בנין שלמה חלק א קנא

מצאן דלוקות א"צ לכבותן ולחזור ולהדליקן וא"צ רק לתקן הפתילה משא"כ מבערב צריך לכבותן ולחזור ולהדליקן ולכן כתיב יערוך אותו אהרן וגו'] ונ"ל להביא קצת ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל מלשון הש"ס דשבת (דף כ"א) דאמר שלא מצאו אלא פך אחד וכו' ולא היה בו להדליק אלא יום אחד וכ"ה הלשון במג"ת פרק ט' ולכאורה הא מצות הדלקת המנורה הוא מערב עד בוקר ולא ביום וא"כ טפי הו"ל לומר דלא היה בו להדליק רק לילה אחת אלא וודאי כדעת הרמב"ם ז"ל דגם בבוקר היה צריך להדליק כל הז' נרות אם מצאן כבויות וא"כ היה נמשך באמת ההדלקה כל המעל"ע. ועפ"ז עולה נכון המנהג להדליק בבהכ"נ גם בבוקר משום דבמנורה נמי היה ניכר הנס גם בבוקר בעת ההטבה דלא היה בו רק להדליק ולהטיב רק ליום אחד והדליקו בו שמונה ימים [והא דאין מדליקין בבית בבוקר היינו משום דביום ליכא פרסומי ניסא כלל דשרגא בטיהרא מאי אהני אבל בבהכ"נ דהוא מקדש מעט שפיר נכון להדליק במנורה נ"ח כדי לעשות זכר לנס דהטבה וכן המנהג בכמה בתי כנסיות להדליק נר תמיד שדולק תמיד בלי הפסק כדי לעשות זכר לנס של נר מערבי שלא כבה לעולם בזמן שמעון הצדיק וכן מצאתי בס' נתיבות עולם להגאון מוהר"ש גלאנטי זצ"ל על ספר קיצור הסמ"ג שחיבר הסמ"ג בעצמו במצוה קצ"ג שהביא מנהג הזה להדליק נר תמיד ע"ש. ואמנם לא הזכיר הטעם דהוא זכר לנר מערבי וע"ש עוד שהביא שם סמוכין לדעת הרמב"ם ז"ל דגם בבוקר היה הדלקה מהש"ס דמנחות (דף פ"ח) ע"ש] וקצת יש ליישב בזה גם קושיית הב"י שהקשה בסי' תר"ע דהלא ביום הראשון לא היה נס כלל דהרי היה בו להדליק ליום אחד מיהת [וכעת יצא לאור הדפוס ספר האשכול להר"א אב ב"ד זצ"ל חותנו של הראב"ד ז"ל ומצאתי שגם הוא ז"ל העיר בקושיא זו וכתב דלפי גי' השאלתות בפ' וישלח שלא היה בו להדליק אפי' יום אחד א"ש דלפי' גירסא זו ביום הראשון נמי הוה נס וכן העיר בתי' זה הגאון מהרי"ב ז"ל בספרו שאילת שלום על השאילתות שם ומה שהעיר ע"ז הגאון האמיתי אב"ד דוואלאזין נ"י בספרו הנחמד העמק שאלה דהלא בשאילתות גופא כתוב מקודם דהוי ביה שיעורא יומא חד יבואר בסמוך תי' לזה אי"ה]. ואכן לפי דעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל לק"מ דגם שהיה בו להדליק ללילה אחת מ"מ לא היה בו שיעורא להדליק גם בבוקר ונעשה נס והדליקו גם בבוקר ונמצא דהיה הנס גם ביום ראשון. וגם לפ"ד שאר המפרשים ז"ל החולקים על הרמב"ם ז"ל וס"ל דבבוקר לא היה הטבה בלבד ולא הדלקה מ"מ ב' נרות המזרחיות בוודאי היה צריכין להדליקן אם מצאן כבויות וכמו דתנן בהדיא בתמיד פ"ג משנה ט' דאם מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקים והיינו לאחר שמת שמעון הצדיק שבטל הנס של נר מערבי וכמו שכתבתי לעיל בסימן א' באריכות בעז"ה וא"כ במעשה דחנוכה שכבר מת שמעון הצדיק זמן רב מקודם ונר מערבי פעמים דולק ופעמים כבה והיה צריכין להוסיף שמן בב' נרות המזרחיות ולהדליקן כשנמצאו כבויות וא"כ שפיר היה נס גם ביום הראשון. ואם נימא דבעת שאירע הנס של חנוכה חזר הנס של נר מערבי למקומו כמו שהיה בימי שמעון הצדיק ולא היה צריכין אז להוסיף שמן בנר מערבי רק היה דולק בנס א"כ בוודאי ראוי לקבוע יו"ט על הנס ההוא שחזר נס של נר מערבי למקומו ובין כך וכך שפיר קבעו להדליק נ"ח גם ביום הראשון דממ"נ היה נס גם ביום הראשון או דהיה נס בנר מערבי עצמו או דהיה נס בפך דלא היה בו אלא להדליק כשיעור לילה אחת והדליקו ממנו גם ביום לב' נרות המזרחיות ואין להקשות דאכתי לא שייך להדליק בליל השייך לכ"ה בכסליו דהא הנם לא היה ניכר רק בבוקר בעת הדלקת ב' נרות המזרחיות דזה אינו קושיא דהא בחודש כסלו הלילה יותר גדולה מהיום וכיון דלא היה בו אלא להדליק יום אחד קצר של חודש כסלו נמצא דגם ללילה אחת לא היה מספיק והיה ניכר הנס גם בלילה גופא

ועפ"ז נ"ל לומר דגי' השאלתות בפ' מקץ שאילתא כ"ו דגריס ולא היה בו להדליק אפי' יום אחד אינו סתירה לגי' הש"ס וכן בשאילתות גופא דאיתא מקודם דהוי ביה שיעורא ליומא חד כוונה אחת לב' הגי' דלגי' השאלתות הכוונה דלא היה בו להדליק אפי' יום א' שלם דהיינו כשיעור מעל"ע רק דלא היה בו כשיעור לילה בינוני של י"ב שעות או כשיעור יום בינוני. אמנם בגי' הש"ס הכוונה דלא היה בו להדליק רק שיעור יום בלי לילה ונמצא דהכל עולה לכוונה אחת

ועפ"ז יש ליישב התמיהה הגדולה המפורסמת שעמדו עליה כל ארי המפרשים ז"ל דהלא טומאה הותרה בציבור בכל טומאת מגע ולמה הוצרכו לנס הלא היו יכולים להדליק בשמן טמא [ומה שכ' הפרי חדש ז"ל באו"ח בסי' תע"ר דלא הותר רק ט"מ ולא טומאה היוצא עליו מגופו. הנה דבריו תמוהים דזה אינו שייך רק בכהן או בבעלים שהם זבין ומצורעים לא הותר להם אפילו בציבור אבל בשמן שנגעו בזב או בשאר טומאה היוצא עליו מגופו פשוט דאין נ"מ כלל דהלא אידי ואידי בין שנגעו בט"מ ובין שנגעו בזב אינו אלא טומאת מגע ומה בכך שנגעו בטומאה היוצא מגופו מ"מ בהם אינו אלא מגע טומאה וכבר השיג עליו הגאון בעה"מ העמ"ש שם] ובהדיא גרסי' בתו"כ גבי הדלקת המנורה גופא בפ' אמור מערב עד בוקר וכו' תמיד אף בשבת תמיד אף בטומאה ע"כ. ופסקו הרמב"ם ז"ל להלכה בפ"ג מה' תמידין ומוספין הלכה י' וז"ל שם והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להם זמן שנאמר להעלות נר תמיד ע"כ וא"כ היכא עביד רחמנא ניסא על מגן ובשלמא למ"ד דטומאה דחויה היא בציבור וכל כמה דמצי לאהדורי אטהרה מהדרינן ניחא אבל למ"ד דטומאה הותרה היא בציבור ואפילו אי איכא טהורים בההוא בית אב עבדי נמי טמאין קשיא טובא ותי' של המפרשים ז"ל ידוע ובכל תירוצם אינו יוצא מן הדוחק

אכן להנ"ל לק"מ והוא בהקדם דין חדש דנלע"ד בהדלקת הנרות של בוקר לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל ז"ל דהיינו הטבה דכתיב בקרא משום דאינו צריך להדליק רק אם מצאו שכבה אז מדשנו ומסיר הפתילה והשמן ומדליקו אבל אם מצאו דולק מניחו כמות שהוא ובמק"א יבואר פי' דברי המשנה ע"פ דעתו של הרמב"ם אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה וטעמי ונימוקי הוא משום כיון דעיקר הלימוד דמיניה ילפינן דהדלקת הנרות דוחה שבת וטומאה הוא מדכתיב לפני ה' תמיד יעו"ש בכתוב דארבעה פעמים תמיד כתיב בקרא חדא בפ' ואתה תצוה וג' בפ' אמור ובמקום אחר יבואר אי"ה דלמה צריך לכל הני תמידין דכתיב בקרא] והרי בהטבת הנרות דבוקר לא מצינו דכתיב בו תמיד וא"כ מניין לנו דדוחה שבת וטומאה ואין לומר דילפינן מהדלקה דלילה דהא ליתא דמלילה ליכא למילף דהתם חובה וכהך סברא מצינו במכות (דף כ"א) דמשו"ה חרישה לצורך עומר לא דחי שבת משום דמצא חרוש אינו חורש משא"כ קצירה דאפילו אם מצא קצור מ"מ צריך לקצור בשביל העומר לכן דחי שבת וכמו דמבואר במכות (שם ע"ב). וא"כ הדלקה דבוקר נמי דאינו מחוייב רק אם מצאן כבויות ולכן לא כתוב בלשון חיוב רק בהטיבו והיינו אם יצטרך להטיב] לא דחי שבת וכמו שכתבתי לעיל בעז"ה. והלכך נ"ל דבשבת לא היה רק הטבה בלחוד והיינו שהיה מטיב ומדשן את הפתילות ומשליכן לחוץ ואף שבזה יש ג"כ איסור מוקצה מ"מ אין שבות במקדש אבל היה צריך להניחן כשהן כבויות וכן לא היה דוחה טומאה. ועפ"ז נסתלק לגמרי התמיה הנ"ל דשפיר היה צריכין להנס כדי לקיים מצוות הדלקה דבוקר דאז לא דחי טומאה. ועפ"ז עולה לנו דקדוק לשון הש"ס והמג"ת דאמרו לא היו בו להדליק אלא יום א' אשר כבר הערנו לעיל דהיה צ"ל אלא לילה אחת וכבר כתבנו ליישב. אכן לפי מש"כ א"ש בלא"ה והיינו משום דבאמת דלצורך הדלקת הלילה היה להן שמן הרבה להדליק משום דדחי טומאה והיו יכולין להדליק בשמן טמא אבל לצורך הדלקת היום לא היה להם להדליק רק ליום אחד והלכך הוצרכו לנס ושפיר דקדק הגמ' וכתב אלא ליום אחד יום דייקא דלנרות דלצורך הלילה לא היו צריכין כלל. ובזה נתיישב ג"כ מה דלא הוצרכו לנס לשמן של חביתין ונסכי התמיד ונהי דלנסכי התמיד לא קשיא כ"כ דמנחתם ונסכיהם אפילו מכאן לאחר עשרה ימים היו יכולין להמתין עד שיטהרו את עצמן ויוציאו שמן טהור מחדש אבל מחביתי כה"ג בוודאי תמוה טובא דזמנו קבוע בכל יום ויום ולא היו יכולין להמתין ודוחק לומר דלא טמאו רק השמנים של שמן זית זך מאותן הצריכין למנורה אבל שאר שמנים דאינו זך וכתית נשאר טובא שלא טמאו דמאי פסקא אכן להנ"ל לק"מ משום דבחביתי כה"ג ונסכי התמיד היו יכולין להקריב בשמן טמא באמת דביה כתיב נמי תמיד דכתיב שם סולת מנחה תמיד וכן בנסכין נמי דוחה טומאה כמו בהקרבן עצמו כמו שמבואר בתמורה ברפ"ב והלכך לא הוצרכו לנס רק לצורך הדלקת המנורה של יום בלבד. ואגב דאיירי בדין הטבה והדלקת המנורה ראיתי לכתוב בכאן לענין מה שכתבתי לעיל בסימן א' דף ג' ליישב דברי המ"ל ז"ל בפ"ג מה' תמידין ומוספין הלכה י"ב שכתב שם בשם התוס' דיומא (דף נ"ט) דדישון המנורה ודישון מזבח הפנימי לא בעי בגדי כהונה ותמהתי שם דחדא דהא בתוס' שם לא הוזכר כלל דישון המנורה רק דישון מזבח הפנימי אך זה י"ל דמסתבר ליה להמ"ל דמסתברא דדינייהו שוה דבכל מקום תני להו בהדדי אבל הדבר תימה דבמשנה דזבחים (דף קי"ב) מפורש אדרבה בהדיא דפסולה בזר ובמחוסר בגדים רק דאם היטיב זר את המנורה או כהן מחוסר בגדים אינו חייב מיתה וכתבתי לתרץ ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות