בנין שלמה חלק א קנח

השיג על דברי הרמב"ן ז"ל בזה ודחה דבריו בשתי ידים והעלה דהלל דיו"ט אינו אלא מדרבנן ואפי' ביו"ט של פסח ותמהני דלפי מש"כ כאן בטורי אבן דהך ק"ו הוא מהלל דלילי פסחים ע"כ מוכרח דהתם ד"ת או הלמ"מ לפחות דאי אמרת דאינו אלא תקנת נביאים כמו שכתוב שם בשאגת אריה א"כ מאי ק"ו הוא זה מי עדיפא הלל מזה דעל הלל גופא יש להקשות דמאי דרוש להוסיף על מש"כ בתורה ואם דיש בכוחם להוסיף על מה שכתב בתורה במקום דחזו דיש צורך בזה לשבח והודאת המקום וקידוש שמים א"כ מאי מקשה על מגילה דאותו הטעם יש לומר גם על מגילה ועוד מאי שייך ק"ו מהלל דערבך ערבא צריך ואפשר דמשום זה היה נדחק רש"י לפרש דקאי על שירת הים והיינו מדחזינן שעלה על לבו של משה וכל ישראל אז לומר שירה על נס אלמא דהדבר ראוי לומר שירה והלל על הנס ואבוהון דכולהו הוא שירת הים דהוא שירה ראשונה שאמרו ישראל ומזה למדו הנביאים שצריך לומר שירה על כל צרה שלא תבוא על הציבור וכשנגאלין יאמרו אותו על גאולתן וכדאיתא בפסחים קי"ז ושפיר הוצרך רש"י לפרש על שירת הים. וכל זה לפי פרש"י אבל הטורי אבן ז"ל בעצמו דמפרש דקאי על הלל דליל פסח ע"כ מוכרח הדבר לומר בלי ספק דהלל דליל פסח אינו מתקנת נביאים רק דהוא הלמ"מ כדעת הרמב"ן או דבר תורה ממש ולפי פירוש זה סייעתא גדולה מהך סוגיא לדעת הבה"ג והרמב"ן ז"ל וכמעט שהוא ראי' שאין עניו תשובה ולכן מאוד הדבר תמוה על הגאון הנ"ל בספרו שאג"א דהיאך עלה בלבו לחלק על הרמב"ן ז"ל הנ"ל הלא לפי פירושו ז"ל דברי הרמב"ן ז"ל מבוארין ומוכרחין בש"ס דמגילה הנ"ל וצע"ג]. והנה כבר כתב הבה"ג במנין המצות והסכים אחריו הרמב"ן בספר המצות בשורש א' דקריאת הלל דליל פסח הוא הלמ"מ ובכלל מ"ע של תורה יחשב [והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן בפסחים קי"ז דר' יוסי אומר דהלל זה משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים וחלוקין עליו חבריו לומר שדוד אמרו ונראין דבריו מדבריהן אפשר שמשה וכל ישראל שחטו פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה ואם איתא דעיקר הלל אינו אלא מדרבנן או תקנת הנביאים מאי קושיא דלמא לא אמרו באמת מקודם עד ימי דוד דאפשר דנביאים שהיו בימי דוד תקנו כן ובימיהם נתחדש תקנה זו ומקודם לא אמרו כלל ושפיר י"ל דהלל זה לא היה עד עתה אלא וודאי דהוא הלמ"מ דצריך לומר הלל בפסח או בעת נטילת לולב עוד הביא כמה ראיות לזה ומה שאמר שם דנביאים תקנוה כתב הרמב"ן דר"ל שיחדהו לומר זה אבל ההלל עצמו כבר היה מקודם והנביאים גופא למדו כן ג"כ מק"ו ומיהו במקום דשייך ק"ו כגון במגילה ובשאר ניסים דהיו כמו בנס דפורים דהיו בו הצלת נפשות דכל ישראל אבל במקום דליכא הצלת נפשות לכל ישראל דומיא דיציאת מצרים ליכא ק"ו והלכך הלל דחנוכה אינו אלא מדרבנן וכמש"כ הרמב"ן בעצמו שם וע"כ משום דליכא ק"ו והא דאמרינן בכמה דוכתי הלל דרבנן היינו בחנוכה או בשאר ניסי דדמי לחנוכה וצריך לומר דהא דמקשה כאן דמאי דרוש ולכאורה הא לא גרע נס זה משאר ניסי כגון חנוכה ואף דהתם ליכא ק"ו מ"מ חייבין לומר הלל מצד תקנת נביאים שתקנו לומר הלל על כל צרה שלא תבוא וא"כ לא גרע מגילה מינייהו וע"כ צ"ל דהש"ס ידע דהכא עשו המצוה חמור כמצוה של תורה ממש ולא כשאר ניסים ושפיר מקשו דמאי דרוש דאף דיש יכולת ביד חכמים ונביאים להוסיף מצוה חדשה מחמת סייג ותקון אבל אין יכולת בידם לומר לעשותם כשל תורה דבכה"ג דמי לבל תוסיף והלכך מקשה דמאי דרוש] ועכ"פ היוצא לנו מד' הבה"ג והרמב"ן ז"ל דהלל דליל פסח הוא הלמ"מ וכיון דהם דרשו ק"ו לקריאת המגילה גם מגילה עצמה נחשב להלמ"מ דהא ק"ו ניתן להדרש דהוא אחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן וכעין זה אמרינן בסנהדרין בפ' הנחנקין (דף פ"ט) המתנבא מה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם כגון חנניא בן עזור דקאי ירמיה וכו' וא"ל רב פפא לאביו האי לחבירו נמי לא נאמר א"ל כיון דאתייהב ק"ו למדרש כמאן דאתמר ליה דמיא ע"ש]. וא"כ הרי יש לנו ראיה ברורה דקריאת המגילה אינו מצוה דרבנן כשאר מצות דרבנן רק היא נחשבת כמצוה של תורה ממש דהא היא נלמדת מהלמ"מ והלכך לענין ספיקא נמי צריך לילך לחומרא דהא ספק בהלמ"מ לחומרא אזלינן דגבי ערלה אמרינן בקדושין (דף ל"ט) דכך נאמרה הלכה דוודאי אסור ספיקו מותר אבל בשאר הלמ"מ ספיקו נמי אסור

ועוד יש להביא ראיה דמגילה מקרי ד"ק מהא דתנן בר"פ הקורא עומד מקום שנהגו לברך יברך שלא לברך לא יברך ואמרינן עלה בגמ' שם אמר אביי לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך וכו. לפניה מאי מברך רב ששת מקטרוזא איקלע לקמיה דרב אשי ובריך מנ"ח וכו'. ולכאורה תימא דלמא אינו מקשה הש"ס בכאן דהיכן צוונו דמברכינן אקב"ו על מקרא מגילה וכמו דמקשה הש"ס בשבת כ"ג על נר חנוכה דהיכן ציונו והוצרך לתרץ דנפקא לן מלא תסור או משאל אביך ויגדך וכו' והו"ל להש"ס גם כאן להקשות ולתרץ ואין לומר דהש"ס סמך אדהתם דכיון דכבר תרצינן בשבת דנפקא לן מלא תסור הוא תירוץ מספיק על כל מצות דרבנן דמברכינן וציונו דהא ליתא דהא בסוכה (דף מ"ו) איכא פלוגתא דאמוראי אי מברכינן וציונו אנטילת לולב דכל שבעה בגבולין דהוא תקנת ר"י בן זכאי ואמרינן שם דרב דאמר כל שבעה מצות לולב לברכה וטעמי' דס"ל גם גבי נר חנוכה כן ושאר אמוראים פליגי ע"ז התם הרי דאיכא פלוגתא בזה והיכא אמר אביי בפשיטות דמברכינן וציוונו על מגילה וגם הגמ' לא הוה ליה לסמוך אש"ס דשבת הנ"ל כיון דאיכא פלוגתא דאמוראי וכמה אמוראי לא ס"ל הא דרב בנר חנוכה הו"ל להגמ' לבאר זה דלאו ד"ה היא אלא וודאי דמגילה שאני דדברי קבלה הוא דהא איכא ק"ו מהלמ"מ ושפיר יש לומר וציונו לד"ה דהא ק"ו ניתן להדרש לד"ה וזה ברור לכאורה [ובזה א"ש נמי מה דתנן בסוכה ודף ל"ח) גבי הלל מקום שנהגו לברך יברך ואמרי' עלה נמי התם אמר אביי לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך ולא מקשה ע"ז דהיכן ציונו והיינו משום דהמשנה מיירי שם בהלל דסוכות וכבר כ' הרמב"ן בס' המצות שם דהלל דסוכות כיון שהוא בא משום מצות נטילת לולב נמי הלמ"מ כמו הלל דליל פסח וראיה לזה מהש"ס דפסחים (דף קי"ז) אפשר ישראל שחטו פסחיהן ונטלו את לולביהן ולא אמרו הלל ומשמע מזה דהוא חיוב מן התורה לומר הלל ע"ש ברמב"ן]

ועוד יש להביא ראיה מהא דגרסינן בשבועות (דף ל"ט) וכשמשביעין אותו [למי שמחוייב שבועה בב"ד] אומרין לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת ב"ד שכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל וכו' אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני דורות הבאין מנין וכו' אין לי אלא מצות שקבלו עליהם מהר סיני מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה מניין ת"ל קימו וקבלו קימו מה שקבלו כבר [כלומר דמה שקיימו עכשיו כבר קבלו מהר סיני עליהם וכבר נשבעו על זה בעת מעמד הר סיני] ע"כ מדברי הגמ' דשם והיוצא לנו מהש"ס הלזו דכבר קיבלו ישראל עליהם בשבועה למקרא מגילה בעת קבלת התורה ואין לומר דעל כל מצות דרבנן קבלו עליהם בשבועה דא"כ מ"ש מקרא מגילה דנקט יותר משאר מצות דרבנן אם בא לומר דאף על המצות שחדשו הסופרים היה שבועה לחשב נמי כל מצות דרבנן כגון נ"ח ושניות לעריות ועירובין ונט"י. ועוד דתקשה לכאורה על מה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה והובא בטוי"ד סימן רל"ט דהנשבע שלא לעשות מצוה דרבנן כגון שלא להדליק נ"ח וכדומה השבועה חלה וצריך לקיימה או לשאול עליה ולא דמי לנשבע לבטל את המצוה דאין השבועה חלה דהתם במצוה דאורייתא הוא דאינה חל אבל במצוה דרבנן שפיר חל והביא ראיה מהא דאמר בריש נזיר (דף ד' ע"א) מיין ושכר יזיר מצוה ביין הרשות ואמרינן מצוה מאי נינהו אלימא קידושא ואבדלתא וכי מושבע עליה מהר סיני ע"ש. ולמאי צריך קרא וכ"פ ז"ל שם [ולא כפרש"י ז"ל שם דמפרש דשפיר מושבע עליה מהר סיני ע"ש] הרי דמצוה דרבנן לא הוי מושבע מהר סיני ולא צריך קרא לאסור דבלא קרא ידעינן דחל נזירות על מצות קידוש והבדלה כ"כ והלכך בנשבע לבטל מצוה דרבנן נמי שבועה חלה דמצוה דרבנן נמי לא הוי מושבע מהר סיני כ"כ שם הרא"ש ז"ל והובא בב"י שם והדבר תמוה לכאורה דהא הכא בברייתא דשבועות הנ"ל אמרינן להדיא איפכא דעל מקרא מגילה נשבעו עליה ישראל במעמד הר סיני הרי חזינן דמצוה דרבנן נמי הוי מושבע מהר סיני ולא לבד דקשה על הרא"ש אלא דקשה נמי דיהא ב' סוגיות סותרות זו את זו דסוגיא דנזיר הנ"ל ס"ל דמצוה דרבנן לא מקרי מושבע מהר סיני וסוגיא דשבועות סובר דמצוה דרבנן מושבע מהר סיני אלא וודאי דמקרא מגילה שאני דכיון דיש ק"ו ללמוד מהלל דלילי פסחים שפיר היא גופא הלמ"מ דהא ק"ו נידון להדרש והלכך שפיר אמרינן דנשבעו עליה במעמד הר סיני אבל שאר מצות דרבנן באמת לא נשבעו עליהם במעמד הר סיני והיינו דלא נקט בברייתא דשבועות הנ"ל רק מקרא מגילה בלחוד משום דבשאר מצות דרבנן לא נשבעו עליהם וא"ש בעז"ה בזה

אמנם עדיין לא נתיישב דעת הרא"ש בתשובה הנ"ל במה דכתב שם דגם הנשבע שלא לקרות את המגילה ג"כ חלה השבועה והובא להלכה בטור ובשו"ע שם וזה וודאי תמוה לכאורה דהא קריאת המגילה בוודאי מושבע מהר סיני: וליישב דעת הרא"ש והטור ז"ל נקדים מה שיש לתמוה עוד דלפי מה שכתבנו דחיוב קריאת המגילה הוא הלמ"מ משום דנלמד מק"ו א"כ מה זה דאמרינן במגילה דאסתר ברוח הקודש נאמרה לקרות וילפינן לה מכמה דרשות ושמואל יליף לה מקימו