בנין שלמה חלק א קסז

הביא דאינו אסור אלא דרך בישול דהא באמת כבר תמה האור חדש (בפסחים דף מ"ז) דמנ"ל דאינו אסור אלא דרך בישול דילמא מבעיא ליה קרא להורות דאסור אפילו שלא כדרך אכילתו או שלא כדרך הנאתו אבל ה"ה דאפילו ע"י כבוש ומליחה נמי אסור ונ"ל דזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל דהשמיט זה ומיהו טעמו של הטור והשו"ע יבואר לקמן בסמוך אי"ה]

ואכן כל זה להרמב"ם אבל להטור והשו"ע דהביאו בפירוש לדברי ר"י דמפקינן מקראי דלא תבשל וגם כתבו דאינו אסור אלא דרך בישול ונ"ל דטעמם דאף דקי"ל כר"ע והג' גדי אינו מיותר מ"מ קרא דלא תבשל מ"מ מיותר הוא דהיה יכול הכתוב למכתב הג' מיעוטים הכל בקרא אחד וע"כ דלדרשה אתי ולענין קושיית האור חדש נ"ל באמת לומר דהם נמי סמכי אדרשה דאיסי דמפקינן מג"ש ומק"ו אך כיון דקי"ל דאין עונשין מן הדין וצריך קרא דלא תבשל הב' למילף מיניה על אכילה [ואף דעל ג"ש עונשין מ"מ גבי טרפה גופא ליכא מלקות לר"י הגלילי משום דהו"ל לאו הניתק לעשה וכמו שכתב התוס' (ביומא דף ל"ו ע"ב) בד"ה לאו] ומ"מ בקרא דלא תבשל לחוד ג"כ לא סגי דהא כתבו התוס' בר"פ איזהו נשך דדבר שנלמד מאם אינו ענין ליכא מלקות והלכך צריך לשניהם וכמו שכ' הרמב"ם בריש הלכות מאכלות אסורות דהא דאין עונשין מן הדין היינו בדבר שממקום אחר ליכא למילף אף לאיסור עשה אבל אם יש לימוד מאיזה מקום אחר אפי' לאיסור עשה תו ילפינן מק"ו אף לעונש דאל"כ ק"ו למ"ל דהא לאיסורא איכא לימוד ממקום אחר ע"ש וא"כ בנד"ד נמי כיון דנלמד איסורא מלא תבשל תו ידעינן מלקות על אכילה מג"ש דטרפה ומדכתיב בלשון לא תבשל ידעינן דאסור אפילו שלא כדרך אכילתו אכן כל זה באכילה דאיכא מלקות אבל על הנאה דליכא מלקות לא הוי צריך קרא דלא תבשל הג' דהא לענין איסור איכא למילף מערלה וא"כ כולי קרא דלא תבשל הג' אתי להורות דאינו אסור רק דרך בישול דעל שלא כדרך הנאתו ממילא ידעינן כיון דלא כתיב אכילה בגופיה וכמו דאמרינן בפסחים כ"ה) ושפיר כתבו הטור והשו"ע דאינו אסור אלא דרך בישול ומיושב קושיית האור חדש הנ"ל דעל שלא כדרך הנאתו ידעינן מק"ו דאיסי ועכ"פ מוכרח דהם ז"ל סבירא להו דדנין ק"ו מהלכה דאל"כ האיך ידעינן איסור הנאה בחו"ל

והשתא דאתית להכי נבוא ליישב ד' הרמ"א בהג"ה בקטן שנעשה בר מצוה בשבת שהערנו לעיל דמאי אייריא דנקט שאסור לו לירד לפני התיבה בתוספת שבת דהא אפילו לעצמו אינו יכול להתפלל ולצאת בו ידי חובתו כיון דאז עדיין יום הוא והוא עדיין קטן ואף דתפלה מדרבנן מ"מ לא אתי תרתי מדרבנן ומפיק חד מדרבנן ואכן כעת יתיישב דברי הרמ"א היטיב ויש לומר דהרמ"א לשיטתו אזיל בזה דכ' ביו"ד בסי' פ"ז ג"כ דבשר בחלב אינו אסור מה"ת אלא דרך בישול וכבוש ומליחה אינו אלא מדרבנן ונ"מ דמותר בהנאה וקשה קושיית האור חדש הנ"ל דמנ"ל הא הא צריך קרא לשלא כדרך הנאתו וע"כ כמו שתרצנו דסמך אק"ו דאיסי וקרא השלישי מיותר לגמרי ולא אתי רק לאשמעינן שאינו אסור אלא דרך בישול [דלמלקות לא צריך קרא דהא על הנאה ליכא מלקות ואשלא כדרך הנאתו לא צריך קרא ואף דילפינן מערלה ובערלה אינו אסור אלא כדרך הנאתו מ"מ כיון דלא כתיב לשון אכילה בגופיה ממילא שמעינן דאסור אפילו שלא כדרך הנאתו וכמו דאמר אביי בפסחים כ"ה להדיא וא"כ ע"כ כל עיקר קרא דלא תבשל השלישי לא אתא רק להורות שאינו אסור באכילה ובהנאה אלא דרך בישול] וא"כ מוכרח מזה דקי"ל דדנין ק"ו מהלכה ועפ"ז מיושב היטיב דברי הרמ"א כיון דס"ל דדנין ק"ו מהלכה אין מקום לעיקר הקושיא דהנה הא דפשיטא להו להתוס' במגילה י"ט דתרתי דרבנן לא מפיק חד דרבנן יש לדחות לכאורה די"ל כמש"כ הר"ן ז"ל דמשו"ה אינו יכול הקטן להוציא לגדול בקריאת המגילה משום דמגילה דברי קבלה הוא ודברי קבלה כד"ת דמיא ולא אתי דרבנן ומפיק לגדול דחייב מדברי קבלה אבל לעולם דתרתי מדרבנן מפיק חד דרבנן. אך לכאורה י"ל דמ"מ יש להוכיח כן מהא דאינו מוציא גם לנשים מדתני סתמא דקטן אינו מוציא לאחרים ומשמע דאף לנשים אינו מוציא והרי הוכיחו התוס' ובפסחים מ"ג) דנשים אינן חייבות רק מדרבנן גרידא ולא מדברי קבלה דאף דאמרינן דנשים חייבות בקריאת המגילה שאף הן היו באותו הנס אינו אלא סברא מדרבנן והוכיחו זה מהא דצריך קרא דנשים חייבות באכילת מצה מהא דהוקש לאכילת חמץ ולא מפיק ליה דחייבות באכילת מצה מחמת הסברא דאף הן היו באותו הנס אלא וודאי דמשום זה לא היו חייבין רק מדרבנן וצריך הקישא לחייבן במצה מד"ת וכיון שכן שפיר הוכיחו התוס' דלא אתי תרתי מדרבנן ומפיק חד מדרבנן מהא דאינו מוציאין אפילו לנשים [ואף דאם נימא דמגילה ד"ק הוא קטן נמי חד מדרבנן הוא מ"מ נ"ל דלא דמי לאשה דאשה אף שבקריאת המגילה אינה חייבת רק מדרבנן מ"מ יש מצות שמחוייבת מה"ת כגון מצה ושמחה והקהל וגם כל מצוות שאין הזמן גרמא אבל קטן בכל מצות שבתורה אינו מחוייב רק מדרבנן מצד חינוך וא"כ קטן לגבי אשה מקרי תרתי מדרבנן דאף בקריאת המגילה עצמה שניהם הוי חד דרבנן מ"מ בשאר מצות גרע קטן מאשה ודו"ק]

ואכן באמת יש לנו עוד תירוץ דלמה צריך קרא לחייב נשים במצה משום דאל"ה הוי ילפינן ט"ו ט"ו מחג הסוכות דמה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות ותו אין לנו הכרח דסברא דאף הן היו באותו הנס הוא סברא דרבנן דשפיר י"ל דהוא סברא דאורייתא והא שצריך קרא לחייב נשים במצה היינו משום דאל"ה הוי ילפינן ט"ו ט"ו מחג הסוכות ובטל הוכחת התוס' דתרתי מדרבנן לא מפיק חד מדרבנן

אך דיש לדחות זה דא"א לומר דצריך קרא משום דהוי ילפינן מחג הסוכות דהא אמרינן (בסוכה כ"ח) דהא דנשים פטורות מסוכה בליל ט"ו הוא הלכה למ"מ וקי"ל דאין דנין מהלכה וא"כ בלא"ה א"א למילף מחג הסוכות וע"כ צ"ל הא דצריך קרא לחייב נשים במצה משום דסברא שאף היו באותו הנס הוא סברא דרבנן וא"כ שפיר קמה וגם נצבה ראיית התוס' על מקומה דתרתי דרבנן אינו יכול להוציא חד מדרבנן מהא דאינו יכול הקטן להוציא לנשים בקריאת המגילה

ואמנם כל זה אי ס"ל דאין דנין ק"ו מהלכה אבל הרמ"א ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל ביו"ד סי' פ"ז דדנין ק"ו מהלכה וכמו שמוכח מהא שכתב דאינו אסור מה"ת אלא דרך בישול א"כ שפיר י"ל דתרתי מדרבנן מוציא חד דרבנן והא דקטן אינו מוציא לנשים היינו משום דנשים ג"כ חייבות בקריאת המגילה מד"ק מסברא דאף הן היו באותו הנס דהסברא היא סברא גמורה מה"ת והא דצריך קרא גבי מצה ולא יליף מאף הן היו באותו הנס היינו משום דאי לאו קרא הוי ילפינן מחג הסוכות ואף דהוי הלכה מ"מ הא הרמ"א לשיטתו אזיל וס"ל דדנין מהלכה ולכן להתפלל בעצמו בוודאי יכול אף מבעוד יום בתוס' שבת משום דאתי דרבנן ומפיק דרבנן אך דלאחרים אינו יכול להוציא דהא דאחד יכול להוציא לחבירו בק"ש ותפילה היינו מצד ערבות אבל קטן לאו בר ערבות ואף דמחוייב מדרבנן מצד חינוך מ"מ חיוב דערבות לא הטילו עליו והלכך לאחרים מ"מ אינו יכול להוציא

ועל פי שאמרנו יתיישב לנו ג"כ מה שתמה הגאון מהרי"ב ז"ל שם בקדושין על מימרא דרב (ביומא דף כ"ח ע"ב) דקיים א"א כל התורה כולה וכו' דמאי אשמעינן רב בזה הא משנה ערוכה היא ונשאר בצ"ע ואכן לדרכינו י"ל דטובא אשמעינן בזה ואזיל לשיטתו בזה דהנה ראוי לחקור למאי נ"מ בזה אי קיים אברהם אבינו כל התורה כולה או לאו. ואמנם באמת נראה דנ"מ טובא לדינא דהנה המג"א בסי' רכ"ה ס"ק א' כתב בשם ספר אחד שמצוה לאדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה וכ"כ המהרש"ל ביש"ש בסו"פ מרובה ואמנם צריך לבאר דהיכן מצינו מקור לזה בש"ס והנה המהרש"ל בעצמו הביא ראיה גדולה לזה מהא דאמרינן (בקדושין ל"א) דרב יוסף מתחילה הוי עביד יומא טבא מאן דאמר ליה דהלכה כר"י ואחר ששמע להא דר"ח דגדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה אמר אדרבה מאן דאמר ליה דאין הלכה כר"י עבידנא יומא טבא לרבנן הרי דעשה סעודה לאחר שנתוודע לו דהוא מצווה ועושה דשכרו יותר גדול אם מקיים וא"כ כשנעשה בר מצוה דנעשה מכאן ואילך מצווה ועושה בוודאי ראוי לשמוח באותו היום ולעשות סעודה על מה שזכה להיות מהמצווים ועושים. ואמנם צריך להבין דמנ"ל לר' חנינא הא דגדול המצווה ועושה וצ"ל דר"ח למד זה מאברהם אבינו דקיים כל התורה כולה וכבר כתבנו לעיל דקיים אף קודם שמל וכדעת המזרחי ודלא כהמהרש"א] ותקשה למה לא מל מעצמו ג"כ מקודם כמו דקיים שאר המצוות וע"כ משום דידע ברוה"ק שעתיד הקב"ה לצוות לו על המילה ולכן המתין עד שציווה לו הקב"ה משום דגדול המצווה ועושה ומזה הוכיח ר' חנינא שפיר דגדול המצווה ועושה דאם איתא דשאינו מצווה ועושה שכרו יותר גדול א"כ לא מל עצמו מתחילה וא"כ נ"מ טובא לדינא בהא שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה דמזה אנו יודעין דגדול המצווה ועושה וא"כ ממילא צריך לעשות סעודה כשנעשה הנער בר מצוה

ואמנם ע"ז קשה קושיית המהרש"א ז"ל דאם קיים כל התורה כולה היאך נשא להגר וע"כ צ"ל דס"ל כר"ש דיבמות