בנין שלמה חלק א כו

דהיאך עקרו חז"ל הכתוב מפשטי' לגמרי לפרש דלשון סוכות קאי על ביטול דיצה"ר דעבודת כוכבים דאגין עליה כי סוכה והלא אמרינן (ביבמות דף כ"ד ובשבת דף ס"ג) דבכל התורה כולה אין המקרא יוצא מידי פשוטו לבד קרא דהבכור אשר תלד הנאמר בפ' יבום ע"ש. ואמנם אמר מר אחי ז"ל דלפי המבואר בזוה"ק הנ"ל דענין סוכה מורה על אחדות הבורא ושאין שום כח למזלות ולכל צבא השמים כלום זולת השי"ת לבדו הוא מנהיג את העולם והכל ע"פ השגחתו כביכול והלכך קודם שבטלו יצה"ר דעבודת כוכבים ועדיין היה מרקד בינייהו אף שישבו בסוכות מ"מ לא היו מקיימין מצות סוכה כהלכתה כי סוכה מורה על יחוד השם. ועדיין היה יצרא דעבודת כוכבים מרקד ביניהם כל ימי השופטים וזמן בית ראשון. וזה דאמר כי מה שבטלו יצה"ר דעבודת כוכבים אגין עלייהו כסוכה כי הכל עולה לכוונה אחת. ובזה ביאר מר אחי הגאון ז"ל מאי דכתיב בפ' ואתחנן וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו יתיר ה"א דהו"ל למכתב וחזקו ואמצו בלא ה"א ואכן ע"פ הש"ס דעירוכין הנ"ל מבואר דהנה כתוב בספר מגלה עמוקות דעיקר הטעם שביקש משה מהקב"ה שיכנוס לא"י הוא משום שרצה לבטל יצרא דעבודת כוכבים דלא היה לו זכותא דארץ ישראל כדאמר בש"ס דעירוכין הנ"ל והשיב לו הקב"ה כך אל תוסף דבר אלי דאתה אינך רשאי לכנוס לא"י ומה שאתה רוצה לבטל יצה"ר דעבודת כוכבים צו את יהושע לבטל את יצרא דעבודת כוכבים והיינו דכתיב וחזקהו ואמצהו בה"א כלומר דע"י זה שיבטל יצרא דעבודת כוכבים לא יפסיד אות הה"א משמו ודו"ק. כן שמעתי ממר אחי ז"ל ודפח"ח [שם כ"ד י"ח] ומכה נפש בהמה ישלמנה וגו'. כ"ב מה דלא הוזכר דין זה בפ' ואלה המשפטים נ"ל דמזה ראיה דהא שתקנו חז"ל דבמילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס כגון אדם דאזיק שור וכיוצא בו עבדינן שליחתייהו הוא מה"ת דבזה נתנה התורה רשות גם להדיוט ומשו"ה לא הוזכר זה שם דשם לא קחשיב רק הדינים דצריך מומחין ואף דכתיב שם נמי שן ורגל דג"כ נוהג בבבל כבר כתבתי בחידושי חו"מ תירץ נכון על זה בעז"ה

[בפ' במדבר ג' ט"ו] פקוד את בני לוי וגו' כל זכר מבן חודש וגו' כ"ב והא דלא כתיב לגולגלתם כמו דכתיב לעיל עי' בשו"ת חת"ס חלק יו"ד בסימן רצ"ד שכתב שם בשם ספר קול יהודה משום דגבי לוים דנמנו מבן חודש ומעלה חשש דשמא נולד תינוק בשני ראשים ולכן לא ציווה למנות לגולגלת אבל בנ"י דנמנו מבן כ' ומעלה לא שייך חשש זה דהא אינו חי י"ב חודש ע"ש. אבל הא ליתא דחדא דהא אמרינן במנחות שם דצריך ליתן עשרה סלעים משום דבגולגולת תלי רחמנא וא"כ למה לא כתיב גבי מנין הבכורים דיפקדו אותם לגולגולת דאם נולד אחד בשני ראשים היה חייב עשרה סלעים ועוד דגבי לוים נמי היה צריך למנות לגולגולת דהא לוים פטרו לבכורים וכיון שהחיוב חמש סלעים תליא בגולגולת בוודאי גם הפטור תלי בגולגולת וע"כ דבדור המדבר לא חששו לזה דכולם נולדו שלמים ובריאים ולא נמצא בהם טרפה ובע"מ. אבל מה דלא כתיב לגולגולת גבי מנין הלוים פשוט דבני ישראל נמנו כל אחד ואחד בפני עצמו ולכן כתיב לגולגולת אבל גבי לוים לא יכלו למנות בפני עצמם וכמו שכ' רש"י בפסוק ט"ז דמשה אמר היאך אני נכנס וכו' ובת קול יוצא מן האוהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באוהל והלכך לא כתיב לגולגולת. ולענין מה שכ' שם בחת"ס בשם ספר עשרה מאמרות ע"פ דרך הקבלה קשה לי דהיאך יפרנס לקרא דולקח חמשה שקלים לגולגולת דהתם לא שייך זה וצ"ע: [כם ד' י"א] ועל מזבח הזהב וגו'. כ"ב ומה דלא כתבה התורה גבי מזבח הזהב ודשנו כמו דכתיב להלן גבי מזבח הנחושת היינו משום דבכל יום היו מדשנין את המזבח כל הדשן שמונח עליו וכמו דתנן בתמיד פ"ג מ"ט דבאחרונה כיבד כל השאר לתוכו ע"ש אבל במזבח הנחושת שלא היה מרים רק מלא הקומץ בכל יום וכדאי' (ביומא כ"ד) וכל הדשן היה נשאר על המזבח וכמו דתנן בתמיד ולפיכך כתיב ודשנו את המזבח [שם ד' כ'] ולא יבואו לראות וגו' ומתו. לכאורה הא כבר כתיב ולא ימותו ואולי דבא לרמז למאי דתנן בשקלים פ"ו מ"ב מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק בקרדומו וכו' ואמרינן (ביומא דף נ"ד) דאף דבבית ראשון היו מראין להם את הכרובים משום דמשל לכלה דכל זמן שהיא בבית אביה וכו' מ"מ בבית שני דהיה לאחר גירושין חזרו לחיבתן הראשון ולפיכך נענש לפי שרצה לראות את הארון שהיה טמון בקרקע ודמי כמו שרואה בעת הנחה לנרתק שלהם וי"ל דהך קרא בא לרמז ש בבית ג"כ לא יבואו לראות כבלע את הקודש וקאי על הארון (כמו דכתיב (ויקרא ד' ו') וטבל והזה מן וגו' את פני פרוכת הקודש ופי' רש"י כנגד מקום קדושתה מכוון כנגד בין הבדים הרי דארון ובדיו נקראו קודש] שהיה בלוע בקרקע כמו שהיה רוצה הכהן לראות ולכן הזהיר הכתוב שלא יבואו לראות דלא ימותו כמו שאירע לאותו כהן וידוע דאין עונשין אלא א"כ מזהירין ולכן י"ל דאזהרה לבית שני נאמר כאן משום דכיון שנתגרשה חזרה לחיבתה

הראשונה

[בפ' נשא ה' ו'] דבר אל בני ישראל איש או וגו' למעול מעל בה' וגו'. ופרש"י הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר וכו' כ"ב ונראה דהיינו טעמא דסתמה התורה הכא ולא ביארה דמיירי בנשבע על שקר משום דכאן בא לאשמועינן ב' דינים מחודשים דבעינן ווידוי דברים ועוד דמחוייב ליתן לאשר אשם לו דאם חבירו נושה בחבירו מוציאין מזה ונותנין לזה וב' דינים אלו נוהגים אף בלא שבועה דאף אם כפר בב"ד הגזילה ואף דלא נשבע ג"כ צריך ווידוי וגם שיעבודא דר"נ נוהג גם בלא שבועה ומשו"ה לא הזכיר שבועה בכאן ואף דחיוב הקרבן אינו רק בנשבע על שקר בזה אין לטעות דהא כבר מפורש באר היטב בפ' ויקרא דאינו חייב קרבן עד שישבע. והא דמפקינן שיעבודא דר"נ מונתן לאשר אשם לו פירש"י (כתובות דף פ"ב) מדלא כתיב לאשר נושה בו וכן כתב הסמ"ע בסי' פ"ו ותמהני דהא בקרא מיירי בגוונא טובא בהלואה וגזילה ופקדון וא"כ היה צריך להאריך וא"כ י"ל דהכתוב רוצה לכתוב בלשון קצרה אבל לולא דברי רש"י ז"ל הייתי אומר דהראיה דכולי הך קרא מיותר דהא כבר כתיב והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו וא"כ למה חזר וכתב ונתן לאשר אשם לו וע"כ דבא לאשמועינן אגב אורחיה דאם חבירו ג"כ חייב צריך לשלם להבע"ח הראשון. והא דכתיב ונתן יש לומר דבא לרמז דר' נתן ימציא הך דינא דמוציאין מזה ונותנין לזה והוא ידרוש להמקרא הזה וזהו דכתיב ונתן לאשר וכו' ור"ל דנתן יאמר דצריך ליתן לאשר אשם לו. ודע דתימה לי לפי דעת הבעה"ת והטור והמחבר דליכא שיעבודא דר"נ רק אם כבר תבע לשמעון ואמר אין לי וא"כ היכי סתם הכתוב כאן ואמנם שוב ראיתי דמהך קרא אדרבה ראיה לשיטתם דלכאורה לפי פרש"י דנפקא מלישנא דאשר אשם ולא מיתורא דקרא א"כ קשה באמת דהנך תרי קראי למ"ל דהו"ל לכתוב והשיב אשמו בראשו לאשר אשם לו ולמה חזר וכתב ונתן אבל לפי שיטתם ניחא דבאמת אם יש לו נכסי ליכא שיעבודא דר"נ ולכן אמר בתחלה והשיב היינו באית ליה נכסיה והדר אמר ונתן לאשר אשם לו אם לית ליה נכסיה והש"ך דחולק וסובר דאף ביש לו נכסי איכא שיעבודא דר"נ י"ל דהוא סובר דילפינן מיתורא דקראי ולא כפרש"י [שם ו' כ"א] ואת תורת הנזיר וגו' מלבד אשר תשיג ידו וגו'. כ"ב עי' ברש"י והוא מהספרי ואכן (בתמורה דף י') דריש הך קרא דאשר תשיג שהפרישו לו אחרים ונראה דתרווייהו נפקא מהך קרא דדרשת הספרי הוא מהא דכתיב כפי נדרו אשר ידור והו"ל למכתב מלבד נדרו וגו' אשר תשיג למ"ל ש"מ לדרשה דאף אם אחרים הפרישו בשבילו ג"כ דינו כמו שהפריש בעצמו [שם ז' י"ז] ולזבח השלמים וגו' עתודים חמשה וגו'. כ"ב בכולהו כתיב עתדים חסר וא"ו וכאן כתיב עתודים מלא ודרשינן במדרש דהוא"ו מרמז דיצא ממנו ששה מלכים צדיקים ואלו הן דוד ומשיח דניאל חנניה מישאל ועזריה. וצריך להבין מה שייך זה לעתודים ונראה דהנה ישראל נקראו צאן דכתיב ואתם צאני צאן מרעיתי והלכך המלכים המנהיגים את הדור נקראו עתודים וכדאמרינן (בשבת דף נז) דזכרים מסגי בריש עדרא ואחריהם נמשך כל הצאן וכן המלכים והצדיקים כל העולם נמשכין אחריהם ולפיכך נקראו עתודים והוא"ו מרמז דששה מלכים יצאו ממנו צדיקים והערני לזה כבוד חתני הרב המופלג מו"ה ישראל איסר נ"י: [שם ז' כ"ד] זאת חנוכת המזבח וגו'. כ"ב צריך להבין דלא הזכירה התורה כאן גם המנחה בכלל החנוכה כמו דהזכיר הקטורת דכתיב כפות זהב שתים עשרה מלאות קטורת ואלו בקערות והמזרקות לא הזכיר בהך פרשה דהיו מלאים סולת בלולה בשמן למנחה ונ"ל לומר ע"פ דרך הפשט דהמנחה לא הוצרך להזכיר בשביל חנוכת המזבח דפשיטא דהביאו כדי לחנך המזבח כמו שאר קרבנות דהא מנחה באה בנדבה אבל הקטורת דאינו באה בנדבה והוה אמינא דלא הביאו הקטורת להקריב מיד רק דמסרום לציבור כדי להקריב אח"כ לקטורת שבכל יום ויום שהיו מקריבין פרס בשחרית ופרס בין הערבים ולא בא לחינוך המזבח כלל קמ"ל קרא דכפות זהב שתים עשרה מלאות קטורת להורות דגם הקטורת הקריבום כל אחד ביומו בשביל חנוכת המזבח והוראת שעה היתה באמת להביא קטורת בנדבה ועל מזבח החיצון כמו דאיתא בספרי והובא ברש"י בחומש וכ"ה בש"ס דמנחות בפרק התכלת (דף נ') זהו קטורת שעלתה ליחיד על מזבח החיצון והוראת שעה היתה היכא א"ר פפא בנשיאים ע"ש

[בפ' שלח י"ד ג'] ולמה ה' מביא וגו' הלא טוב וגו' וכ"ב מה דנקוד מרכא כפולה על תיבת טוב דנגינת הטעם מראה כמו דכתיב ב"פ טוב. והיינו משום דהאספסוף אשר בקרבו כבר אמרו דזכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים וא"כ מחמת זה גופא טוב לשוב מצרימה ועתה דשמעו מפי המרגלים דאפס כי עז העם היושב בארץ וא"כ גם מחמת זה טוב לשוב למצרים ולכן נקוד מרכא כפולה לרמז דטענו דטובה כפולה היא לשוב

למצרים

[בפ' קרח י"ח י"ג] בכורי כל אשר וגו' לך יהיה כל טהור וגו' כנ"ל: במנחות פ"ד דלרב משרשיא הך קרא קאי אביכורים ממש וגם אמנחות ולך יהיה קאי אמנחות דאין נאכלות אלא לזכרי כהונה וכל טהור בביתך קאי אביכורים. ולרב אשי כולה קרא במנחות מיירי וסיפא דכל טהור אתיין ללחמי תודה והיינו במורם מלחמי תודה דהן נמי אקרי מנחה והן נאכלין לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם

[בפ' חוקת כ' א] ויבואו בני ישראל וגו'. וכתב הגאון בעהמ"ח התוה"מ פרש"י עדה שלמה וכו' ולקמן אמר זה שבשבט ידעו וכו' כ"ב מעשה דלקמן בר"ח אב היה וכמו דכתיב בהדיא בפ' מסעי דאהרן מת בחודש החמישי באחד לחודש וא"כ גם אז לא ידעו ישראל דבטלה הגזירה אלא ר"ל דמשו"ה נכתב שם פעם שנית לאשמועינן דבחודש שבט