בנין שלמה חלק א כד

ולא אזהרה והו"א דנשים לא נתחייבו דהוי כמ"ע שהזמן גרמא קמ"ל ואמנם תימה לכאורה דלמ"ל תו קרא דבתוככם לרבות נשים והיאך יעלה על הדעת לחלק בזה בין נשים נשואות לפנויות ומה שתי' בפי' הר"ש משאנץ על התו"כ כאן דהו"א דדווקא נשואות חייבות משום דלא יהיה כשני תורות דהבעל יהיה מוזהר והאשה לא. הנה דבריו ז"ל תמוהים אצלי מאד דא"כ בכל מ"ע דהנשים פטורות למה לא חששה התורה לשני תורות ואף אשה נשואה לבעלה פטורה משופר וסוכה ולולב ועוד מאי שייך בזה שני תורות דהא בזה שהבעל מפסיק לאכול קודם בהש"מ בשביל תוס' יוה"כ אינו מוכח דמפסיק מפני האיסור דדילמא משום דאינו רוצה לאכול עוד דכבר אכל כדי שביעה ובסוכה יש יותר חשש דהוא אוכל בסוכה והיא אוכלת בבית ודוחק לומר דעיקר חשש דשני תורות הוא במוצאי יוה"כ דהוא ממתין והיא אוכלת מיד. ואכן לענ"ד פשוט דאיצטריך תרי קראי דהנה המפרשים הקשו לדעת הסוברים דה' עינויים דאורייתא למה הוצרכו לומר דקרא אתי לתוס' עינוי דילמא על שאר העינויים אתא וביוה"כ גופא דבשאר עינויים אף דהם דאורייתא מ"מ ליכא בהו לא לאו ולא כרת רק עשה דשבתון וכמו שמבואר בדברי הפוסקים ז"ל. ואמנם הדבר פשוט דקושיא חדא מתורצת בחבירתה דוודאי אי לא הוי אלא חד קרא מסתברא טפי לומר דלא מרבה רק תוס' עינוי דמ"מ איכא ביה לאו וכרת בעינוי של יום ועל זה מוזהרים גם הנשים דהשווה הכתוב אשה לאיש ולכן ריבה הכתוב גם בהתוס' דמ"מ אתי מכח כרת אבל מניין לנו לרבות דחייבות גם בשאר עינויים דליכא בה כלל לאו וכרת ולכן צריך קרא דבתוככם לרבות גם שאר ענויים ותרווייהו קראי איצטריכו. וגם מה שהקשו המפרשים לדעת הסוברים דתוס' מלאכה ג"כ דאורייתא בין בשבת ובין ביוה"כ למה לא אמרינן נמי אתוספת מלאכה. ונלע"ד דלק"מ דכיון דבאמת הך קרא תרווייהו הוזכר מלאכה ועינוי תרווייהו שמעינן מיניה אך דהגמ' הזכיר רבותא דגם בתוס' עינוי דקיל שאינו נוהג רק ביוה"כ מצווין וכ"ש במלאכה דנוהגת נמי בשבתות ויו"ט. ובזה ניחא נמי על מה דלא כתיב האזרח גבי שבת לרבות נשים לתוס' מלאכה. ולהנ"ל ניחא דאי הוה כתיב בשבת הו"א דדוקא בשבת דאיכא איסור סקילה בעיצומו של יום מוזהרין אבל ביוה"כ דאינו רק בכרת אימא לא והוה צריכא קרא אחרינא גם גבי יוה"כ ולכן כתב ביוה"כ ושמעינן מיניה שבת במש"כ. ובאמת דצ"ע דמנ"ל באמת דנשים מצוות על תוס' יו"ט לעניין עשיית מלאכה דיוה"כ ליכא למיגמר דשאני התם דהוא כרת וכן מנ"ל תוספת מלאכה בשביעית גבי נשים ואולי דביו"ט ושביעית אינו אלא מדרבנן גבי נשים ובמק"א יבואר באריכות אי"ה: ומפי כבוד ידידי הרב הגאון מו"ה ישראל חיים נ"י אב"ד דק"ק נ"ש סירווינט שמעתי תי' נכון על קושיא השנייה דא"א לפרש כלל דהאזרח אתי לרבות נשים לתוס' לענין מלאכה דהרי בקרא ע"כ לא מיירי כלל בתוספת יוה"כ דהרי כתיב בהך קרא וכל מלאכה לא תעשו ובתוס' ליכא לאו רק עשה גרידא אבל בעינוי אף דהך קרא מיירי וודאי בעינוי דעיצומו של יום דהא כתיב בעשור לחודש תענו מ"מ יש לכלול גם בו התוס' דהא לא כתיב רק בלשון עשה ודפח"ח: ובזה ניחא נמי במה דלא אמרינן דאתי לרבות נשים לחצי שיעור דליכא לאו וכרת אכן לפי דברי הרה"ג הנ"ל ניחא דהרי בקרא תענו כתיב וחצי שיעור אינו מבטל העינוי דאם היה מבטל העינוי היה חייב כרת ואין להקשות דמנ"ל באמת חצי שיעור בנשים די"ל דכיון דאיתרבי תוספת דהוא בעשה הואיל ובא מכלל כרת ה"ה חצי שיעור. ולדעת הפוסקים דה' עינויים דרבנן י"ל דתרי קראי דהאזרח וקרא דבתוככם חד אתי לתוס' וחד אתי לחצי שיעור ולר"ל דחצי שיעור מדרבנן ע"כ מוכרח דה' עינויים דאורי' דאל"ה חד קרא מיותר [שם י"ז י"ג] איש איש מבית ישראל וגו'. או אשר ישחט מחוץ וגו' כ"ב כבר העיר הרמב"ן דמחוץ למחנה הוא מיותר דכ"ש הוא דאם שוחט חוץ למחנה ישראל דבוודאי חייב משום שחוטי חוץ [ועי' בזבחים בר"פ השוחט והמעלה מה שדרשו בזה] וכתב דמזה ראיה לר' ישמעאל דס"ל דבמדבר היה אסור להם בשר תאו וגם בחולין דיבר הכתוב וגבי חולין בוודאי הוא רבותא דלא מבעיא בשוחט במחנה דהוא קרוב למשכן דבוודאי חייב משום שחוטי חוץ דהיה יכול להביאו במשכן ולהקריבו שלמים אלא אפילו מחוץ למחנה דהוא רחוק מהמשכן הו"א דאינו מחוייב לבוא למחנה ולשחוט במשכן קמ"ל. והא דאיתא בתו"כ וברש"י דבמוקדשין דיבר הכתוב היינו לר"ע דקי"ל כוותיה. ועפ"ז נראה לפרש כוונת הגמ' (בחולין דף י"ז) במה דאמר שם במאי קמפלגי ולכאורה תימה דהא חזינן במאי פליגי ועוד הקשו התוס' דמנ"ל דפליגי באמת דילמא דמר אמר חדא ומר אמר חדא אכן להנ"ל י"ל דהש"ס שואל דאיזה הכרח היה לכל אחד פרש דקרא דכי ירחק אתי לר"י להתיר בשר תאוה ולר"ע אתא לאסור בשר נחירה ומשני דר"י סובר דע"כ דמיירי בחולין מדכתיב או אשר ישחט מחוץ למחנה וממילא שמעינן מזה תרתי חדא דבשר תאוה היה אסור ובשר נחירה היה אסור דהא כתיב להדיא אשר ישחט שור או כשב אלמא דבעי שחיטה בבשר בהמה אפילו בחולין וא"כ ע"כ לא קאי קרא דפ' ראה רק להתיר בשר תאוה וזהו דאמר התם ר"י סבר דבשר נחירה לא אישתרי כלל והיינו מדהוזהר שם שחיטה בהדיא והך קרא מיירי גם בחולין אבל ר"ע דלמד מהעלאה דוודאי אינו נוהג רק בקדשים ולמדין עליון מתחתון וכמו דאמרינן שם ועליהם תאמר על הסמוכין תאמר וא"כ לא מצינו דנאסר להם בשר תאוה והלכך ע"כ לא אתי רק לאסור בשר נחירה דמתחילה היה מותר דהא לא מצינו שחיטה מפורשת בתורה בזמן דור המדבר גבי חולין דבכולי קראי דהוזכר בהם שחיטה הכל בקדשים מיירי וגם הך קרא דאשר ישחט ג"כ לא מיירי רק בקדשים לדעת ר"ע לשיטתו וא"כ מסתברא דבמדבר לא נצטוו על השחיטה בחולין. ואפשר דבזמן דור המדבר היה צריך שחיטה בכהן כיון דליתא בחולין והיינו דכתיב ושחט את בן הבקר סתם ולא כתיב בהדיא ושחט ישראל והיינו משום דבזמן המדבר היה אסור בזר באמת ולפיכך הניחו הכתוב בסתימות: [שם י"ז ט"ו] וכל נפש אשר תאכל וגו' וכבס בגדיו ורחץ בשרו וגו'. ודרש בספרא יכול תהא מטמא בגדים בתוך המעים ת"ל וכו' אינו מטמא בגדים בתוך המעים וכו' כ"ב ונראה דאין להביא ראיה מזה דטומאה בלועה אינה מטמאה דאיכא למימר דגזה"כ הוא הכא דאינו מטמאה רק בבית הבליעה ולא אם כבר ירדה לבני מעים ותדע דהא מטמאה בבית הבליעה ואף דהוא ג"כ טומאה בלועה וא"כ אדרבה גזה"כ הוא דטומאה בלועה מטמא ולא עוד שאינה מטמאה רק אם היא בלועה דהא בפה אינו מטמא וע"כ דגזה"כ הוא וא"כ גם כשהיא בבני מעים שאינה מטמאה לאדם ג"כ י"ל דהוא מצד גזירת הכתוב. ולכן הוצרך הש"ס (בחולין דף ע"ב) להביא ראיה דטומאה בלועה אינה מטמאה לאדם מקרא דפ' שמיני דמיירי בנבלת בהמה ואף דלפי הדרש לא מיירי שם באוכל רק בנוגע דשיעור נגיעה הוא כשיעור אכילה מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע מפשטיות הכתוב דר"ל אכילה ממש. ודע דאין להקשות לבר פדא שם דטומאה חמורה עד לגר למאי הוצרך למעט הכא דאינה מטמאה כשהיא מונחת בבני מעים דהא בלא"ה אינה ראויה לגר דכבר תי' בגמ' שם דשלא בפניו מחזיא חזי ונראה דחז"ל הוציאו הך סברא מהך דרשה מתו"כ דתקשה על בר פדא וע"כ דנבלה כזו ראויה לגר ודו"ק: [שם י"ח י"ט] ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וגו. כ"ב כבר העירו בתוס' על החומש דמ"ש דכתב רחמנא גבי נדה בלשון לא תקרב יותר משאר עריות ומה שתי' לפי שמותרת לאחר זמן כתיב לא תקרב דלא ימהר לבוא אליה קודם שנטהרה מנדה זהו דחוק דפשיטא דהכוונה הוא דאסור לגלות ערותה בעודה נדה ומאי אשמעינן בזה. ועוד דא"כ בכרת דנדה בפ' קדושים ג"כ הוי צריך למכתב הכי. ולכן נראה לפענ"ד דמשום דגבי שאר עריות כבר כתיב בריש הפרשה לא תקרבו ולמד הרמב"ם ז"ל דאף על קירוב בשר לחוד איכא לאו והו"א דגבי נדה מותר משום דעיקר הטעם גבי עריות משום דתקיף יצריה דהא אפילו יחוד אסור מה"ת משום דאש בנעורת ולכן אסרה תורה גם נגיעה ונ"מ דעובר בלאו דעל יחוד ליכא לאו אבל בנדה דהתורה העידה עלינו דסוגה בשושנים הו"א דגם נגיעה מותר קמ"ל לא תקרב דאף דיחוד מותר מ"מ נגיעה אסור. ואפשר שזהו היה טעותו של אותו תלמיד שישן בקירוב בשר בימי ליבונה דעומדת בחזקת טהרה וטהרה תלויה בימים תו לא תקיף. יצריה ולפיכך היה ישן בקירוב בשר אבל באמת הוא טעות דהא אפילו בנדה כתבה התורה לא תקרב וגבי נדה דאורייתא ג"כ תלויה בימים לבד ואעפ"כ. אסרה התורה נגיעה

[בפ' אמור כ"ב י"ח] דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל וגו'. כ"ב מה דנאמר הציווי בפרשה זו ישראל ואף דאיסור הקרבת בע"מ לא שייך רק לכהנים המקריבין היינו משום דאמרינן (בתמורה דף ו' ע"ב) דהמקדיש בע"מ למזבח ג"כ לוקה ונפק"ל התם מקרא דכל אשר בו מום לא תקריבו ודרשינן שם דהאי לא תקריבו לא תקדישו הוא ואזהרה זו שייך גם בזר והיינו בבעלים המקדשין [שם כ"ב כ"ז] שור או כשב או עז וגו' ומיום השמיני והלאה וגו'. כ"ב נ"ל דמשו"ה סמך פרשה זו אצל פרשת המועדים לאשמועינן דנו"נ מצותן להביא תיכף מיום השמיני ולא יאחר אותן עד לאחר ל' והיינו אם הוא סמוך למועד כדי שלא יעבור בעשה דבאת שמה אבל בשאר ימות השנה לא איכפת לן והא דתנן בפרה דנונ"ד כשרין אפילו לכתחילה ביום השמיני היינו אם בא המועד או דקמ"ל דבמועד מחוייב להביא מיד מיום השמיני אבל בשאר ימות השנה ואף דמצוה להביא מיד שנראה להקרבה מ"מ אינו עובר בעשה. [שם כ"ג מ"ב] בסוכות תשבו שבעת ימים בל האזרח וגו' ודרשינן בספרא אזרח זה אזרח האזרח להוציא את הנשים וכו' בישראל לרבות גרים וכו' כ"ב לכאורה צ"ע דלא לכתוב אזרח ולא יצטרך בישראל לרבות את הגרים כמו בכל המצוות דכתיב סתמא ומ"מ נוהג גם בגרים. ונ"ל ליישב ע"פ דרך הדרוש בהקדם מה שיש להקשות דלמה כתיב קרא השני בסוכות חסר וקרא השלישי מלא ולכאורה איפכא הו"ל למכתב דהא הני בסוכות אתי למנין דפנות ושני דפנות בוודאי בעינן והוי למכתב בתחילה מלא והדר חסר לרבות דופן שלישי ועוד דמ"מ תקשה דלמאי אתי המקרא ועוד קשה דבקרא הראשון דבסוכות תשבו דאמרינן דאתי לגופיה נמי תקשה דלמאי אתא מקרא ומסורת ועוד דמ"ש דלולב כתב ברישא והדר סוכה. ונ"ל ליישב הכל בחדא מחתא דהנה ידוע דהעיקרים ושאר הראשונים כללו כל הי"ג עיקרים בג'. מציאות השם ותורה מן השמים ושכר ועונש. והמאמין בג' אלו ממילא הוא