בנין שלמה חלק א יט

שאני דבהדי' תלי הכתוב טעם האיסור בזה דכתיב על כן לא יאכלו וכו' כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה וכן מצינו (בסנהדרין דף כ"א) דס"ל לר"י שם במשנה דמרבה הוא לו ובלבד שלא יהא מסירות את לבו ואמרינן שם בגמ' דאף דר"י לא דריש טעמא דקרא בכל התורה כולה מכל מקום הכא דריש דשאני הכא דמפרש טעמא דקרא מה טעם לא ירבה לו נשים משום דלא יסור לבבו ע"ש. וא"כ גם הכא י"ל כן דהא בהדיא מפרש קרא הטעם כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה והלכך לע"ל שיתוקן הפגם יתבטל האיסור וע"פ זה י"ל בפשיטות דמש"ה כתיב עד היום הזה ללמד דלא ינהג האיסור רק עד שיבוא המשיח המכונה בשם יום הזה אבל לע"ל המכונה בלשון הנביאים יום ההוא או יום הבא יתבטל האיסור משא"כ בשאר מצות נוהגות לדורות עולם ואפילו לע"ל ולכן לא כתיב בשום מקום בתורה כלשון הזה רק גבי גה"נ. וכן היכא דכתיב בהדיא בכתוב לדורותיכם חוקת עולם בוודאי נוהגת גם לע"ל. וכן איתא במדרש משלי כל המועדים יהיה בטלים וימי הפורים לא יהיו נבטלים שנא' וימי הפורים לא יעברו וגו' ואף יוה"כ דכתיב ביה לדורותיכם חוקת עולם. ואין להקשות דלפי מה שכתבתי דאיסור גיד הנשה יחזור להיתירו לע"ל א"כ מאי מקשה הגמ' (בחולין דף ד') על מתני' דגיד שנתערב בין הגידין דכולן אסורות דאמאי תבטל ברובא והוצרך לתרץ דבריה שאני והלא בפשיטות ניחא דמשו"ה לא בטיל משום דהוי דשיל"מ דהא לעתיד לבוא יהיה מותר ובכה"ג מקרי דשיל"מ וכן איתא במהרש"ל בהגהותיו שכ' על ש"ד שכ' בשם האו"ז דחתיכה שנאסרה בתיקו לא מקרי דבר שיש לו מתירין משום דאם יבוא אליהו ויטהרנה הרי יבורר הדבר למפרע דמעולם לא היה איסור כלל ומשמע דאי לאו הך טעמא שפיר מקרי דשיל"מ אבל אינו קושיא דמ"מ אותו גיד הנשה של עכשיו בוודאי ישאר באיסורו גם לע"ל. ובאמת שזה תליא בדין אברי בשר נחירה שהכניסו לא"י אי אזלינן בתר השתא אי בתר מעיקרא וא"כ י"ל דכוונת הגמרא להקשות דא"כ תפשוט האיבעיא דאזלינן בתר השתא ולכן מדחה הגמ' די"ל דהטעם הוא משום בריה. ואכן לפי זה עיקר דין זה דגה"נ הוי בריה תליא בדין אברי בשר נחירה דאם נאמר דאזלינן בתר השתא אינו מוכרח לומר דהוא בריה. ועפ"ז נסתלק תמיהת הרא"ש (בחולין דף י"ז) דלענין מה מסתפק הגמ' בזה דהלא האידנא אין נ"מ בזה וע"ש מה שתי' בזה. ואכן להנ"ל י"ל דנ"מ טובא לענין גה"נ אי אסור מטעם בריה או מטעם דשיל"מ ומיהו להסוברים דביבש אינו נוהג דין דבר שיש לו מתירין בלא"ה ניחא: [שם ל"ו י"ב] ותמנע היתה פילגש וגו'. וכ"ה עי' במדרש לקח טוב המכונה בשם פסיקתא זוטרתי מרבינו טוביה ב"ר אליעזר זצ"ל [הנדפס כעת ע"י הרה"ג מוהר"ש באבער נ"י] שכ' דמשו"ה כתיב אחר תיבת ותמנע פסיק ללמד דתיבת ותמנע חוזר אקרא של מעלה כלומר דתמנע ג"כ היה מבני אליפז ותמנע זה זכר היה ונמנה בבני אליפז (בדברי הימים א' א' ל"ו) אבל שם פילגש אליפז לא נמצא בכתוב כלל רק דהגיד הכתוב דהיתה לו פילגש דתיבת ותמנע אינו נמשך רק למעלה ע"ש ואכן הרשב"ם בפי' החומש כתב דתיבת ותמנע חוזר למעלה וגם למטה והביא כן בשם המדרש שוחר טוב ע"ש ותמהני דא"כ למה נמצא מפסיק באמצע (ועל מש"כ שם הרה"ג מוהר"ש באבער נ"י דט"ס נפל ברשב"ם וצ"ל דכן נמצא במדרש לקח טוב ג"כ יש לתמוה דהא במדרש לקח טוב איתא דאינו חוזר רק למעלה וזה דלא כמו שכ' ברשב"ם ואולי דר"ל דהרשב"ם היה לו גי' אחרת במדרש לקח טוב] וגם מאי דחשב הכתוב בחומש באלופי אליפז לקרח בפסוק ט"ז כתוב בס' לקח טוב הנ"ל דהוא תמנע הכתוב בד"ה א' כי קרח ותמנע הכל שם אחד כי דבר הנקרח מניע ממקומו [ומה שכ' הגאון בעל העמק דבר נ"י דפירשו הראשונים וכו' אולי כוונתו על מדרש לקח טוב שהבאתי ומה שכ' הגאון מו"ה מלבי"ם זצ"ל בזה בפירושו על דברי הימים דבריו לא נהירין לפענ"ד] וגם מה שקרא הכתוב לדישון בן שעיר החורי דישן בפסוק כ"ו ובאמת בתחילה בפסוק כ"א קרי ליה דישון וכן בד"ה שם בפסוק ל"ה ובפסוק מ"א קרי ליה דישון עי' ברמב"ן בחומש כאן שכ' דאין דרך הכתוב להקפיד בזה רק אם הם בפסוק אחד ומה שקרא ליה דישן שלא יחשוב שהוא דישון של בני ענה ע"ש. ואכן במדרש לקח טוב הנ"ל כתב דעיקר שמו היה דישון כמו שכ' בתחילה ואח"כ כשהגדיל מת אחיו השני שנקרא דישון וקראו אותו על שם אחיו הקטן שמת והיינו דבד"ה כתיב באמת ובני דישון ע"ש. ובמסורה נראה דיש מחלוקת באמת בזה אם צריך לכתוב בפסוק הזה דישון בחולם או דישן בלא יו"ד דבחד מסורה, נמסר כל יומי דס"ת דישון ומתחיל בשבת והיינו כגי' שלפנינינו בחומש ואלה בני דישן חמדן וכו' אבל בתוס' ריב"א על החומש כתב דיש מסורה דנתנו סימן אחר דכל יומי דס"ת דישן ומתחיל ביום א' ועוד נתנו סימן דכל בתר ענה הוא דישון ולפי מסורה זו צריך לכתוב בס"ת בפסוק כ"ו ואלה בני דישון וכמו דכתיב בד"ה. ודע עוד דבס"ת דשון קמא מלא וא"ו וחסר יו"ד. והב' דישון כ האחרונים חסירים היו"ד והוא"ו אכן בד"ה נמסר דכולהו דישון כתיבי ביו"ד ורק דבפעם הראשון כתיב חסר וא"ו ושנים האחרונים כתיב ביו"ד ובוא"ו

[בפ' ויגש מז י'] ובני שמעון ימואל וגו' ושאול בן הכנענית. כ"ב בספר הישר בפ' וישב איתא דחמשה בנים הראשונים היה לו מדינה אחותו [ומה דקשה היאך נשא את אחותו מן האם וב"נ מוזהר ע"ז כבר תירץ רבינו יעקב בעל הטורים בפירושו על התורה דדינה היתה בבטן רחל מתחלה ואח"כ נתהפכו העוברים וכמו דייסד הפייטן ביום א' של ר"ה עובר להמיר בבטן אחות ונמצא שלא היתה רק אחותו מן האב ועל אחותו מן האב אין בן נח מוזהר וכמבואר (בסנהדרין דף נ"ח ע"א)] ואח"כ לקח אשה כנענית ושמה בונה והוליד ממנה שאול והיינו דכתיב ושאול בן הכנענית שהוא לבדו נולד מאשה כנענית

[בפ' שמות ה' ט"ו] ויבואו שוטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך. ונקוד הטעם על תיבת תעשה מרכא כפולה ונ"ל הטעם שנקוד על תיבה זו מרכא כפולה ע"פ מה דאיתא בפסיקתא זוטרתי הנקרא מדרש לקח טוב מרבינו טוביה זצ"ל אשר יצא לאור הדפוס זה מקרוב ע"י הרה"ג מו"ה שלמה באבער נ"י וז"ל למה תעשה כה לעבדיך עדיין עבדיך אנחנו ולא קניתנו לא בכסף ולא בזהב ולא שיעבדתנו בחרבך ובקשתך כי אם מעצמנו ירדנו בארצך ואפילו עבדיך אנו למה תעשה כה לעבדיך כלום אדם רוצה להרוג את עבדו עכ"ל. ונ"ל מש"כ בפסיקתא עדיין עבדיך אנחנו צ"ל לא עבדיך אנחנו או דצ"ל וכי עדיין ופי' בתמיהה. והנה דברי המדרש לקח טוב אין לו שום פירוש והבנה דמאין הוציא הפסיקתא מהפסוק דטענו השוטרים כן לומר דעדיין אין אנו עבדים לו דהא אדרבה בקרא כתיב לעבדיך הרי דהחזיקו עצמן לעבדים לפרעה. ונראה דהוציא כן מהטעם של מרכא כפולה הנקוד על תיבת תעשה דמשתמע כמו דכתיב תעשה שני פעמים לכן דרש דחד תעשה אתא להורות דלמה תעשה כה מאחר שעדיין אין אנו עבדים כי לא קניתנו בכסף ובזהב רק בעצמינו ירדנו בארצך. ואידך תעשה בא להורות כפשטיה דקרא דמאחר שאנחנו עבדים לך למה תעשה כה דכלום אדם רוצה להרוג את עבדו כנ"ל פי' דברי הפסיקתא. וע"פ פשוטו י"ל שמשום הכי נקוד מרכא כפולה על תיבת תעשה משום דטענו וצעקו אל פרעה על שני דברים הא' למה תעשה כה לעבדיך שלא ליתן להם תבן. והב' מאחר דתבן אין ניתן לעבדיך למה תעשה כה לעבדיך ליתן מתכנות הלבנים כתמול שלשום וכמו דמסיים הכתוב אחר זה תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו

[בפ' בא י"א ה'] ומת כל בכור בארץ מצרים וגו'. עד בכור השפחה אשר אחר הרחים וגו'. ואכן בפ' ויהי בחצי הלילה (שם י"ב כ"ט) כתיב עד בכור השבי אשר בבית הבור וצריך להבין מה דשינה הכתוב התם למכתב בכור השבי וכאן אצל ההתראה שהתרה משה לפרעה כתיב בכור השפחה וכבר נשאל על זה בשו"ת מהר"מ אלשקר זצ"ל בסימן ט"ז וע"ש מה שתירץ על זה. ואכן שמעתי מפי כבוד הרב הגאון האמיתי מו"ה יחזקאל סג"ל לנדא זצ"ל שהיה ראב"ד בפ"ק ווילנא שאמר לתרץ דהנה באמת ידוע דכל העשרה מכות הכל היה כדי לרדות את פרעה אולי ירצה להוציא את בני ישראל ברצון טוב והלכך לפני כל מכה ומכה היה התראה מתחילה אולי יחזור בו והלכך בהתראה לא שייך להזכיר דגם בכור השבויין ילקו דמה איכפת ליה לפרעה בזה ואדרבה יקבל נחת מזה דימותו אנשי רשע הנתפשים בבית האסורים בעוונם וכ"ש אם אם הם מורדים ופושעים ולכן אמר עד בכור השפחה אבל בעת הוויית המכה סיפר הכתוב המעשה כמו שהיה. ועל עיקר הטעם דלקו השבויין הוצרך רש"י ז"ל ליתן טעם כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם וגו'. ובזה ניחא עוד במה דכ' רש"י הטעם על בכור השבי כאן בפ' דהתראה וכבר העיר עליו בשפתי חכמים דהרי כאן לא כתיב כלל בכור השבי ולהלן בפ' וה' הכה הו"ל למכתב זה ודחק ליישב. אכן להנ"ל י"ל דרש"י בא לתרץ דלמה לא כתיב גם הכא בכור השבי ולזה תירץ דעיקר הטעם הוא כדי שלא יאמרו אבל לא לרדות את פרעה והלכך לא הזכיר משה זה בהתראה כן שמעתי מפי הגאון הנ"ל ודפח"ח: [שם י"ב ח'] ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו' על מרורים יאכלוהו. לכאורה תיבת יאכלוהו מיותר דהוי סגי דהוי כתיב ומצות על מרורים דהא ואכלו דרישא קאי אכולהו וכבר ידוע מה שדרשו חז"ל (בפסחים דף קט"ו) לאשמעינן דצריך לאוכלן לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו ואכן זה לרבנן אבל להלל מאי עביד ליה ביאכלוהו דהא משמע דהא דס"ל דצריך לכורכן נפיק ליה מדכתיב ומצות על מרורים ולא מיאכלוהו דאדרבה מלשון יאכלוהו משמע דאוכל כל אחד בפני עצמו וא"כ יאכלוהו למ"ל. והנה ראיתי בפי' העמק דבר על החומש להגאון אב"ד דוואלאזין נ"י שכתב דהלשון יאכלוהו משמע שלא יאכלו אלא אותו ולא יותר כדאיתא (בתמורה דף כ"ג) וכו' ע"ש. והנה ע"פ דרכו ביותר יש לומר דהכי נמי נדרש כמו התם בתמורה גבי מנחות דכתיב נמי כפל לשון יאכלו אהרן ובניו וכו' והתם נמי בחצר אוהל מועד יאכלוה מיותר ודרשו מיניה בברייתא שם דיאכלו בא להורות דאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומ' כדי שתהא נאכלת על השובע ויאכלוה אתי להורות שאם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא נאכלת על הגסה ואם כן פשוט דגבי פסח ג"כ י"ל כן דהא שנינו בפסחים דף ס"ט) דאימתי מביא עמו חגיגה בזמן שהוא בא במועט אבל אם בא במרובה אין מביא עמו חגיגה כדי שלא יהא אכילה גסה ועל זה אתי ואכלו ויאכלוהו. ואכן מדברי המכילתא שדרש שם דיאכלוהו מכאן אמרו