בנין שלמה חלק א כב

דמיירי בלא אורים ותומים כתיב לזכרון תמיד להורות דאפילו בבית שני יהיה

[בפ' ויקהל ל"ו נ"ו] ויעש בצלאל את הארון עצי שטים וגו'. לכאורה צריך להבין דכל הני קראי דכתיב בהם ויעש עד ויעש בצלאל את הארון על מי קאי דליכא למימר דקאי על בצלאל דהא אמר כאן ויעש בצלאל משמע דכל הני ויעש דכתיב מקמיה לא קאי על בצלאל וליכא למימר נמי דקאי על חכם לב דא"כ ויעשו מבעיא ליה. ועוד קשה דכיון דגבי הארון כתיב ויעש בצלאל ואף דוודאי עשו עמו אליאב בן אחיסמך ושארי חכם לב מ"מ כיון שנתן נפשו על המלאכה יותר משארי חכמים נקראת על שמו וכמו שפרש"י א"כ למה נקרא הארון והכלים על שמו יותר משאר המשכן עצמו והקרשים. ונ"ל דבאמת כל המעשה נקרא על שמו של משה רבינו כמו דכתיב בפ' תרומה על כל הכלים והמשכן ועשית ועשית וקאי על משה רבינו משום דעשו ע"פ צוויו ושלוחו של אדם כמותו אך לארון וכלים דשינה בצלאל ממה שאמר לו משה דמשה אמר לו דיעשה הארון והכלים תחילה ובצלאל עשה את המשכן תחילה וכמו דכתיב לעיל וכמו שמבואר בברכות בר"פ הרואה וכיון דשינה בשליחות לא נקרא על שמו של משה רק על שם בצלאל. אכן השינוי לא היה רק בארון וכלים אבל במשכן שהקדים לעשות לא מקרי שינוי דוודאי מי שאומר לשליח דיעשה הדבר לאחר איזה זמן והשליח הקדים לעשות השליחות קודם הזמן לא מקרי שינוי דוודאי כוונת המשלח היה להרחיב זמן לשליח ומראה מקום הוא דיכול לאחר הדבר אבל בוודאי לא הוי קפידא ולפיכך כתוב בעשיית משכן האוהל והקרשים ויעש סתמא וקאי על משה רבינו ואף דבאמת עשה בצלאל מ"מ כיון דשלוחו של אדם כמותו נקרא על שמו כן נ"ל ודו"ק

[בפ' צו ו' ג'] ולבש הכהן מדו בד וגו' ופרש"י מדו בד הוא הכתונת ומה ת"ל מדו שתהא כמדתו ע"כ והוא מן הש"ס (דפסחים דף ס"ה ע"ב ובזבחים דף ל"ה ע"א) דמדו כמדתו שלא יחסר ולא יותיר והעיר מר אחי הגאון זצ"ל דצריך להבין דמ"ש דגילה לן הכתוב הכא דין זה דצריך שיהא הכתונת כמדתו ולא כתבה התורה זה בפ' ואתה תצוה דכתיב שם דיני עשיית הבגדים ושם הוא מקומו לבאר דצריד שיהא כמדתו והוא מותיב לה והוא מפרק לה דמשום דבכל העבודות ליכא קפידא כ"כ אף אם הוא יותר ממדתו דהא יש לו עצה דיכול לסלקו ע"י אבנט דהא קי"ל (בזבחים דף י"ח ע"ב) דמרושלין שסלקן ע"י אבנט כשרין משום דאבנט מיגז גייז אבל בתרומת הדשן לחד מ"ד (ביומא דף כ"ג ע"ב) לא היה משמש רק בב' בגדים אלו הכתובין בפרשה דהיינו הכתונת והמכנסים ולא היה אבנט כלל ולפיכך הוצרך לבאר שצריך שיהא כמדתו דבעבודה זו א"א לסלקו ע"י אבנט כן שמעתי מפי מר אחי ז"ל. אבל עדיין קשה לי דחדא דעדיין הוה צריך לבאר שם שלא יהא קצר ממדתו. ועוד דהא אנן קי"ל להלכה דתרומת הדשן ג"כ צריך ד' בגדים וכר' יוחנן דגלי רחמנא בכתונת ומכנסים וה"ה למצנפת ואבנט וכן משמע ברמב"ם ז"ל בפ"ב מה' תמידין הלכה י' ע"ש. ואכן לענ"ד מעיקרא לק"מ דמלשון הש"ס דפסחים וזבחים הנ"ל משמע דאף אם הבגד עשוי כמדתו מ"מ אם מגביה את הכתונת יותר מדאי בשעת עבודה עבודתו פסולה ע"ש. ועפ"ז י"ל בפשיטות דהוצרך למכתב הכא דמשום דהו"א דבעת תרומת הדשן עדיף טפי להגביה שלא יתלכלך באפר המזבח ותנן היו בגדיו מטושטין ועבד עבודתו פסולה קמ"ל דאסור להגביה דבעינן מדה כמדתו [ואף שכתבו התוס' בזבחים שם ד"ה והתניא דדווקא אם סלקו ע"י אבנט פסול מ"מ י"ל דזה קמשמע לן הכתוב כאן ודו"ק): [שם ח' י"ד] ויגש את פר החטאת ויסמוך אהרן ובניו וגו' כ"ב ולהלן גבי איל העולה ואיל המילואים כתב ויסמכו לשון רבים ונראה דראש הפר דהוא גדול ויכולים לסמוך עליו כמה אנשים בבת אחת כתיב ויסמוך משום דלא היה רק סמיכה אחת דאהרן ובניו בבת אחת אבל באיל דאין ראשו מחזיק רק לסמיכת אדם אחד וע"כ הוצרך לסמוך אהרן מתחילה ואח"כ בניו ולכן כתיב ויסמכו לשון רבים מפני שהיו סמיכות הרבה [שם ח' כ"ג] ויקרב את האיל השני איל המילואים וגו' וישחט וגו'. כ"ב ונראה דלהכי נקוד שלשלת על וישחט הזה וידוע דנגינת השלשלת הוא דצריך להאריך בתיבה ולשלשל והיינו משום דנראה לי דהיה צריך לקבל הדם של איל המילואים בשני כלים אחד לבהונות ואחד למזבח וכמו באשם מצורע וכיון שקבלה צריך בימין היה צריך לקבל בזה אחר זה דמתחלה קבל בכלי ונתן ממנו על תנוך אוזן אהרן וכו' ואח"כ קיבל פעם שנית וזרק על המזבח ואם היה שוחט כדרכו היה יוצא דם הנפש כולו קודם קבלה השניה וידוע דצריך קבלה מהפר עצמו ולפיכך הוה צריך להאריך בשחיטה ולא לשחוט בבת אחת כל הסימנין ורק הפסיק בנתים פחות מעט משיעור שהייה כדי שבעת קבלה השניה עדיין לא יצא כל דם הנפש ולכן נקוד שלשלת להורות ששהה הרבה בשחיטה זו אבל בשני שחיטות הראשונים ואף שגם שם היה צריך לגמור אחר שחיטה על ידו ככה"ג ביוה"כ מ"מ לא שהה בשחיטה יותר משאר שחיטות דעלמא דתיכף ששחט הרוב גמר אחר המיעוט ולא היה ביניהם רק שהיה משהו משא"כ באיל המילואים היה צריך להפסיק הרבה באמצע השחיטה וליתן בנתיים על תנוך אוזן אהרן ואח"כ גמר משה רבינו להשחיטה דדוקא לאחר שישחט הרוב היה יכול אחר לגמור אבל קודם הרוב לא היה אפשר באחר ואפילו אם נימא דשחט בתחילה הרוב מ"מ היה צריך להפסיק הרבה קודם המיעוט ואם נימא דשהיה במיעוט בתרא אינו מה"ת י"ל דשהה יותר מכדי שיעור שהיה דכיון דכבר שחט הרוב מקודם. ומיהו בעיקר הדבר שכתבתי בפשיטות דשחיטת הפר ושני האלים היה ע"י משה רבינו בעצמו הרבה יש לפקפק בו דהא כתיב וישחט ואחר כך כתיב ויקח משה ומשמע דהשחיטה היתה ע"י אחר דאם לא כן צריך לכתוב וישחט משה ויקח מדמו והדבר צ"ע. מיהו מש"כ בטעם הנגינה א"ש אף אם היה השחיטה באחר ודו"ק (וכן נ"ל ליתן טעם על מה דנקוד שלשלת על תיבת וימאן בפרשה וישב (בראשית ל"ט ח') גבי יוסף והיינו דבא לרמז למה שאמר חז"ל (ביומא דף ל"ה ע"ב) דאמרה לו אשת פוטיפר ליוסף הריני חובשך בבית האסורים אמר לה ה' מתיר אסורים הריני כופפת קומתך ה' זוקף כפופים הריני מסמא את עיניך ה' פוקח עורים ע"כ. ונמצא שמיאן ג' פעמים על דבריה והנה ידוע דנגינת שלשלת צריך לשלשל התיבה ג' פעמים והוי כמאן דכתיב וימאן שלשה פעמים לרמז למה שקבלו חז"ל דמיאן ג' פעמים על דבריה וזה נ"ל כפתור ופרח בעז"ה)

(בפ' שמיני נ' א') ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם ונקוד על תיבת לא מרכא כפולה. ונ"ל הטעם בזה ע"פ מה ששמעתי מכבוד מר אחי הגאון ז"ל זה יותר מארבעים שנה שאמר לפרש דברי התו"כ בריש פ' אחרי מות והובא ברש"י בחומש שם דמשו"ה כתיב אחרי מות שני בני אהרן דמשל לחולה שנכנס אצלו רופא אמר לו אל תאכל וכו' בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון וכו' משמע דהיה בזה שני אזהרות אזהרה קודם מיתת בני אהרן ואזהרה שניה לאחר שמתו ולכאורה תמוה דהלא לא הוזכר כלל דהיה אזהרה גם מעיקרא קודם שמתו שאל יבוא בכל עת אל הקודש ותי' מר אחי ז"ל ע"פ ד' התו"כ שם ומייתי לה (ביומא דף נ"ג) תניא ר"א אומר ולא ימות עונש כי בענן אראה אזהרה יכול יהיו שניהם אמורים קודם מיתת בני אהרן ת"ל אחרי מות יכול שניהם אמורים אחר מיתת בני אהרן ת"ל כי בענן אראה הא כיצד אזהרה קודם מיתה ועונש אחר מיתה. ואמרינן ע"ז בגמ' שם מאי תלמודא אמר רבא אמר קרא כי בענן אראה ועדיין לא נראה ואלא מאי טעמא אענוש כדתניא וכו'. והיוצא לנו מהגמ' שם דהיה אזהרה גם קודם המיתה אך בתחילה לא נאמר ולא ימות ואחר שמתו נאמרה לו אזהרה פעם שניה ואז נאמר גם עונש ולא ימות. והנה רש"י ז"ל פירש דהך לא ימות הוא מה דכתיב בפרשה אח"כ וכסה ענן הקטורת את הכפורת ולא ימות. ואכן מר אחי ז"ל אמר דטפי נראה לפרש דקאי על ולא ימות קמא דכתיב אשר על הארון ולא ימות ובזה ביאר דמתחיל בריש הפרשה וידבר ה' וגו' ואח"כ כתיב ויאמר ה' אל משה וגו' ולכאורה אמירה שניה הוא מיותר דכבר אמר וידבר ה' ואמר מר אחי ז"ל דיש לפרש דמתיבת ויאמר ה' עד תיבות אשר על הארון ועד בכלל הוא מאמר המוסגר ור"ל וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו' והוסיף על אמירה הראשונה שאמר בתחילה. תיבות "ולא ימות" דזה לא נאמר בתחילה והיינו דקרי ליה דיבור משום דהוזכר גם העונש משא"כ באמירה ראשונה לא הזכיר עונש ולפיכך קרי ליה אמירה דהוא רכה כן שמעתי מפי מר אחי ז"ל. וכעת יצא פי' על התו"כ מהגאון מלבי"ם ז"ל ופי' ג"כ ע"ד שכתבתי בשם מר אחי ז"ל אך דהוא ז"ל הלך ע"ד פרש"י ז"ל ולפיכך הוצרך לדחוק בזה. ואכן לפי דברי מר אחי ז"ל יתפרש הכתובים היטיב ובאמת שמצאתי כעת בפי' הראב"ד ז"ל על התו"כ שנדפס זה מקרוב שפי' להדיא דקאי על ולא ימות קמא וכמו שפי' מר אחי ז"ל ודלא כפרש"י ז"ל ע"ש] ועכ"פ שמעינן משם דמה דנענשו לא היה מפני אזהרה זו דהרי לא התרו בהן דחייבין מיתה ע"ז ואין עונשין אלא א"כ מזהירין וכן מקשה שם בגמרא אלא מ"ט אענוש משום דהורו הלכה בפני משה רבן. ובמד"ר איתא משום דנכנסו שתויי יין לאוהל מועד ע"ש וא"כ נמצא דעברו על שני לאוין על לאו דיין ושכר אל תשת ועל לאו דאל יבוא בכל עת אל הקודש וא"כ י"ל דלהכי נקוד מרכא כפולה וידוע דנגיעת מרכא כפולה משתמע כמו דהוי כתיב שני פעמים "לא" לרמז דעברו על ב' ציוויין

[בפ' מצורע י"ד ד'] ברש"י חיות פרט לטריפות טהורות פרט לעוף טמא וכו' כ"ב עי' בגור ארי' שהעיר דלמה לא כתב נמי הכא בלשון רבים פרט לעופות טמאות כמו דאמר גבי טריפות ומה שתירץ שם תמוה וכבר העיר עליו הלבוש. והרב הלבוש בעצמו לא תי' ע"ז כלום ורק כתב דזה אינו דקדוק אבל במח"כ לא ראו דבתו"כ איתא באמת בלשון רבים וע"כ צ"ל דבכוונה כוון בזה רש"י ז"ל מהא דשני מלשון התו"כ וא"כ צריך להבין הכוונה בזה. ונ"ל דרש"י ז"ל יפה דקדק דהא באמת על השחוטה לא הוצרך למיעוט דהא כתיב ושחט אלמא דבטהורה מיירי דבעוף טמא לא שייך שחיטה וע"כ דלא הוצרך המיעוט רק על המשולחת ולפיכך כתב בלשון יחיד דעיקר קרא לא בא אלא לומר דאף המשולחת צריכה להיות