בנין שלמה חלק א יד

בש"ס (בשבת דף נ"ו) בא גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שרטון ועליו נבנה כרך גדול וזו איטליא של יון ולכן כשבירך ליעקב ויתן לך מטל השמים ומשמני הארץ לא היה איטליא של יון בכלל הברכה ולכן אמר לו לעשו "הנה" משמני הארץ ולשון הנה משמע דאמר לו דעתה נתחדש לי גם ברכה עבורך והיינו איטליא של יון דארץ שמנה היא והיא לא היתה בכלל ברכת יעקב. ואני יכול לברך אותך בארץ שמנה הלזו. כן שמעתי מפי הגאון הנ"ל ודפח"ח

(בפ' ויצא כ"ח י"ג) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו' והנה מלאכי אלהים וגו' והנה נצב עליו וגו' והנה אנכי עמך וגו' ולכאורה קשה למה הוצרך הכתוב לומר על כל דיבור ודיבור והנה ונראה משום דכתיב ויחלום והו"א דלא היה רק חלום בעלמא ואמרינן דא"א לחלום בלא דברים בטלים ולכן כתיב והנה על כל דיבור להורות דהיה חלום אמיתי דנגלה לו השם באמת ונראה לו דרך נבואה ממש וכל מה דראה בחלום הכל היה אמת ונתקיים כל ההבטחות שהבטיח לו הקב"ה בחלום זה: [שם כ'] וידר יעקב נדר לאמר הנה לכאורה תיבת לאמר אין לו שייכות בכאן וכבר הרגיש בזה במד"ר כאן ופי' לאמר לדורות שיהיה נודרין בעת צרה והובא בתוס' (חולין דף ב' ע"ב) ד"ה אבל. ואמנם שמעתי בזה דבר נחמד ממר אחי הגאון זצ"ל שאמר לפרש הכתוב ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עירוכין הלכה ל"א שכ' שם דנדר חל על דשלב"ל ואם אמר דהרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבוא לעולם מחמת נדרו וכו' ובהלכה ל"ג כתב ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרתי לי שם נדר ע"כ ועפ"ז י"ל דלזה כתוב תיבת לאמר כלומר דיעקב נדר לומר הנדר כשיבוא לעולם דקיבל על עצמו להפריש מעשר מכל מה שיברך ה' אותו לאחר מכאן ואז יקדישנו לגבוה ודברי פי חכם חן

[בפ' וישלח] וישלח יעקב מלאכים. ופרש"י מלאכים ממש ונראה דרש"י ז"ל למד זה מדכתיב לפניו אל עשו אחיו ולכאורה תיבת לפניו מיותר אלא לאשמעינן שהיו מלאכים ממש שהיו עומדין לפניו וגם אל עשו ולא היו צריכין רק להחזיר פניהם כלפי עשו

[בפ' וישב מ' י"ד] כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמרי חסד והזכרתני אל פרעה. הנה לכאורה תיבות אלו כי אם זכרתני אין להם ביאור וגם נראה מיותר כי היה די שיכתוב ועשית נא עמדי חסד ותזכור אותי אל פרעה והוצאתני וגו'. ועוד יש לדקדק במה שכתוב בפסוק הקודם לזה בעוד שלושת ימים וגו' והשיבך על כנך ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו. ולכאורה תיבות כמשפט הראשון מיותר דכיון דפתר לו ואמר ונתת כוס פרעה בידו ממילא מובן דיהיה שר המשקים כמו שהיה בתחלה. ועוד יש להעיר דעל מה היו פניו של שר המשקים זועפים הרי מחלומו ג"כ מובן שישאר שר המשקים דראה בחלומו דכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה

והן אמת דבגמ' אמרו שכל אחד ואחד הראהו חלומו ופתרון חלום של חבירו (ברכות נ"ה ע"ב) והובא ברש"י בחומש על פסוק ויחלמו חלום שניהם ובזה ניחא דהיו פניו זועפים משום דחלום לו הפתרון של שר האופים אבל מ"מ קשה דהא בגמ' דקדקו זה מקרא דוירא שר האופים כי טוב פתר דקשה מנא ידע אלא מלמד שכל אחד ואחד ראה וכו'. ולפי מה שהערנו לעיל טפי הו"ל לדייק זה מקרא דוירא אותם והנם זועפים. ונראה ליישב הכל בחדא מחתא בעז"ה דהנה ידוע דשר הממונה להשקות וליתן היין על השולחן לפני המלך אינו סוחט את הענבים בעצמו דעל זה יש ממונה אחר שסוחט את הענבים להוציא מהן היין והוא נותן את היין לשר המשקים והוא שירות פחותה מאוד. וגם אין דרך לסחוט את הענבים לפני המלך כי יהיה קץ בשתייתו כאשר יראה כי יסחט בידו כידוע. ולכן כאשר ראה שר המשקים בחלומו שסחט את הענבים בפני פרעה היה זעף וירא מאוד פן יורידו אותו מגדולתו ומשררותו ולהחליף לשירות הפחותה והיינו שיהיה הוא הסוחט את הענבים. ואכן לפי שראה בחלומו ג"כ שנתן את הכוס על כף פרעה שהם שני דברים הסותרים זא"ז דמי שסוחט את הענבים אינו נותן את הכוס ליד המלך ומי שנותן את הכוס ליד המלך אינו סוחט את הענבים והבין דיש בחלומו דברים בטלים אך דלא ידע איזה דברים הם בטלים ואיזה הם אמת והיה כפוסח על שתי הסעיפים ולזה השיב לו יוסף דא"צ להצטער כלל דזה פתרונו דבעוד ג' ימים יתן כוס פרעה בידו כמשפט הראשון והיינו שלא יסחוט את הענבים כלל. ומה שחלם לו שסחט את הענבים אין זה רק כדי שיצטער מזה ויצטרך לפתור חלומו ע"י יוסף ועי"ז יגיע לו מזה תועלת שיזכור אותו לטובה כאשר ייטיב לו וזה שאמר לו יוסף כי אם זכרתני אתך כלומר דזה שראה סחיטת הענבים אינו כי אם שיזכור אותו לטובה ולכן ביקש ממנו שיקיים לו ואמר לו ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה כאשר רמזו לך בחלום. ובזה ניחא מה שכתוב בקרא ב' זכירות כי אם זכרתני והזכרתני אל פרעה. והיינו דהזכרה ראשונה אינו בקשה רק נתינת טעם על החלום. והזכרה שניה הוא בקשה ממש שביקש יוסף ממנו שיזכרהו לטובה. כן שמעתי מפי מר אבא ז"ל וש משיב דברים נכוחים

[בפ' מקץ מ"א ל"ג] ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו'. הנה כבר העירו על זה המפרשים ז"ל הליועץ למלך נתנוהו כי נתן עצה לפרעה הלא פרעה לא ביקש ממנו רק לפתור לו חלומו ולאיזה טעם הוצרך יוסף ליתן עצה על מה שלא ביקש ממנו ואמר מר אבא ז"ל דכוונת הכתוב כך הוא דלכאורה תמוה דהיאך לא הבינו החרטומים דהחלום בא להראות על רעב ושובע ואיך עלה על דעתם לפתור דשבעה בנים יוליד וכו' כמו שאמר במדרש וי"ל דהחרטומים ידעו מה שקבלו חז"ל דבפסח נידון על התבואה אבל בר"ה הדין רק אינו אלא על האדם ומעשה כי הוה בר"ה הוה כדאמרינן (בר"ה דף י') בר"ה יצא יוסף מבית האסורים והלכך חשבו החרטומים דוודאי הראה לו מה שיצא הדין על האדם והלכך פתרו לו שבעה בנים יוליד וכו'. אבל יוסף הבין האמת דכל תכלית החלום הוא כדי שיוסף יעלה לגדולה ע"י זה לפיכך אמר לפרעה דהוא הדבר אשר אלהים עושה הראה את פרעה. הנה שבע שנים באות שבע גדול בארץ מצרים ומה שראה חלום זה עתה שאינו זמן דין על רעב ושובע היינו משום שצריך פרעה לבקש אחר איש נבון וחכם ולשיתהו על ארץ מצרים ונמצא דהתכלית הפתרון יהיה תועלת לאדם לפיכך הראוהו לו עתה בר"ה שהוא זמן הדין לאדם: (שם מ"ב כ"ד) ויסוב מעליהם ויבך וישב אליהם וידבר אליהם ויקח מאתם את שמעון. לכאורה צריך להבין מאיזה טעם רצה יוסף לתפוס אחד מאחיו אצלו במצרים ואי משום דרצה ליטול אותו בערבון כדי שע"י זה יהיו מוכרחים לבוא אצלו פעם שנית עם בנימין הלא בע"כ יהיו מוכרחים לבוא במצרים כשיכלו השבר רעבון ביתם. ואכן מר אבא ז"ל אמר ע"ז טוב טעם דמשום דעיקר רצה יוסף שיביאו בנימין אצלו וגם ידע בבירור דוודאי יעקב לא ירצה לשלוח עמם את בנימין במצרים פן יקראנו אסון בדרך ולכן חשש יוסף דשמא ישכרו אחד מן השוק ויביאו אותו למצרים אל יוסף ויאמרו שזהו בנימין אחיהם הקטן והוא לא יוכל להכחישם דאינו בנימין ולכן בכוונה גדולה הניח לשמעון אצלו במאסר וכשיביאו אחד מן השוק תיכף יוליכנו למאסר ולשאול משמעון אם הוא מכירו או לא ושמעון בוודאי יאמר האמת שאינו מכירו מעולם שהרי לא ידע שאחיו הביאו אותו הנה תחת בנימין ולכן בשביל זה לא יוכלו אחיו להטעותו ולהביא איש אחד מן השוק דיהיו יראים שיתוודע השקר ע"י שמעון וזה נראה נכון

בפ' ויגש מ"ה ג'] ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ואיתא במ"ר על פסוק הזה אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום תוכחה וכו' יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא וכו' על אחת כמה וכמה ע"כ. ולכאורה לשון לפי מה שהוא שכתב המדרש אינו מובן. ושמעתי ממר אחי הגאון זצ"ל שאמר לפרש דהנה באמת במעשה דמכירת יוסף סוף היה לטובה רק דהם חשבו עליו רעה והוה כנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה ואעפ"כ לא יכול לעמוד בתוכחתו הלכך ק"ו כשיבוא הקב"ה להוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא דהיינו דיתכוין לאכול בשר חזיר וגם עלה בידו בשר חזיר דהמחשבה והמעשה יהיו בעבירה על אחת כמה וכמה דצריכין ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה. וזה נכון

[שמות י"ח ז'] ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו. פרש"י איני יודע מי השתחוה למי כשהוא אומר איש לרעהו מי הקרוי איש זה משה שנאמר והאיש משה. ועל דרך הפשט אמר מר אבא די"ל דלא היתה השתחואה של כבוד רק משום דמשה רבינו היה גבוה עשר אמות כדאיתא בברכות פרק הרואה ויתרו מסתמא היה איש בינוני כשאר אנשים שגובהן ג' אמות ולכן כיון שרצה לנשק ליתרו ע"כ היה צריך משה לשחות עצמו כדי שיוכל לנושקו ולכן לא הוצרך הכתוב לפרש מי השתחוה למי דממילא מובן דמשה השתחוה

[בפ' תרומה כ"ה ט"ז] ונתת אל הארון. פרש"י כמו בארון. וכ"ב היינו לר"מ (בב"ב דף י"ד) אבל לר"י שם היה מצד הארון וכן משמע פשטיות הכתוב דפ' האזינו דלר"מ הוצרך לפרש כמו שאמרו בגמ' שם וכן מלשון הכתוב כאן דאמר אל הארון משמע נמי בצד וכ"כ האברבנאל ומורי אבי ורבי נ"י אמר דבר נכון בזה ליישב מה שתמה רש"י לקמן דלמה הוצרך לכפול פעם שנית ואל הארון תתן די"ל דחד קאי על הלוחות וחד על הס"ת ומצא סעד גדול לזה מד' התרגום יונתן בן עוזיאל דבפעם רא פי' ית סהדותא ובפעם שני פי' ית לוחי סהדיא ודפח"ח. ומה שפירש רש"י בפ' פקודי ויתן את העדות דהיינו הלוחות היינו משום דעדיין לא נכתב הס"ת א סוף הארבעים שנה ולכן א"א לפרש שם על הס"ת והלכך הוצרך רש"י שרש דקאי על הלוחות אבל כאן בציווי שפיר יש לפרש על הס"ת. שוב ראיתי בירושלמי פ"ו דשקלים הלכה א' שכ' דטעמיה דר"מ דס"ל דס"ת מונח בארון גופא מדכתיב בפסוק כ"א ונתת את הכפרת וגו' ואל הארון וע"כ דקאי על ס"ת דהיה מניחה אח"כ בסוף הארבעים דאלו הלוחות הו"ל למימר בתחילה הנתינה וא"כ לדידיה קרא קמא בלוחות וקרא השני