בנין שלמה חלק א קסד

דרשה לבר מצוה והיה ביום שבת קודש פ' ראה ז"ך מנחם אב. וכללתי בדרשה זו איזה חידושים השייכים לסדרה הלזו

הנה הדרכי משה באו"ח סימן נ"ג כתב וזה לשונו כתב מהרי"ל מי שנעשה י"ג שנים בשבת אינו יכול להיות ש"ץ בערבית בליל שבת לפי שאנו מוסיפים מחול על הקודש בע"ש והוספה לא שייכה בשנות הנער ומאחר שמתפללין מבעוד יום לא יתפלל עכ"ל. וכן הוא בשו"ע בדברי הרמ"א בהג"ה בסימן הנ"ל סעיף י'. ופשוט הוא דכוונתו דאף דלענין שבת יחשב התוספת ללילה דהא תוספת שבת דאורייתא מ"מ כיון דלשאר דברים עדיין יום הוא וממילא עדיין קטן הוא דהא אינו נעשה גדול רק בלילה ועדיין יום הוא וא"כ ממילא לא לא שייך גביה תוס' שבת דהא עדיין אינו מצווה אפילו על השבת גופא כל זמן שהוא קטן [רק מצד חינוך מדרבנן הוא מחוייב אבל לא מה"ת] וכ"ש בתוס' דאינו מצווה ולכן אינו יכול להוציא לאחרים בק"ש וברכותיה ובקדיש דאין קטן מוציא לגדול בתפלה או בשאר ברכות

ולכאורה יש לעמוד ולהעיר על דברי הרמ"א ז"ל אלו במאי דאינו אוסר לקטן זה רק מלירד לפני התיבה ולהוציא אחרים י"ח דמשמע דהוא לעצמו יכול להתפלל בינו לבין עצמו בתוס' שבת ויוצא בה י"ח וא"צ לחזור ולהתפלל עוד בלילה. ולכאורה הא אף לעצמו אינו יכול להוציא דהא עכשיו הוא קטן ופטור מק"ש ותפילה מה"ת ובלילה יעשה בר חיוב מה"ת ויתחייב בק"ש ותפילה מן הדין והיאך יכול לצאת יד"ח בתפלה שהתפלל בזמן שהוא פטור

ובשלמא בק"ש יש לומר דנקטינן כרש"י דק"ש שעל המטה עיקר והא שקורין בבהכ"נ הוא כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת וא"כ בלא"ה אין אנו יוצאין יד"ח בק"ש זו ושפיר יהיה יוצא יד"ח בק"ש שעל המטה כשאר בני אדם. וכן מה שצריך לצאת ידי קידוש היום ועיקר קידוש הוא בתפילה דקידוש על היין הוא מדרבנן ג"כ לא קשיא דהא דאמרינן דקידוש היום הוא בתפילה היינו דיוצא ג"כ בתפילה לחוד אבל וודאי דבקידוש על היין נמי יוצא ידי חובת קידוש של תורה וא"כ יהיה יכול לצאת ידי קידוש בקידוש שעל היין שיקדש בלילה [אך זה יצא לנו דין חדש דמי שנעשה בר מצוה בשבת אסור לו לקדש על היין רק עד שיהיה וודאי לילה דאל"כ לא יהיה יוצא בקידוש וצריך לחזור ולקדש בלילה פעם שנית ופשוט הוא]. אבל עדיין קשה דהיאך יוצא יד"ח תפילה וברכות ק"ש בהא שמתפלל ביום בתוס' שבת ונהי דמתפלה לא קשיא כ"כ דהא קי"ל דתפילת ערבית רשות ואף דבליל שבת בוודאי חובה משום קידוש היום מ"מ כיון שמקדש בלילה על היין כבר יהיה יוצא במצוות קידוש וא"כ לא נשאר התפילה עליו שום חיוב רק כמו בחול] ואינו חיובא והלכך לא איכפת לן במה שמתפלל בעוד שאינו בר חיובא כיון דאף בלילה ליכא חיובא לתפילת ערבית אבל מברכת ק"ש בוודאי קשיא דהאיך יוצא באמירה שאומר מבעוד יום דהא בברכות ק"ש בוודאי איכא חיוב מדרבנן מיהת והאיך יוצא באמירה שאומר בעוד שהוא קטן

ואין לומר כיון דברכת ק"ש אינו חיוב רק מדרבנן וקטן ג"כ מחוייב מדרבנן מצד חינוך דהא ליתא דהא תנן (במגילה דף י"ט) הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו ואמרינן בגמרא דאפילו בקטן שהגיע לחינוך אינו יכול להוציא לאחרים לרבנן דפליגי עליה דר"י וכתבו התוס' שם דאף דמגילה ג"כ אינו אלא מדרבנן אעפ"כ אינו יכול הקטן להוציא לגדולים יד"ח משום דגבי קטן אינו אלא תרתי מדרבנן דמגילה מדרבנן וחינוך דקטן ג"כ אינו אלא מדרבנן ואפילו במצוה דאורייתא ולגדול הוי חד מדרבנן ולא אתי תרתי מדרבנן ומפיק חד מדרבנן ואם כן הכי נמי היאך יכול לצאת ידי חובתו בברכות שאומר מקודם דהא מתחילה תרתי מדרבנן ובלילה כשנעשה גדול יהיה מוטל עליו חיוב של חד מדרבנן ולא אתי תרתי מדרבנן ומפיק חד דרבנן

וליישב זה נקדים בתחילה מה שיש להעיר בפרשת השבוע שקרינו היום והוא בקרא דלא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי כי עם קדוש אתה לד' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו ויש לעמוד על מקרא הזה בכמה דקדוקים ומתחלה יש להעיר דלכאורה כוליה קרא דלא תאכלו כל נבלה מיותר הוא לגמרי דכבר כתיב בפ' אמור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה וא"כ כבר יש לנו אזהרה ולאו על אכילת נבלה ותרתי קראי למה ותו דמ"ש דהתם לא כתיב כל נבלה והכא כתיב כל והך כל לאתויי מאי ותו דהכא במשנה תורה מסיים הכתוב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ולא מסיים כן בקרא דפ' אמור הנ"ל ובין לר' אבהו דאתא לגר אשר בשעריך להיתר הנאה ובין לחזקיה דבא להורות דצריך להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי כל זה היה צריך לאשמעינן שם בפ' אמור ולמה נטר עד הכא. ותו הך ואכלה הוא מיותר דמאי איכפת לן אם יאכל הגר הנבלה בעצמו או דיתן לאחר וכמו דכתיב גבי נכרי או מכור סתמא. ועוד צריך להבין הסמיכות מה דסמכה התורה איסור בשר וחלב לאיסור נבלה הא סמוכין ניתנו להדרש ובפרט במשנה תורה דאף ר"י דלא דריש סמוכין בכל התורה כולה מ"מ במשנה תורה דריש וא"כ צריך להבין לענין מאי אתא להורות סמוכין אלו. והנה ליישב ד' הערות הראשונות הנ"ל יש לנו לתרץ בחדא מחתא בעז"ה דהנה ידוע מחלוקת ר' ישמעאל ור"ע (בחולין דף י"ח) דר"י סבר דבמדבר הותר להם בשר נחירה והא דכתיב כי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה כשיכנסו לארץ [וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שחיטה וסבר התם דר"ע לא פליג ע"ז ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"ש] ולפי זה מה דנאמר באוהל מועד דנבלה וטרפה לא יאכל והך בוודאי נאמר גם לדור המדבר ע"כ צ"ל דר"ל נבלה דמתה מאליה או דנהרגה שלא ע"י נחירת סימנין וא"כ א"ש דלא כתיב שם כל נבלה דהא אם נתנבלה ע"י נחירת סימנין או דלא נשחטה כדין ואף דלאחר שבאו לארץ גם היא נקראת נבלה ואסורה מכל מקום במדבר היה מותר לכן שפיר לא כתיב שם כל נבלה דהא יש כמה נבלות שאסרה תורה כשנכנסה לארץ ואז היה מותר וגם לא הוצרך למיכתב לגר אשר בשעריך להיתר הנאה לפי מאי דקי"ל כחזקיה (בפסחים דף כ"א) דכל מקום דכתיב לא תאכל ולא תאכלו לא משמע אלא איסור אכילה בלבד אבל במשנה תורה שנאמרה בערבות מואב לבאי הארץ שאז נצטוו על שחיטה הוצרך הכתוב להזהיר להם שנית על איסור נבלה ולכתוב כל נבלה לרבות אפילו בהמה שנשחטה שלא כדין כגון דשהה או דרס או ששחט בסכין פגום ג"כ הוי נבלה ומוזהרין עליה בלאו דנבלה. ובזה ניחא ג"כ מה דהוצרך לסיים הכא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי והוא ע"פ מה דאיתא בשו"ת חת"ס ביו"ד סי' י"ט שהקשה לו מופלג אחד דהיכי כתיב או מכור לנכרי גבי נבלה דהא בכלל כל נבלה גם בנתנבל בשחיטה בכלל וא"כ האיך מותר למכור הבני מעים לנכרי הא אסורה משום אבר מן החי ובנבלה ליכא מי איכא מידי ודעת המהרש"ל ביש"ש באמת דבהמה שנשחטה בסכין פגום וכדומה אסור למכור הבני מעים ותירץ הגאון בעל חת"ס הנ"ל דהנה ראוי לעמוד על לשון חז"ל שאמרו אין מזמנין לא"י אבני מעים ולא אמרו אין משיטין מעים והיינו משום דבשר של אבר מן החי דעומד לאכילת אדם שפיר אמרו דאין משיטין לבני נח דחיישינן שמא יאכלנו אבל בני מעיים אדרבה אמרו חז"ל אוכליהן לאו בר אינש ואחז"ל טוי בר אוזא ושדי בני מעיה לשונרא ואמרינן סוף קנים מעיו לנבל בני מעיו לכינורות וכיון דאיכא למתלי בשום היתר תו ליכא לפני עור כמבואר ס"פ הנזיקין ומש"ה נקטו חז"ל בלשון אין מזמנין ובזה ניחא מאי דגבי נתינה דגר כתיב בהדיא ואכלה וגבי מכירה דא"י כתוב או מכור סתם והיינו משום דגר תושב בוודאי קיבל עליו השבע חצות דבני נח ולא יאכל אבר מן החי א"כ נוכל ליתן לו הנבלה כמות שהיא לאכילה והוא בוודאי יחוש לעצמו ולא יאכל הבני מעים מחמת איסור אבר מן החי מה שאין כן במכירה דנכרי דאינו נזהר באיסור אבר מן החי לא התירה התורה רק למכור לו סתמא דתלינן דוודאי לא יאכל בעצמו משום דאוכליהן לאו בר אינש אבל למכור לו בהדיא לאכילה וודאי אסור משום לפני עור כל זה כתוב בשו"ת חת"ס הנ"ל וע"פ דבריו ז"ל עולה לנו כמין חומר בעז"ה במאי דלא כתב זה בפ' אמור משום דכל זה לא שייך רק בפרשה ראה דמיירי בנתנבלה בשחיטה ושייך איסור אבר מן החי בבני מעיים אבל בפרשה אמור לא יתכן כל זה כלל ולכן לא הוצרך הכתוב שם לסיים לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ובזה מיושב כל הד' הערות הנ"ל שהערנו לעיל ודו"ק. אך אכתי פש גבן לבאר דלאיזה דרשה נצרך הסמוכין דבשר וחלב לנבלה והנה באמת בחולין (דף קט"ו ע"ב) מפיק ר"א מסמוכין אלו דבשר וחלב אסור בהנאה מדכתיב לא תאכלו כל נבלה וסמיך ליה לא תבשל גדי אמרה תורה כשתמכרנה לא תבשלנה ותמכרנה אבל עדיין קשה לתנא דבי רבי ישמעאל דמפיק לבשר וחלב דאסור באכילה ובהנאה מג' פעמים לא תבשל אמאי לא