בנין שלמה חלק א טז

בפ' ויצא על הפסוק ויקץ יעקב משנתו אמר ר"י אל תקרא משנתו אלא ממשנתו. דרצונו לומר ע"פ מה שכתב רש"י וישכב במקום ההוא אבל ארבע עשרה שנים שהיה בבית המדרש של שם ועבר לא שכב וגם עתה ששכב לא היה להתענג בתענוגים אלא שיהיה יוכל ללמוד אחר כך ולולא כן לא היה ה' נגלה אליו בשעה שהוא ישן להתענג בתענוג שינה וזהו שאמר ר"י אל תקרא משנתו אלא ממשנתו כי שינה זו כאלו היה קורא ושונה תחשב לו דהיה לשם שמים וכו': וכתב עוד שזה שהראו לו בחלום והנה סולם מוצב ארצה וכו' והיינו שהראו לו בחלום כי גם דברים העומדים בארץ והמעשה מוצב ארצה אם כוונתו בהם רצויה לפני ד' ראשו מגיע השמימה ומעלים עליו כאלו עשה מצוה והראו לו עוד כי מלאכי אלהים עולים ויורדים בו ורצונו לומר דמתחילה מלאכי אלהים למעלה מן האדם כי עושים רצון קונם תמיד בלי הפסק אבל האדם עושה כמה דברים לתועלת והנאת עצמו עד שבא למדרגה העליונה שכל תכלית מעשיו הכל לש"ש אז הוא עולה מעלה מעלה ממדרגת המלאכים שעובד ה' ועושה רצון קונו בעניינים גופנים שנבראו ליהנות בהן בנ"א ויש מעצר ברוחו לכוין בזה לש"ש והיינו מתחילה עולים עליו ר"ל שעולים על האדם במדרגה] ואח"כ יורדים ממדרגת האדם שהאדם עולה למעלה ממדריגת המלאכים עכ"ל הגאון בעל כתב סופר הנ"ל ודבריו מתוקים מדבש. וע"פ הצעה זו עולה לנו המקרא הנ"ל כמין חומר בעז"ה. והיינו משום שהמלאכים קטרגו שלא לברא האדם וכדאיתא במדרש שאמרו מה אנוש כי תזכרנו והיינו משום שדרכו וטבעו למשוך אחר החומר ולילך אחר תאוות גופו ואינו חושש לעבוד עבודת בוראו ולקיים מצותיו ולכך השיב להם הקב"ה תשובה ניצחת דאדרבה דבשביל זה ראוי לברוא האדם דהצדיקים שבהם גם בדברים שיעשו בשביל הנאת גופם יהיה כוונתם לש"ש ולזה אמר וירדו בדגת הים ועוף השמים ובבהמה והיינו מה שירדו בדגת הים לאכילה ולהנות בהם יהיו כוונתם למצוה ועבודה כזו לא נמצא במלאכים ולכן בשביל זה נצרך לבריאת האדם ובדבר הזה יש לי מעלה יותר ממלאכי השרת. ויש ליתן טעם לדברי אלה ע"פ הא דאמרינן בסנהדין סו"פ אד"מ דמשו"ה נברא אדם בע"ש כדי שיכנס לסעודה מיד ופרש"י שנמצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ עכ"ל. ולענ"ד יש לומר הכוונה משום דבשבת מצוה לאכול בשר ודגים וכמו שהובא בזוה"ק ולכן נברא בע"ש כדי שיוכל לקיים מצות עונג שבת בבשר ודגים ואדם הראשון נצטווה על שבת וכדאיתא בב"ר וכ"מ גם בגמ' דסנהדרין דאמרינן ד"א כדי שיכנס למצוה מיד ועי' במהרש"א בח"א שם ולזה כיון הכתוב וירדו בדגת הים ועוף השמים והיינו שיאכל בשבת בשר ודגים לשם מצוה ובשביל זה לחוד הוא כדי להבראות דעבודה זו לא מצינו במלאכים [וי"ל עוד דע"ז כיון הגמ' (בשבת דף פ"ח) דהשיב להם משה כלום אכילה ושתיה יש ביניכם ונראה דר"ל אכילה ושתיה של מצוה]. ואף דאמרינן דאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה מ"מ י"ל דכ' וירדו לדורות הבאים. ועוד דהמהרש"א בח"א בסנהדרין שם בד"ה אל ימים ונהרות כתב דזה היה לאחר החטא של עץ הדעת אבל קודם החטא היה מותר לאכול בשר וסייעתא לדבריו מלשון כדי שיכנס לסעודה מיד. והן אמת דנראה דאישתמיט מיניה דהמהרש"א ז"ל הסוגיא (דסנהדרין דף נ"ט) דעל הא דאמר רב יהודה אמר רב התם דאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכול מתיב הש"ס התם מהא דכתיב ורדו בדגת הים ועוף השמים והוצרך לתרץ בדוחק דמיירי למלאכה והא לדברי המהרש"א הנ"ל לק"מ דהא קודם החטא היה מותר לו לאכול בשר ודברי המהרש"א צ"ע. ומיהו אין זה סתירה על דברינו הנ"ל דמ"מ פשטיה דקרא לא קאי על אדם הראשון לחוד אלא על עיקר הבריאה של האדם וא"כ שפיר אמר וירדו בדגת הים לאכילה וקאי לדורות הבאים דהא בימי נח הותר להם לאכול בשר אלא דמתוך הלשון משמע דגם על אדם הראשון נאמר וע"ז הוצרך לתרץ דר"ל למלאכה דאדם הראשון לא היה רשאי לרדות רק למלאכה. וגם מה שאמרנו בפי' כדי שיכנס לסעודה מיד דר"ל כדי שיוכל לקיים סעודת שבת בבשר ודגים ג"כ ניחא דהא באמת היה כן דהא אמרינן (שם דף נ"ט) דאדם הראשון היה מיסב בג"ע ומלאכי השרת היו צולין לו בשר ומסננין לו יין ומשנינן דהתם בבשר מן השמים הוה וא"כ גם בשבת שנטרד מג"ע מ"מ י"ל שהיה לו בשר שהמציאו לו מן השמים והא דהיה נצרך לבראות בהמות וחיות מן הארץ מקודם היינו דקודם הבריאה גם בשמים בוודאי לא היה בנמצא בשר כלל ולאחר שנברא מן הארץ בהמות וחיות אז היו יכולין להמציא לו בשר מן השמים [ומיהו מה שעמד המזרחי על הא דאמרינן דטבחה וגו' אלו ימים ונהרות והובא במהרש"א שם שפיר העיר דאף דהיה יכול לאכול בשר מן השמים לשון טבחה טבחה לא יתכן ע"ז דהא בשר היורד מן השמים א"צ שחיטה כלל ולכן הוצרך לפרש דטבחה טבחה היינו בישול ע"ש ודו"ק]

[בפ' נח י כ"ה] יקטן שהיה עניו ומקטין עצמו לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו עכ"ל. ואכן בספר הישר ראיתי שכ' דמשום הכי היה נקרא יקטן על שם שנתקטן חיי האדם בימיו וכן מצאתי בתרגום דרב יוסף (בדברי הימים א') שפירש ושום אחיו יקטן דביומוי שריאו שניהון דבני נשא לאיתקטע מן בגלל חוביה עכ"ל והיינו כד' ספר הישר. ועל מה שהעיר המזרחי והשפתי חכמים כאן דמאיזה טעם הוצרך רש"י ליתן טעם על שם יקטן יותר משאר השמות הנה במח"כ נעלם מעיניהם דברי רש"י (בדברי הימים א' כ"ו) שכ' שם דעל בני עבר ע"כ צריכין לדרוש טעם משום שהיה נביא וקרא להם שמות ע"פ רוח הקודש. ותדע דהכתוב אומר טעם על פלג כי בימיו נפלגה הארץ וממילא אנו צריכין לידע הטעם גם על יקטן אבל בשאר הדורות שלא היו נביאים לא ניתנו להדרש וז"ל שם יקטן שהיה מקטין עסקיו נביא גדול היה עבר אבל שמות אחרים לא נתנו להדרש כי לא ע"פ נביא נתן להם שמות עכ"ל אך מש"כ רש"י שם בפסוק (י"ט) כי בימיו נפלגה הארץ נתחלקו ונתמעטו ימיהם של בריות שמתחלה היו בני אדם חיים ט' מאות שנה ויותר ונחצו בימי ארפכשד לד' מאות שנה ויותר מן פלג ואילך נחצו למאתים מאותן ד' מאות עכ"ל וצ"ע דבסדר עולם מפורש להדיא דהך כי בימיו נפלגו הארץ הוא כפשטי' דבימיו היה דור הפלגה ורש"י בעצמו פי' כן הכא בפי' החומש [ומיהו אין זה סתירה מרש"י על רש"י דכבר ידוע דהפי' שעל ד"ה אינו מרש"י רק הוא מתלמידי רבינו סעדיה גאון ז"ל וכינוהו בשם רש"י [וכן באמת בתרגום רב יוסף הנ"ל פי' ג"כ ע"ד זה רק דהוא פי' כן על שם יקטן ולא על פלג ורש"י שם פירש על שם פלג כן וצ"ע] ומה שפי' רש"י בחומש שהי' מקטין עצמו והתם בד"ה פירש שהיה מקטין עסקיו אלו ואלו דברי אלהים חיים דכן איתא במדרש רבה במקומו אר"י בן חלפתא וכו' יקטן שהיה מקטין עצמו ואת עסקיו עכ"ל: [שם י"א י'] אלה תולדות שם וגו'. כ"ב אף דכבר חשב לתולדות שם ולעיל י' א') והו"ל למחשב שם כל התולדות עם אברהם ולמה כתב כאן לפרשה בפני עצמה. ועוד דשם לא כתיב תולדות רק ולשם. יולד וכאן כתיב אלה תולדות. ונראה דכל הנך דלעיל לא נחשב לו לתולדות משום דלא יצא מהן דבר טוב אבל עיקר תולדות היה מארפכשד דיצא ממנו אברהם ולכן חזר וכתב פרשה בפני עצמה בשביל כבודו של אברהם וזהו עיקר התולדות של שם. ואפשר דמשו"ה כתיב שם בן מאת שנה משום דאב זוכה לבנו ומשום דשם הוליד לבן מאה שנה זכה אברהם נמי להוליד לאחר מאה שנה

[בפ' לך י"ב ה'] ויקח אברם את שרי אשתו וגו' ואברם בן שבעים וחמש שנה בצאתו מחרן כ"ב. לכאורה תיבת ואברם השני מיותר דהא מיירי באברם והו"ל למכתב בתחילה ובן חמש ושבעים שנה היה בצאתו מחרן ואח"כ וילך אתו לוט. ואולי דהכתוב בא לרמז לדעת הסדר עולם דהליכה הראשונה שנסע עם לוט היה בן ע' ואז היה מלחמות המלכים וברית בין הבתרים. ושוב חזר ובא לחרן ושהה שם חמש שנים ואז יצא לבדו מחרן שלוט נשאר בסדום עד שנהפכה והובא דברי הסדר עולם בתוס' על החומש [ובסדר עולם שלפנינו חסר תיבת חזר ובא לו לחרן רק איתא שם וירד לחרן וכו' ופשוט דט"ס הוא וצ"ל כמו שכ' בתוס' על החומש וע"ש היטיב בהגהות הגר"א ז"ל מש"כ בזה וד' התוס' (בשבת דף י') שהביא בשם הס"ע להיפך דמלחמות המלכים היה בן ע"ה שנה בהליכה השניה צע"ג]. ועפ"ז יש לפרש הכתוב דהכי קאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט וזה היה בשנת ע' ואמנם ואברם לבדו כשהלך בלא לוט בהליכה שניה היה בן ע"ה והך קרא הוא מאמר המוסגר דבא להודיע שאברם חזר לחרן ושוב חזר לא"י. ואולי הכוונה לא חזר בפרסום גדול כמו בפעם הראשון דלקח את לוט ואת כל הנפש אשר עשה שם להודיע לכל כי יש אלהים בעולם והוא ציווהו לפרוש ממשפחתו משום שהיו עובדי אלילים אבל בפעם שני שב לבדו ולא לקח עמו גרים אחרים. וידוע דמעשה אבות סימן לבנים ולכן בפעם הראשון עלו לא"י ביד רמה בימי יהושע וכבשו המלכים כמו אברהם אבל בפעם השני בימי עזרא לא עלו ביד רמה ולכן לא היה השראת השכינה בבית שני וכדאמרינן (ביומא דף ט') ולכל זה רמז לנו הכתוב בתיבת ואברם (כן היה נ"ל לפרש אבל מאחר דלא מצאתי זה בשום מדרש חז"ל וידוע דאסור לומר דבר חדש בעצמינו מה שלא נמצא במדרש חז"ל מסתפינא טובא לומר זה דאולי אין הדבר כן ודו"ק [שם י"ג ג'] וילך למסעיו מנגב וגו'. וכתב על זה הגאון מלבי"ם בפירושו על התורה ומה שכתב מנגב אין פירושו שהלך מדרום לצפון כי הדרך ממצרים לארץ ישראל הוא מצפון לדרום כו' כ"ב במח"כ דבריו תמוהים שהרי אדרבה מצרים בדרומה של א"י כמו שמוכיח במסעות ובגבולי הארץ וכן כתב רש"י כאן בהדיא וכן הדבר ידוע כעת בלאנד קארט וא"כ שפיר כתוב מנגב לבית אל וכן כתב רש"י. שוב ראיתי דיש ליישב דברי הגאון המחבר ז"ל דכוונתו להקשות דכיון דע"כ הא דקאמר מנגב אין זה סימן על מצרים דהוא מנגב לבית אל ועוד דמאי נ"מ בזה אם היה מנגב או במקום אחר וע"כ צ"ל דקרא הכי קאמר דנסע מנגב של מצריסלצד בית אל דהו"א דנסע מצפונה של מצרים קמ"ל דנסע מצד נגב וע"ז תמה הגאון המחבר שפיר דהא אדרבה צפונה של מצר הוא בצד נגב של א"י והו"ל לומר מצפון עד בית אל ומש"כ המחבר כי הדרך הוא מצפון לדרום ר"ל מצפון של מצרים לדרום של א"י: ושם י"ג א'] ויעל מצרים וגו' ולוט עמו הנגבה ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב ולכאורה לאיזה ענין מספר לנו הכתוב זה דאברם היה כבד מאוד ומה שבח