בנין שלמה חלק א יח

ג' פעמים והוא כדי לרמז דבאמירה זו נמשך שאמרו ג' אנשים ע"ד הזה: [שם כ"ד י'] עה"פ מגמלי אדוניו וילך וגו'. פרש"י ניכרים היו משאר גמלים שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים ע"כ. והוא מהמדרש רבה כאן על פסוק הזה. והנה לכאורה תמוה דמה הוצרכו גמלים של אברהם לזמום אותם מפני הגזל דהיכי יעלה על הדעת לומר דגמליו של אברהם לא היו דומין לחמורו של ר' פנחס בן יאיר. והיותר תימה דלקמן במד"ר על קרא דויפתח את הגמלים ופי' במדרש דהתיר זמומיהם מקשו רב הונא ורב ירמיה לר' חייא רבה לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר פי' בתמיהה ע"ש. והדבר תמוה דלמה נטרו דווקא להקשות הכא ולא הקשו לעיל על קרא דמגמלי אדוניו דג"כ דרשו דהיינו שהיו זמומין. ועוד העיר בני הבחור המשכיל בתורה כמר אברהם יעקב הכהן נ"י דאמאי הוצרך כלל אברהם אבינו לזמום הגמלים הלא כבר נתנה הארץ לאברהם לאחר שנולד יצחק וכמו שכ' השפ"ח בריש הפרשה על קרא דגר ותושב אנכי עמכם ע"ש ואין לומר דלא היה לו זכות רק בקרקע עצמה אבל לא בפירות שזרעו הם וכמו שכ' התוס' (בר"ה דף י"ג) דיש לא"י במה שזרע וכ"ה בירושלמי דגיטין סופ"ד דא"כ תימה הא דפרש"י בפ' לך והוא מהמדרש רבה דרועי לוט היו רוצים לרעות בשדות אחרים וטענו משום שכבר נתנה הארץ לאברהם ורק שהפסוק מסיים והכנעני והפריזי אז יושב בארץ ועדיין לא נתנה הארץ לאברהם כל זמן דלא נולד יצחק אבל אי לא"ה היו יכולין לרעות בשדות אחרים הרי דהיה לו זכות גם בפירות **[ולפי מה שהעלה המ"ל בפרשת דרכים דרוש ט' דקודם כבישת הארץ היה להם זכות בפירות ע"ש יתיישב הקושיא] וחזר בני נ"י ותי' די"ל דאף לאחר שנולד יצחק מ"מ לא היה שייך הארץ רק ליצחק בלבד והלכך לענין קבורת שרה שפיר אמר דאם ארצה אטלנה מן הדין משום דיצחק גופיה מחוייב לקבור את אמו והלכך היה יכול אברהם לבוא בהרשאה מיצחק אבל הבהמות שלו היה צריך לזמום כן תי' בני הנ"ל נ"י ונכון הוא. אבל עדיין קשה דלמה לא הקשה המדרש כן מקודם ואכן כבוד חתני הרב החריף ובקי מו"ה נחום נ"י תירץ די"ל דמה שזמם אברהם אבינו לגמליו ובהמותיו לא היה רק להראות לבני דורו שצריך כל אדם לשמור עצמו מן הגזל ואפילו בהמות שלו צריך לשמור שלא יהנו מן הגזל אבל באמת בשביל עצמו לא היה צריך לזמום מתרי טעמי הנ"ל וזהו דכתיב מגמלי אדוניו [דכן היה דרכו של א"א וכמו דכתיב כי ידעתיו אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט]. ואמנם זה שייך במקום שהיה דר בו אברהם שידעו הכל דהם בהמות של אברהם אבל בעת שהלך אליעזר בדרך לארם נהרים לא שייך להראות לאחרים דמי ידע דהם בהמות של אברהם וע"כ דזמם אותם כדי שלא ירעו בשדות אחרים שפיר מקשה המדרש דנהי דהתם חו"ל הוי ואם היו רועים בשדות של אחרים בוודאי היה גזל גמור דלא היה שייך לאברהם מ"מ מי גריעי מחמורו של ר' פנחס בן יאיר ובזה נתיישב ב' הקושיות וש"י. ואכן לענ"ד נ"ל ליישב עוד דוודאי בא"י דכיון דלאחר שנולד יצחק כבר היה הארץ שלו ואף דיש לא"י במה דזרע מ"מ אפשר דא"צ לשלם רק ההוצאות והלכך שפיר חשש אברהם דשמא ירעו בשדות אחרים כיון דאינו גזל רק לו דלא ידע למי לשלם וקשה גזל של רבים וגבי הבהמות לא יהא איסור גזל אבל אליעזר שהלך לארם נהרים שהיה חו"ל דהוי גזל מעליא שפיר מקשה דמי גריעי מחמורו של ר' פנחס בן יאיר ומיהו לת"ק דלא חשש לקושיא זו יש לומר דס"ל דלא קשה דכיוון דהוצרך לזמום אותם מקודם בעת שהיו עדיין בגבול א"י ממילא נשארו אח"כ זמומים עד שבאו לארם נהרים וק"ל: [כ"ה ג'] ויקשן ילד את שבא ואת דדן ובני דדן היו אשורים ולטושים ולאומים ופי' התרגום ובני דדן היו למשירין ולשכונין ולנגון ונראה דטעמו של אונקלוס הוא משום דס"ל כמש"כ בספר הישר בפ' חיי שרה דשם העצם שלהן היה אמידע ויוב וגוחי אלישע ונותח ולפיכך הוצרך לפרש בדרך אחר. ונראה דמשו"ה לא חשיב להו בדברי הימים ודו"ק ועי' בתרגום רב יוסף שם דפי' ג"כ על שבא ודדן שמות

אחרים

[בפ' ויצא כ"ח כ'] וידר יעקב נדר לאמר. הנה לכאורה תיבת לאמר אין לו שייכות בכאן וכבר הרגיש בזה במד"ר כאן ופי' לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרה והובא בתוס' חולין דף ב' ע"ב) ד"ה מן. ואמנם שמעתי בזה דבר נחמד ממר אחי הגאון זצ"ל שאמר לפרש הכתוב ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עירוכין הלכה ל"א שכ' שם דנדר חל על דבר שלב"ל ואם אמר דהרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבוא לעולם מחמת נדרו וכו' ובהלכה ל"ג כתב ראיה לדבר זה ממה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרתי לי שם נדר ועפ"ז י"ל דלזה כתוב תיבת לאמר כלומר דיעקב נדר לומר נדר כשיבוא לעולם דקיבל על עצמו להפריש מעשר מכל מה שיברך ה' אותו לאחר מכאן ואז יקדישנו לגבוה. ודפח"ח

[בפ' וישלח ל"ב ל"ג] על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הוה. הנה לכאורה תיבות אלו עד היום הזה נראה מיותר דהדבר פשוט דאזהרה זו נוהגת לדורות דכל מצוה או אזהרה שהיא חובת הגוף נוהגת לדורות ועוד דאף דמצינו בכ"מ דהוצרכה התורה לפרש דנוהגת לדורות עולם מ"מ לא מצינו דכתבה התורה בלשון זה רק כתיב לדורותם או חוקת עולם לדורותיכם אבל לשון עד היום הזה לא מצינו בשום מקום. והן אמת דלדעה ר' יהודה במשנה (חולין דף ק' ע"ב) דס"ל דגיד הנשה נוהג גם בטמאה דאמרינן דאיסור חל על איסור ומביא שם ראיה לדבריו דהלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן ע"ש. י"ל בפשיטות דמשו"ה הוצרכה התורה לכתוב עד היום הזה לאשמעינן דאף לאחר שניתנה תורה ונאסרה בהמה טמאה לישראל מ"מ נוהג איסור גיד גם בהן דלא נימא ניתנה תורה ונתחדשה הלכה דבבהמה טמאה אינו נוהג הלאו דגיד הנשה דאף דלב יעקב נאמר איסור גיד בכל הבהמות היינו משום דאז לא היה נוהג א טומאה אבל לאחר שנתנה תורה הו"א דאין איסור חל על איסור קמ"ל קרא עד היום הזה דגם האידנא לאחר שניתנה תורה נוהג איסור גיד בטמאה כיון דאז נאסר גם בטמאה תו לא פקע וכמו שכ' התוס' שם בד"ה וכי ע"ש וכל זה לר"י אבל לרבנן דבסיני נאמר אלא שנכתב במקומו הדרא הקושיא לדוכתיה ונ"ל ליישב בשני אופנים אופן האחד י"ל בהקדם מש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה"מ דששה מצות נצטוה אדם הראשון וכו' ויעקב הוסיף גדה"נ והתפלל ערבית עכ"ל. ונ"ל ברור דאין כוונתו דיעקב נצטווה מפי הגבורה שלא לאכול את גיד הנשה וכדעת ר"י דא"כ תקשה מדידיה אדידיה וכמו שהקשה הלח"מ שם דהא הרמב"ם פסק דאינו נוהג בטמאה וע"כ דס"ל דבמקומו נכתב אבל לא נצטוו אלא בסיני דזה תלי אהדדי דאם נסבור דלבני יער עש נאמר ע"כ דנוהג בטמאה וכמו דמבואר בסוגיא (דחולין דף ק' ע"ב) אלא ע"כ דהרמב"ם ר"ל דיעקב בעצמו הנהיג כן מחמת המעשה שאירע לו וראיה לזה מדחשיב ליה דהתפלל ערבית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ואברהם התפלל שחרית דכל הני לא היו שום ציווי כלל על בני אברהם יצחק ויעקב שיתפללו או דיפרישו מעשר רק דאברהם יצחק ויעקב הנהיגו כן בעצמם וא"כ מש"כ דיעקב הוסיף גיד הנשה נמי דכוותה. דהוא בעצמו נהג כן שלא לאכול את הגיד. וראיה עוד לזה דגבי מילה כתב הרמב"ם להדיא שם בא אברהם ונצטווה יתר על אלו במילה. ואם איתא דפסק בכאן כר"י הו"ל למכתב בא יעקב ונצטווה על גיד הנשה אלא וודאי דס"ל כרבנן דלא היה הציווי רק לאחר שנתנה תורה ורק שיעקב נהג כן בעצמו וכ"כ הכ"מ שם באמת] וא"כ בחנם תמה עליו הלחם משנה שם (וכבר כתב הלח"מ בעצמו שם דאולי כוונת הרמב"ם דיעקב נהג כן מעצמו אך דק"ל דמנ"ל להרמב"ם הא] והכ"מ תמה שם על מש"כ עוד הרמב"ם דעמרם נצטווה במצרים במצות יתירות דמהיכן מייתי לה והו"ל להעיר ג"כ על הא דיעקב הוסיף גיד הנשה כיון דס"ל בדעת רבינו דיעקב בעצמו נהג כן וכרבנן ס"ל וא"כ מנ"ל דיעקב נהג כן. ואכן במדרש רבה בשיר השירים על פסוק ישקני מנשיקות פיהו דאיתא שם אברהם אבינו נצטווה על המילה יצחק חנכה לשמונה ימים יעקב על גיד הנשה ע"כ. ומפרש רבינו דר"ל שיעקב נהג מעצמו כן אבל עיקר הציווי היה לאחר מתן תורה. ועפ"ז י"ל דמשו"ה כתיב עד היום הזה משום שיעקב ובניו כבר נהגו כן בעצמם קודם מתן תורה הוצרך התורה לפרש דלאחר שנתנה תורה נצטוו בני ישראל שלא לאכול גיד הנשה עד היום הזה דמעיקרא לא היה ציווי רק נהגו כן מעצמם ולאחר מ"ת הוזהרו באיסור לאו. עוד י"ל דאם יעקב הוסיף מדעתו ע"כ דהוסיף על שמנו של גיד דלגיד עצמו לא שייך שנהג בו איסור דהא בלא"ה אינו ראוי לאכילה דהא. קי"ל דאין בגידין בנו"ט ובשלמא התורה הוצרכה לאסור לעבור עליו בלאו ולחייב מלקות ולקבל שכר מי שנמנע ואינו אוכל אבל על יעקב לא שייך זה וע"כ דהוסיף איסור על שמנו של גיד. וי"ל דלהכי כתיב את גיד הנשה לרבות דגם את הטפל לגיד דהיינו שמנו לא יאכל מצד המנהג כמו דנהג כ יעקב וע"ז כתיב עד היום הזה כלומר דהמנהג שנהג יעקב ינהגו בנ"י ש לעולם וכמו דאמרינן ושמנו מותר וישראל קדושים הם ונהגו בו איסור ואופן השני נ"ל ליישב ע"פ דרך הדרוש הנה מבואר בזוה"ק פ' וישלח ובשאר ספרים דע"י שנגע המלאך בכף ירך יעקב בגיד הנשה גרם שנחרב הבית שני ע"י אדום דהמלאך היה שרו של אדום [ובזוה"ק איתא עוד שם דשס"ה גידין יש באדם כנגד שס"ה ימים שבשנות החמה וגיד הנשה מכוון כנגד יום תשעה באב ולכן ע"י שנגע בגיד הנשה היה לו לאדום שליטה להחריב הבית ביום ת"ב ועי' בחידושי אגדות להרשב"א ז"ל הנדפס בעין יעקב שפירש להא דאמרו חז"ל (בחולין דף צ"א) דהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד דהיינו שגרמו פגם בכסא הכבוד ע"י שאבקו זה עם זה ונגע בגיד הנשה כמו דאמרינן בעלמא דלכן כתיב כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק דמלמד דאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק ואז יתוקן הפגם ויהיה השם שלם והכסא שלם. ולכן נראה לי לומר לולא דמסתפינא שלעתיד לבוא יחזור איסור גיד הנשה להתירו ואפילו למ"ד דאין מצות בטילות לעתיד לבא מכל מקום גיד הנשה בוודאי יבטל דכיון דכל עיקר הטעם שנאסר הוא משום שנגע המלאך בירך יעקב וע"י זה ניתן כח לזרעו של עשו שיוכלו להחריב בהמ"ק וגם נגרם ע"י זה פגם בשם ובכסא הכבוד כביכול הדעת נותן שלעתיד לבוא שיתוקן הכל ויבטל הטעם שוודאי יתבטל האיסור ג"כ דאף למ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא מ"מ הכא