בנין שלמה חלק א טו

בס"ת. ורש"י שהקשה דלמה נכפל הוא לר"י דס"ל בירושלמי דשקלים דקרא השני נמי בלוחות מיירי דאלו ס"ת לא היה מונח רק מצד הארון וליכא לפרש דקאי אס"ת דהא אל הארון כתיב דמשמע בארון גופא ולדידיה צ"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכמו דמשני שם בירושלמי דלר"י הך מסורס הוא דמתחילה צ"ל ואל הארון תתן ואח"כ ונתת את הכפורת ע"ש בירושלמי ושפיר מקשה רש"י דע"כ כולי קרא מיותר. אכן מה שפרש"י בתחלה ונתת אל הארון את העדות דהיינו התורה וודאי קרא קמא בוודאי בלוחות מיירי וכמו דמבואר בירושלמי ולכן צ"ל דרש"י נמי ר"ל הלוחות וקרי ליה תורה ועי' בספר ביאור מהר"ל על רש"י שעל החומש שביאר ג"כ כוונת רש"י כן וע"ש דהאריך בזה

[במדבר בפ' שלח י"ד ז' ח'] ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאוד מאוד אם חפץ בנו ה' וגו' ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש ע"כ. ולכאורה תמוה דבמאי רצו להשתיק בדברים אלו את ההמון שאמרו דניתנה ראש ונשובה מצרימה משום דיראו מדברי המרגלים שאמרו כי עז העם היושב בארץ ולכן טענו דלמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיה לבז וא"כ מה תועלת יש במה שאמרו אל בנ"י כי טובה הארץ מאוד מאוד והיא ארץ זבת חלב ודבש הלא בזה הודו גם המרגלים וכמו דכתיב בתחילה ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה רק שטענו אפס כי עז העם וא"כ אין זו סתירה כלל לד' המרגלים ואמר מר אבא ז"ל דעיקר טענת המרגלים היה דבארץ כנען אין בה שום יתרון ומעלה יותר מארץ מצרים דחשבו לארץ מצרים ג"כ לארץ זבת חלב ודבש וכמו דכתיב בפ' קרח דדתן ואבירם אמרו המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר ולכן אמרו המרגלים דבאנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא כלומר דגם היא זבת חלב ודבש כמו ארץ מצרים אבל אדרבה יש בה חסרונות כי עז העם וכל העם הם אנשי מדות ואינו כדאי לעלות שמה ולהכניס עצמינו בספק סכנה ולכן אמרו דנתנה ראש ונשובה מצרימה דשם יהיו בטוחים מן החרב והביזה וגם היא זבת חלב ודבש. ולכן השיבו להם יהושע בן נון וכלב בן יפונה תשובה ניצחת לבטל טענתם ואמרו להם דהארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאוד מאוד. ויש לפרש דכלב אמר זה על חברון שעבר בה להשתטח על קברי אבות והיא טרשין שבא"י ומ"מ היא מבונה על שבעה בצוען וכמו דכתיב לעיל וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים ופרש"י והוא מן הש"ס דסוטה דהכוונה דהיא טובה שבעה פעמים יותר מצוען שהיא המעולה שבארץ מצרים וזהו שאמר דמהארץ אשר עברנו בה לתור אותה דהיינו חברון יש להבין דשאר הארץ טובה מאוד מאוד (וזהו דכתיב בכתוב הזה שני פעמים הארץ דלכאורה בחד סגי ואכן לפי מש"כ ניחא]. אך מעלת א"י וטובתה תולה בעצמינו אם נהיה כדאין והגונים לפני המקום שיחפוץ בנו להביא אותנו אל הארץ הזאת אשר היא זבת חלב ודבש [אבל לא ארץ מצרים] אז יהיה טובה גם להבא וכמו דכתיב (ביחזקאל כ"ו) יען אשר אמרה צור על ירושלים וגו' אמלאה החרבה ואמרינן (במגילה דף ו') קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמן וכו'] יותר משאר ארצות. וכנגד הטענה דאפס כי עז העם אמרו דלזה יש תקנה גדולה דאל תמרדו בה' ואז אל תראו מעם הארץ כי לחמנו הם וכן מבואר בכתוב בשופטים כמה פעמים דכל זמן שישראל עבדו את ה' היו האויבים נופלים לפניהם ונכנעים אבל כשעזבו את ה' ועבדו את אלהי נכר הארץ אז היו האויבים מתגברים עליהם וכן כתיב בפ' בחוקתי ובפ' כי תבוא בברכות וקללות. ועפ"ז יתיישב כמה דקדוקים [שם י"ד י"ב] וינסו אותי זה עשר פעמים. ופרש"י וינסו כמשמעו ואינו מובן כלל דאיזה פירוש אחר יש לפרש בתיבת וינסו דהוצרך לומר דהפירוש הוא כמשמעו ואמר מר אבא ז"ל דט"ס נפל ברש"י וצריך לציין זה על תיבות זה עשר פעמים דלא נימא דזהו ע"ד גוזמא וכמו דכתיב בפ' ויצא ותחלף את משכורתי עשרת מונים דאינו אלא על דרך גוזמא ולכן כתב רש"י דבכאן עשר פעמים הוא כמשמעו עשר פעמים ממש וכמו דמסיים רש"י שנים בשליו ראשון וכו' וכדאיתא במס' עירוכין שם

בפ' בלק כ"ד כ"ז] ומחץ פאתי מואב. ופרש"י התרגום מפרש קוצר העברי ויקטול וכו' ואינו מובן דבריו דמאי מצא רש"י בתרגום כאן ביאור ופירוש לקוצר העברי ואכן מר אבא ז"ל אמר דט"ס נפל ברש"י ודברי רש"י ז"ל אלו שייך למעלה בקרא דלכה איעצך דפרש"י דמקרא קצר לכה איעצך היינו להכשילם בזימה וגם אומר לך דמה יעשה העם הזה לעמך ומחץ פאתי מואב וגו'. וע"ז כתב רש"י כמו שהתרגום מפרש קוצר העברי איתא אמלכינך מה דתעבד ואחוי לך מה דיעבד עמא הדין לעמך בסוף יומיא כצ"ל ברש"י. ודבר ה' בפיו אמת דרש"י כיון לתרגום הזה. ואכן ראיתי דבקצת חומשים נדפס דברי רש"י כהוגן כמו שכתבתי בשם מר אבא ז"ל

דברים בפ' וילך ל"א ב' ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא. ופרש"י על זה יכול שתשש כוחו ת"ל לא כהתה עינו וגו'. ואח"כ מציין רש"י על פסוק המוקדם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וצריך להבין מאיזה טעם הקדים רש"י לפרש הפסוק השני מקודם. ואמר מו"ר אבי ז"ל דרש"י מציין באמת על פסוק ראשון וילך משה וכוונתו להקשות שני הכתובים אהדדי דמתחילה אמר וילך משה הרי שהיה בכוחו לילך ולצוות בני ישראל ותוך כ"ד אמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא ולכן פירש"י יכול שתשש כוחו וכו'. אלא לא אוכל לצאת ולבא בד"ת: עד כאן מהחידושים ששמעתי מפי מר אבי ז"ל וכתבתים פה כדי שיהו שפתותיו דובבות בקבר ויהי לו לזכרון עולם. וראיתי לכתוב בכאן גם קצת מהחידושים על החומש ופרש"י מה שחנן ה' אותי בעצמי לחדש והם רשומים אצלי על הגליון החומש שלי ולא כתבתי פה רק מעט מזער כדי שיהא התחלת דברי בד"ת וכמו דכתיב פתח דבריך יאיר. וזה החלותי בעזר השם

[בפ' בראשית א' כ"ו] ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו כדמותינו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה וגו'. והנה לכאורה יש לתמוה דלפי משמעות הכתוב משמע דהקב"ה סופר להמלאכים מעלת האדם ושבחו שיהיו לו רשות ושלטנות למשול על כל הבהמות וחית הארץ ולעשות בהם כרצונו ובשביל זה הוא כדאי לברוא את האדם בארץ וצריך להבין מה תועלת יש בזה מה שהאדם ישלוט על הברואים דמשום זה יהיה כדאי לבראותו והלא בוודאי עיקר מעלת האדם ותכליתו הוא מה שנתן ה' בו חכמה ותבונה ודעת להבין במושכלות ולעבוד עבודת קונו ולקיים מצוותיו וכן פרש"י על תיבת כדמותינו דהיינו להבין ולהשכיל עכ"ל והיינו שנתן לו ה' חכמה ודעת כדי שיכול להגיע למדרגת המלאכים. ונ"ל הכוונה בזה ע"פ מה שכתב רבינו יונה זצ"ל בפירושו למס' אבות על המשנה וכל מעשיך יהיו לשם שמים [והובא בטור ובשו"ע או"ח סימן רל"א] דאפילו דברים של רשות כגון האכילה ושתי' והליכה והישיבה וכו' יהיה כולם לעבודת בוראו או לדבר הגורם עבודתו וכו' ומסיים שם דכללו של דבר דחייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול את כל מעשיו במאזני שכלו וכו' ומי שמידות הללו מצויות בו נמצא עובד את בוראו כל ימיו ואפילו בשעת שבתו וקומו והילוכו ובשעת משאו ומתנו ואפי' באכילתו ושתייתו וכו' ועל הדרך הזה זקף רבינו הקדוש אצבעותיו למעלה ואמר גלוי וידוע לפניך שלא נהנתי מהם אלא לש"ש עכ"ל והובא בספרים דלאכול ולשתות לשם שמים הוא עבודה גדולה ושכרו יותר גדול ממי שמתענה או עושה שאר מצות שאין בהם הנאת הגוף לשם מצוה דכל מי שמתענה או עושה שאר מצות בקל יכול לכוין לשם מצוה דהא אין לו שום פניה וכוונה אחרת בזה זולת לשם מצוה וגם אין צריך לכוין בפירוש לשם מצוה כי סתמן לשמן קאי דאל"כ לא היה עושה כן ועי' בטו"א (בר"ה דף כ"ז ע"ב)] אבל באוכל ושותה או עושה שאר דברים שהגוף נהנה מהם והוא מניח הנאתו ואינו מכוין בשביל הנאת עצמו כלל רק דכל כוונתו הוא כדי שיהא חזק ובריא לעבודת ה' זהו עבודה גדולה כי אף שהמעשה הוא קל המחשבה לש"ש בזה קשה ביותר. ובזה יישב הגאון מו"ה אברהם שמואל בנימין סופר זצ"ל בספרו כתב סופר סי' ל"ט מה דמבואר בטוש"ע או"ח בסי' רמ"ב דת"ח ואנשי מעשה נהגו להתענות בע"ש כדי שיהיו תאבים לאכול בשבת ולכאורה אדרבא ראוי שלא להתענות בע"ש כדי שיאכל בשבת על השובע ובקל יהיה יכול לכוין לשם מצות עונג שבת משא"כ אם מתענה בע"ש יש לחוש דלא יכוין רק למלא רעבונו ולא יאכל לשם מצוה כלל ותי' דמשו"ה לא כתבו רק דת"ח ואנשי מעשה נוהגין כן והיינו משום דת"ח וחסידים ואנשי מעשה בוודאי אף שיהיו רעבים מ"מ לא יכוונו בשבת להנאתם רק לשם מצוה דגם בחול רגילים בזה לאכול ולשתות הכל לש"ש והלכך להם עדיף טפי שיתענו כדי שיהיו תאבים ביותר לאכילת מצוה וכל שתאב יותר מקיים וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד כהלכתו ע"ש ובאמת שיותר הו"ל לומר דכיון שיהיה תאב לאכול ומ"מ לא יתכוון להנאתו רק לשם מצות עונג שבת שכרו יותר גדול וכמו שכ' הוא ז"ל בעצמו שם בסי' כ"ט בביאור דברי המדרש