בנין שלמה חלק א כא

להכיר דהאדם יראה לעינים ולכן ואתה תחזה והיינו ברוה"ק שעליו וכמו שפרש"י: [שם כ' ז'] לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וגו'. ופי' התרגום אונקלוס לא תימי בשמא ה' אלהיך למגנא ארי לא יזכי ה' ית דימי בשמיה דא. וכ"ב נראה דכוון התרגום להא דאמרינן בשבועות כ"א לשוא שלשוא שני פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר ולפיכך פי' לשוא הראשון למגנא והיינו שוא. והשני פי' לשיקרא משום דהשני קאי על שבועת שקר דהיינו באכלתי ולא אכלתי. ומיהו עוד י"ל דהראשון פי' כפשטיה דהיינו אם נשבע בחנם על עמוד של אבן שהוא של אבן כמש"כ במכילתא. והשני פירש דנשבע לשנות את הידוע לאדם דנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב דהוא נמי שוא מקרי כמבואר שם וכן פירש רש"י כאן בחומש

[בפ' משפטים כ"א ל"ג] וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו וגו'. כ"ב נראה הא דכתב תרי זימני בור ובפעם השני חסר משום דקי"ל כשמואל דבור שחייבה עליו תורה משום הבלא או משום חבטא. וקמ"ל דפעמים בעינן בור מלא היינו כסתם בור שבתורה דהוא י' טפחים והיינו במלא ספוגין של צמר דליכא חבטא ואינו חייב רק משום הבלא ולפיכך בעינן י' טפחים ממש דבציר מי' ליכא הבלא והדר אמר דזימנין חייב אף בבור חסר היינו היכא דהחיוב משום חבט והבהמה היתה עומדת דבכה"ג סגי בששה טפחים משום דכריסא דתורא עד לארעא הוא ד"ט וכדאיתא (בב"ק דף נ"א) ועוד י"ל דמשום דבפותח אינו חייב רק בבור יו"ד ומשו"ה כתיב בור מלא אבל בכורה הא אמרי' בגמ' דמיירי בכורה אחר כורה ולכן כתיב בפעם השני חסר לאשמועינן דאפילו בהיה מתחילה חסר ובא השני והשלימו לי' חייב האחרון: (שם כ"ב י"ב) אם טרף יטרף יבאהו עד. פרש"י יביא עדים שנטרפה באונס ופטור וכתב ע"ז בשפתי חכמים אות ה' מקשים ל"ל שני עדים דהא עד אחד פוטר אותו מן השבועה וממילא הוא פטור ג"כ מן התשלומין וי"ל דס"ל לרש"י עד המסייע אינו פוטר ומשו"ה צריך שני עדים עכ"ל. וכתבתי בצדו דבריו תמוהים דהא דברי רש"י הם ד' הגמ' (בב"ק דף י"א) ותקשי על דעת הסוברים דעד מסייע פוטר. ואין לומר דר"ל עדות המועיל אבל באמת ר"ל ע"א דהא ליתא דהא כל מקום שנאמר בתורה עד הרי כאן שנים עד שיפרוט. לך הכתוב אחד. ועוד תמה הרמב"ן ז"ל כאן דהך קרא מיותר לגמרי דפשיטא דע"י עדים מיפטר. ועוד נראה דסותר להפסוק שמתחילה דמתחילה אמר שישבע וכאן אמר דבעי עדים והוא תמיה רבתי. ומה שתי' הרמב"ן דמיירי במקום שיש רואין ועל דעת איסי בן יהודה דבריו תמוהין לכאורה דהא איסי בן יהודה למד זה מקרא דאין רואה וא"כ מה הוצרך הכתוב להודיענו שנית ועוד דלרבנן דלית להו דאיסי מאי דרשי לפסוק הזה. ונ"ל ליישב הכל בחדא מחתא בעז"ה דמתחילה דמיירי הכתוב בנשבר או מת וכו' דהם דברים שהשומר יודע שהוא אונס ויכול לטעון וודאי שנאנסה ולפיכך אמרה תורה שישבע אך אימתי צריך לישבע בתנאי דאין רואה דהיינו דליכא אפי' ע"א אבל אם יש רואה אפילו לא היה אלא ע"א פטור משום דעד מסייע פוטר מן השבועה. והדר אמר אמנם אם טרף יטרף ובטרפה אינו ברור דהוא אונס דהא זאב אחד אינו אונס ושנים אונס ומשכ"ל שהשומר אינו יודע אם היה ע"ד האונס או לא והוי כאינו יודע אם נאנסה והוי מחוייב שבועה ואין יכול לישבע ע"ז אמרה תורה יביא עד דווקא דהיינו שני עדים משום דבמחוייב שבועה ואין יכול לישבע אינו פוטר עד המסייע וכמו שכ' הרא"ש בפ"ק דב"מ וכל זה כפתור ופרח בעו"ה. וגם בקרא דלקח בעליו ולא ישלם דג"כ לכאורה נראה מיותר ורב דרש לקרא בב"ק (דף ק"ו) דכיון שלקחו הבעלים שבועה שוב אין משלמין ממון אבל כבר איתותב רב התם וא"כ קרא למ"ל. ונראה דקמ"ל דאינו יכול להפך ובזה מיושב עוד מה שהקשה השיטה מקובצת בב"מ דלרמי בר חמא דס"ל דבעינן כפירה במקצת והודאה במקצת א"כ למ"ל קרא דצריך לישבע דנאנסה הא בלא"ה. יהיה חייב מצד גלגול וע"ש מה שתי'. ולענ"ד דהכתוב עצמו בא ליישב קושיא זו וקרא הכי קאמר שבועת ה' וגו' כלומר דחייב לישבע מצד הדין ולא מצד גלגול ונ"מ לענין הא דמסיים ולקח בעליו כלומר דאלו מצד גלגול היה יכול להפך וכמו שפסק להדיא דשו"ע חו"מ בסימן צ"ד סעיף ח' אבל עכשיו אינו יכול [ומיהו לפי מה שפי' הסמ"ע שם בס"ק י"ד משמע דשבועת הגלגול נמי אינו יכול להפך ע"ש ודו"ק]: [שם כ"ב כ"ב] אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. כ"ב מה שאמר כאן בלשון אם ולהלן גבי השבת העבוט אמר "והיה" כי יצעק. ועוד דכאן לא מסיים כי חנון אני ושם מסיים כי חנון אני ונראה משום דבכאן אסור באמת למסור דינו לשמים משום דאית ליה דינא בארעא ואם צועק לה' שניהן נענשין ולא עוד אלא שממהרין לפרע מן הצועק תחילה וכדאיתא (בב"ק דף צ"ג) ולכן לא מסיים כי חנון אני דהשמיעה הוא לרעה וכמו דמסיים וחרה אפי וגו' ומדסיים בלשון רבים אלמא דקאי על שניהם וכמו דפירש"י. אבל בדין השבות העבוט דהוא מ"ע דמתן שכרה בצידה ואין ב"ד של מטה מוזהרין עליה [ואף לדעת הסוברים דאם רצו כופין מ"מ כיון שאין מוטל עליהם חיוב לכוף להעובר אין להצועק עונש במה שלא הלך לב"ד של מטה משום דקסבר דלא ירצה להזדקק לזה ולענוש להמלוה כיון שאין מוטל עליהם חיוב ובפרט אם הוא בע"ד קשה וכדומה] ואז בוודאי יצעוק אל הקדוש ברוך הוא כיון דלית ליה דיניה בארעא ולכן כתיב "והיה" כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני כי בכהאי גוונא הוי השמועה לטובה ולכן אמר כי חנון אני [שם כ"ג ט"ז] וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה. נראה לי מכבר לפרש בעזרת ה' המקרא ע"פ דרך הרמז ע"פ מה שאמרו חז"ל בזוה"ק בהשמטות לחלק ראשון (דף י"ב) דמשו"ה נקרא חג הסוכות חג האסיף על שם שבו יאספו ישראל לא"י לעתיד ויבוא משיח אז ב"ב וז"ל הזוהר שם ובההוא יומא ייתי מלכא משיחא ומקרי חג האסיף דכניס קב"ה ביה גלותא דעמיה הה"ד [ישעיה י"ד] והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו ויתקרי חג הסוכות דכולהו שבעין דרגין חפיין על ישראל כסוכה וכו' עכ"ל הזוהר שם בקצרה וידוע דשני קצים יש בעתה ואחישנה וקץ של אחישנה תליא אם כל ישראל ישובו בתשובה וידוע דהעולם הזה נקרא שדה הזריעה דמה שזורעין בעוה"ז קוצרין בעה"ב ולכן נמצא בספרים דעוה"ב נקרא שדה הקצירה. [ומפי הרב הגאון המנוח מו"ה ולמן זאב זצ"ל שהיה מ"מ בפ"ק ווילנא שמעתי שאמר לפרש בזה הכתוב ברות עיניך בשדה אשר יקצרון כלומר דהזהיר אותה שעיקר התכלית והכוונה שלה שתביט על צרכי שדה הקצירה והיינו שתראה לסגל מצוות ומע"ט בעוה"ז כדי שתהיה לה מה לקצור וע"ד שאמרו התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין] דהיום לעשותם ומחר לקבל שכרם ועפ"ז י"ל דהמקרא מרמז לנו בדרך רמז דחג האסיף יהיה לנו או בצאת השנה דהיינו קץ של בעתה דיכלה הזמן והשנים שנגזר עלינו או באספך את מעשיך מן השדה והיינו אם ישראל יהיו אוספים מצוות ומעשים טובים הרבה והיינו אם כל ישראל יעשו תשובה מאהבה דאז הזדונות נעשה להם כזכיות ויהיו ישראלים מסוגלים במצות ובמעשים טובים ואז יהיה קץ של אחישנה בב"א

[בפ' תצוה כ"ה ל'] ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים וכ"ב מדכתבה התורה בתחילה ונשא אהרן את שמות בני ישראל על לבו בחשן המשפט וגו' ואחר כך ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים וכן בפ' פקודי דנאמר שם עשיית הבגדים לא הוזכר כלל נתינת האורים והתומים וכן בפ' צו כתיב בתחילה וישם עליו את החשן ואח"כ ויתן אל החשן את האורים ואת התומים משמע מכל זה דנתינת האורים והתומים היה אחר לבישת החשן ולכאורה צריך להבין הטעם דלא ניתן האורים והתומים קודם הלבישה ונ"ל דהיה בא ללמד דנתינת האורים והתומים אינו מעכב למצות החשן כלל דאף בלא לבישת האו"ת אינו נקרא מחוסר בגדים וכן פרש"י כאן להדיא דאו"ת הוא כתב המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו ובמקדש שני היה החשן שא"א לכהן גדול להיות מחוסר בגדים אבל אותו השם לא היה בתוכו עכ"ל. והתוס' בסופ"ק דיומא כתבו דאו"ת היה גם בבית שני משום דאל"כ היה מחוסר בגדים אלא דלא היה משיבין לנשאלין בהן ותמהני שלא הביאו דברי רש"י ז"ל בחומש כאן דכ' להדיא דאו"ת אינו מעכב והמקרא מסייע ליה וכמש"כ בעז"ה]. ובזה יבואר מה דכתבה התורה שני פעמים ונשא אהרן חד בפסוק (כ"ט) ונשא אהרן את שמות בני ישראל וגו' לזכרון לפני ה' תמיד ואידך בפסוק (ל') ונשא אהרן את משפט בנ"י על לבו לפני ה' תמיד ועוד דבפסוק ראשון כתיב לזכרון לפני ה' תמיד דמשמע דתמיד קאי על הזכרון ולא על הכהן הנושא ובפסוק שני כתוב ונשא על לבו תמיד משמע דתמיד קאי על כהן הנושאו דתמיד ישאו. ונ"ל משום דבאמת גבי ציץ דכתיב נמי תמיד מקשה הגמ' דמי לא בעי מינם פורתא וכו' והיכי כתיב תמיד ומשני להורות דתמיד מרצה או תמיד שלא יסיח דעתו ממנו מפני השם הכתוב עליו. ובזה יבואר נמי הכא דבפעם ראשון דמיירי בלא אורים ולא שייך בו איסור היסח הדעת ותמיד מרצה נמי לא שייך הכא דהא החשן לא בא לרצות כלל ולהכי לא כתיב תמיד רק על הזכרון דהזכרון יהיה תמיד אבל הלבישה לא שייך תמיד ואגב קמ"ל דהזכרון יהיה תמיד אפילו בבית שני דלא היה אורים ותומים מ"מ חשן המשפט היה. (ועוד נ"ל כוונה במאי דכתיב כאן לזכרון לפני ה' תמיד ובאבני אפוד לא כתיב תמיד רק ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שני כתפיו לזכרון והיינו משום דבאבני האפוד לא היה כתוב רק שמות השבטים וקי"ל דתמה זכות אבות ואינו יכול לומר דתמיד יזכור זכותם דהא בימי חזקיה נפסק זכות אבות אבל בחשן המשפט היה כתוב נמי אברהם יצחק ויעקב וכדאמרינן בסו"פ בא לו כה"ג ועמהם כרת נמי הקב"ה ברית וכבר כתב התוס' (בשבת דף נ"ה) בשם ר"ת ז"ל דברית אבות לא תמה דהא כתיב וזכרתי את בריתי יעקב וכו' ומשו"ה כתיב לזכרון לפני ה' תמיד דברית אבות לא תמה] אבל בפעם השני דמיירי עם האורים ותומים ואסור להסיח דעתו באמת מפני השם המונח בין כפלי החשן והיינו האורים והתומים משו"ה כתיב ונשא על לבו תמיד שלא יסיח דעתו וכמו בציץ וכן להיפך ניחא מה דלא כתיב כאן לזכרון תמיד ולעיל כתיב והיינו משום דבבית שני לא היה אורים, ותומים ולא היה תמיד לזכרון אבל לעיל