בנין שלמה חלק א כג

טהורה אמנם כל זה לדידן דקי"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת אבל למ"ד דאין שחיטה גם בעוף טהור לא שייך שחיטה ורק דהכא גזה"כ דבעי שחיטה וא"כ י"ל דמיירי בעוף טמא וגזה"כ הוא דצריך לשחוט ולפיכך אמר בתו"כ למעוטי טמאות' משום דסתם ספרא הוא ר"י ור"י ע"כ ס"ל דאין שחיטה לעוף דבתו"כ לקמן בפסוק וצווה הכהן ושחט איכא פלוגתא אי בעינן כהן לשחיטה או לא ופי' בספר כתר תורה לבנו של הגאון החסיד ר' לוי יצחק זצ"ל בשם אביו הנ"ל דרבי דס"ל שם דלא בעי כהונה [לפי גירסת הילקוט בתו"כ ואכן בתו"כ לפנינו איתא להיפך דרבי סבר דבעי כהן וצ"ע] אזיל לשיטתיה דגם בכל עוף בעי שחיטה והוו דבר הנוהג בחולין ולא חמיר שחיטה דציפור מקדשים דלא בעי כהונה אבל ר"י בר"י לשיטתו דס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת וא"כ הכא גבי מצורע הוא גזה"כ דבעי שחיטה והלכך בעי כהונה כמו שאר דברים הטבילה והזיה דבעי כהונה כ"כ שם בס' הנ"ל. והנה לעיל בפסוק זאת תורת המצורע גרסינן בתו"כ מנין שחיטת ציפורים בכהנים וכו'. אלמא דס"ל לסתם ספרא דאין שחיטה לעוף מה"ת ולפיכך אמר למעוטי טמאות לשון רבים דגם השחוטה צריכה לימוד דבעינן עוף טהור וקצת תימה לי לר"ע דבשר נחירה הותר במדבר וא"כ ליבעי כהונה בקדשים **(לפי דברי התוס' בזבחים דף י"ד ע"ב דהטעם דשחיטה כשרה בזר משום דהוא דבר הנוהג גם בחולין ע"ש)** ואפשר דמשו"ה מהדרי בתר כהן למשחט דכיון דאז היה בעי כהונה ממילא גם עתה כן דהא לא מצינו דישתנה הדין אח"כ ואכן שמואל השיב להם דזה הוי שייך אי הוי כתיב בפירוש דבעי כהונה אבל השתא דלא כתיב בהדיא והלכך אף דבאמת שבמדבר היה בעי כהונה מ"מ לדורות לא ובזה ניחא נמי מה דכתיב בפ' ויקרא ושחט את הפר וכן בפ' שמיני כתיב וישחט את עגל החטאת אשר לו והיינו משום דבמדבר היה מותר בשר נחירה. וכל זה צ"ל אם נאמר דבתו"כ בא למעט טמאות ממש וצ"ל דלא ס"ל להא דאמרינן בש"ס דילן (בחולין דף קל"ט) דסתם ציפור היינו טהורות אבל באמת י"ל דגם התו"כ ס"ל כן והא דמיעט טמאות היינו למעוטי צפורי עיר הנדחת וקרי ליה טמא משום דאסור בהנאה וא"כ י"ל דגם רש"י כיוון לזה ומשו"ה כתב בלשון יחיד משום דאינו ממעט רק עוף אחד והיינו עוף של עיר הנידחת וגם דלא נצרך קרא רק לשחוטה דאלו למשולחת לא צריך קרא למעוטי דלא אמרה תורה שלח לתקלה ולפיכך כתב רש"י בלשון יחיד. וע"פ מה שכ' דר"י ס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת י"ל דמשו"ה ס"ל לר"י דגבי עוף אין שחיטה מטהרת מידי נבילה אם נמצאת טריפה ולא מקיש עוף לבהמה. אכן להנ"ל ניחא דגבי עוף שאני דמה"ת לא בעי שחיטה ולא דמיא לבהמה ומשו"ה לא למד מבהמה. ובדברי הכתר תורה הנ"ל א"ש מה דאמרינן (בנזיר דף כ"ט) דסבר כר"י בר"י דאמר דאין שחיטה לעיל מה"ת ותמהו התוס' שם דמנ"ל להש"ס הכי דסבר כן ואכן להנ"ל י"ל דסמך אהא דת"כ הנ"ל דאמר דבעי כהונה וע"כ דסבר דאין שחיטה ולפ"ז יש להוכיח גם מן הש"ס נמי דגי' הילקוט בתו"כ הוא עיקר דאילו לגי' דידן בתו"כ מוכח איפכא דר"י בר"י סבר דיש שחיטה ואמנם בפסיקתא זוטרתי העתיק בתו"כ כגי' דידן וצ"ע: ולענין מה דאמרינן בחולין שם דכל ציפור טהורה תאכלו בא למעוטי ציפורי מצורע דאסור השחוטה באכילה ולכאורה למה לא כתבה התורה זה בפ' שמיני ולמה נטר לאשמעינן זה עד פ' ראה ונראה דמשום דשם אכתי לא ידעינן כלל דין דמצורע דבעי ציפרים אבל במשנה תורה דכבר ציוותה התורה דין מצורע לפיכך הוצרך הכתוב לפרש: [שם י"ד י"ז] ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן וגו' על דם האשם. ולהלן גבי מצורע עני (בפסוק כ"ח) כתיב על מקום דם האשם ופרש"י דבא ללמד דאפילו נתקנח הדם יוכל ליתן על מקום הדם שאין הדם גורם אלא המקום גורם והוא מן הש"ס דמנחות דף י') ושמעתי טעם נכון מפי מו"ר הרב הגאון חכם הכולל מו"ה יעקב בארי"ט זצ"ל שהיה מ"ץ ור"מ בפ"ק ווילנא דלמה אשמעינן זה דווקא גבי מצורע עני דיכול ליתן על מקום הדם והיינו משום דקי"ל בזבחים מ"ד ובמנחות ט"ו דאדם מביא אשמו היום ולוגו מכאן ועד עשרה ימים אבל בוודאי עיקר מצוותו להביא בו ביום שמביא האשם והלכך מצורע עשיר שיש לו מעות בוודאי מביא הלוג שמן בו ביום ואז הדם בוודאי בעין ולפיכך כתיב שם על דם האשם אבל מצורע עני שאין לו מעות בריווח ובוודאי דרכו להביא הלוג מכאן ועד עשרה ימים ואז כבר נתקנח הדם ולפיכך כתב על מקום דם האשם כן שמעתי מפי מו"ר ז"ל וש"י: [שם ט"ו י"ט] כי תהיה ובה דם יהיה זובה בבשרה וגו'. כ"ב לכאורה יש להעיר דכיון דהך קרא בטומאת נדה קמיירי דהוא דבר ההוה בכל אשה לראות דם נדה בזמנים הרגלים לא שייך הלשון כי תהיה דמשמע פעמים הוה ופעמים אינה הוה והלא דם נדה הוא דבר ההוה לעולם והו"ל למכתב ואשה בימי נדתה דם יהיה דם זובה וגו' ונראה שרמז לנו הכתוב למה שאמרו חז"ל במדרש דבדור המדבר לא ראו הנשים דם נדות כלל ע"ש. ולכן כתיב בלשון ואשה כי "תהיה" זבה ור"ל לכשיבואו בני ישראל לא"י ויחזרו הנשים לראות דם נדות אז שבעת ימים תהיה בנדתה וגו'. ומר אחי הגאון זצ"ל אמר ליישב בד' המדרש הלז קושיית התוס' (בכריתות דף י' ע"א ד"ה א"א) למ"ד דאין פתיחת הקבר בלא דם למה הוצרך הכתוב לומר דאשה טמאה בלידה שבעת ימים הא בלא"ה טמאה משום דם וע"ש מה שתי'. ואמנם מר אחי ז"ל תי' בפשיטות דהוצרך הכתוב למכתב דין דטומאת לידה לדור המדבר דלא ראו דם נדות וכל הלידות שילדו בוודאי היה לידה יבשתא ודו"ק: (שם ט"ו כ"ה) בשפתי חכמים אות ט' פירש ואחר שבעה באתה וכו' ומשום הכי הוצרך הקרא לומר בלא עת נדתה ללמד זה ופרשה ראשונה דכתיב בה ואשה כי תהיה זבה מיירי שראתה יום אחד או שני ימים שהיא זבה קטנה ע"כ. כ"ב תמוה דפרשה ראשונה הרי מיירי בנדה דאפילו אם רואה יום אחד טמאה ז' וכן מבואר בגמ' וברש"י והוא דבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו. ועוד תמוה דהיאך אפשר לפרש דמיירי בזבה קטנה דהרי בזבה קטנה אינה אלא שומרת יום כנגד יום והרי בהדיא כתיב דשבעת ימים תהיה בנדתה הרי דלא מיירי בזבה קטנה. וכדי שלא נשוי להגאון בעל שפתי חכמים לטועה כ"כ נ"ל דט"ס נפל בדבריו וצ"ל דמשו"ה הוצרך הקרא לומר דאל"ה הוי נימא דפרשה ראשונה וכו'. וכוון בזה למ"ש הגאון המחבר בעל התורה והמצוה דאי לא הוי כתיב בלא עת נדתה הו"א דב' הפרשיות הכל בנדה מיירי רק דבפרשה ראשונה מיירי בראתה ביום אחד ובפרשה שניה בראתה ג' ימים. אכן מש"כ השפתי חכמים באות כ' דאם ראתה כל הז' ואח"כ ראתה ביום השמיני אינה נעשית זבה ועדיין נדה היא. זה וודאי דברי שגגה היא ונעלם ממנו הסוגיא (דנדה דף נ"ד) בהא דאמרינן דשמונה ימים טמאין ראיתי דמבואר שם להיפך ע"ש ואדרבה דעיקר זבה מיירי דרואה סמוך לנדתה דבלא עת נדתה היינו סמוך לנדה ובהדיא מבואר (בנדה דף נ"ד) גבי דין דרואה ח' ימים טמאין וח' ימים טהורין דאפי' בראתה כל הז' ימי נדות וגם ראתה ביום השמיני מתחיל מיום השמיני ימי זיבות ואין צריכה לשמור רק יום כנגד יום ומשמע שם דאפילו לא הפסיקה בטהרה כלל בסוף יום ז' ועדיין לא נטהרה כלל מטומאת נדה מ"מ תיכף שמגיע ליל יום שמיני בטל ממנה דין נדה ומתחיל ימי זיבות. ובלי ספק שנעלם מהגאון בעל שפ"ח הש"ס דנדה הנ"ל ואדרבה במופלג יום אחד הוצרך ללמוד מקרא דאו כי תזוב על נדתה דאל"ה הו"א דווקא בסמוך הוא דנעשית זבה. ובמופלג שני ימים או ג' ילפינן בתו"כ כאן (ובנדה דף ע"ג ע"א) במה מצינו. ונ"ל דמה שלא כתבה התורה בפירוש במופלג שני ימים או בג' נ"ל דמזה סייעתא גדולה לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' איסורי ביאה הלכה י"א דחשבון ימי נדות וזיבות הולכות כסדר ואפילו אם עדיין לא עברו ז' נקים מ"מ כשמגיע ימי נדות אין על הראיה רק דין נדה ואינו סותר לנקיים כלל רק דאין עולה ונ"מ דאם למחר לא ראתה משלים אותה לז' ימי נקיים דימי נדה שאינה רואה בהן עולין לספירות זיבה והא דכתיב ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם היינו שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם אבל הך ראיה לא הוי טומאת זיבה רק טומאת נדה כיון שכבר הגיע ימי נדות כן מבואר ברמב"ם שם וא"כ י"ל דלא פסיקא ליה להכתוב לכתוב במופלג שני ימים דהא מסיים ואחר תטהר ודרשינן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם ובמופלג שני ימים או בג' משכחת לה דטומאה מפסקת ביניהם ואעפ"כ טהורה כגון דראתה ביום הז' לנקיים דהוא יום א' לנדותה ודו"ק ומשו"ה לא כתבה התורה כלל אבל הדין דין אמת דאפילו מופלג ג' וד' ימים ג"כ נעשית זבה גדולה או זבה קטנה וכמו שמבואר בתו"כ ובגמ' הנ"ל. ונ"ל עוד להעיר במה שכתבה התורה גבי נדה נמי בלשון זבה ואשה כי תהיה זבה והו"ל ואשה כי תהיה דוה וכמו דכתיב בפ' אחרי מות ואל אשה בנדת טומאתה וכן בפ' קדושים כתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה ומה שכ' בספר התו"מ דלשון זיבה הונח על דם הניגר מן המקור ונכלל בזה בין נדות ובין זיבות וכו' אני תמה דמ"מ הו"ל להכתוב לכתוב בהדיא בלשון דוה כי היכי דלא נטעה לפרש דמיירי בזבה. אכן לענ"ד דלשון זיבה הונח על הדם שיוציא שלא בזמן הרגלו וכמו אשה בימי זיבות דהן בחזקת טהרה דמן הסתם אין דרכה של אשה לראות בימים אלו וכן בזב זכר הוא בא מחמת חולי באברי הזרע כידוע אבל בימים שטבע של האשה לראות לא מקרי זיבה רק נדה משום דכל אשה בתחלת נדותה קשה לה וכדאיתא ובעירובין דף צ"ט) דזו אחת מהקללות שנתקללה חוה והלכך הוצרך לכתוב זה גם גבי נדה דאל"ה הוי טענינן דאין לה דין נדה רק אם רואה בזמן ווסתה אבל אם שנתה ווסתה וראתה מקודם מחמת שהוחלש המקור וכדומה הו"א דיש לה דין זבה ואפילו אם רואה בימי נדות כיון שראתה שלא בזמן הרגילות קמ"ל דאשה כי תהיה זבה דהיינו דשינתה ווסתה וראתה שלא בזמנה מ"מ דין נדה יש לה כיון שהוא זמן נדתה לשאר הנשים דהתורה הלכה אחר רוב נשים ורוב נשים רואות אחת לי"ח יום והלכך אחר י"ח יום לימי זיבה מתחילין ימי נדה ובאמת שיש לתמוה על הפוסקים ז"ל שכ' דסתם עונה בינונית היא אחת לל' יום דכן דרכן של נשים לראות אחת לל' יום והרי מן התורה מוכח דרואות אחת לי"ח יום ואולי דהאידנא נשתנה הטבעיים והדבר צ"ע. ועכ"פ א"ש דכתיב בלשון זבה לאשמעינן דין זה. ודע דמה שכ' בתו"כ דילפינן דסופרת אחד לאחד מקרא דטמא יהיה נ"ל דט"ס הוא דהא הך קרא בכלים שישבה עליהם כתיב וצריך לגופיה. ואכן באמת בגמ' איתא ת"ל יהיה לה ופרש"י דהוסיף לה הויה של שימור ונראה דכן צ"ל גם בתו"כ

[בפ' אחרי ט"ז כ"ט] והיתה לכם לחקת עולם בחודש וגו' האזרח וגו'. ודרש בספרא האזרח לרבות נשי אזרח כ"ב עי' (סוכה דף כ"ח ע"ב) דריבויא דאזרח לתוס' עינוי אתא דאין בו לא עונש