בנין שלמה חלק א קמט

דאמר ההלל ושמחה שמונה דאף במוצאי שבת יכול לקיים מצות שמחה ביין וזה נ"ל נכון בעז"ה. ולפי דברינו יתיישב היטיב קושית השאג"א בסי' ס"ה דהקשה שם בסוגיא דפסחים הנזכר על מה שהביא הש"ס סיוע לעולא דבעינן זביחה בשעת שמחה מהא דאמר דהוציא ליל יו"ט הראשון משמחה לאו משום דאין לו במה לשמוח ותמה השא"א שם דהא להלן בסמוך מתרץ רב פפא על קושיא אחרינא דמשמחו בכסות נקיה ויין ישן א"כ יכול לשמוח ביין מה"ת ומה שתירץ שם די"ל דאכתי לא אסיק אדעתיה הא דר"פ לענ"ד זה לא נהירא דממ"נ אם ידע מג"ש דהר עיבל היכא משני ר"פ באמת דיוצא ביין ישן דבפסחים (ק"ח) משמע דבזה"ב לא היה יוצא רק בשלמים ועוד מלישנא דר"פ דאמר דמשמחו בכסות נקייה ויין ישן משמע דזה דבר פשוט מצד הסברא ולא דר"פ בעצמו המציא דין זה ולכן נ"ל דזה הוי ידע הש"ס גם מעיקרא דיוצא בשמחה גם ביין כשאין לו שלמים וזה למדו חז"ל מהא דכתיב שבעת ימים וגם לילות בכלל ומוצאי שבת אי אפשר לשמוח בשלמים וע"כ דיוצא ביין והא דילפינן ג"ש מהר עיבל דמצות שמחה ביו"ט הוא בשלמים דווקא היינו בדאפשר אך דהמקשה היה סובר מדתנן הלל והשמחה שמונה מדכללו בהדי שאר יומי משמע דגם ביום ראשון הוא בשלמים ולכן מקשה למ"ד דבעינן זביחה בשעת שמחה והרי ביו"ט ראשון שחל בשבת אי אפשר לשמוח בשלמים ועל זה משני רב פפא הא כדאיתא והא כדאיתא וביו"ט הראשון שחל בשבת דאי אפשר בשלמים משמחו ביין ולענין הקושיא שהקשה השאג"א היכי אמרינן דבליל ראשון אין במה לשמוח דהרי יכול לשמוח ביין נראה דרש"י ז"ל יישב קושיא זו בטוב טעם ודעת דעל הא דאמר בברייתא שם והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט לשמחה פרש"י ואין שמחה אלא באכילת שלמים ויום טוב האחרון גופיה לא דהא תרי זימני שבעת ימים כתיב גבי שמחה וממילא אימעוט שמיני עכ"ל ולכאורה צריך להבין מה הוצרך ז"ל לכתוב זה דאין שמחה אלא בשלמים וגם תמוה במש"כ דאינו מרבה רק ליל יו"ט האחרון אבל ביום לא דמנ"ל לרש"י הא דילמא ר"ל אפילו לילה וכ"ש ביום וכמו שפרש"י באמת בסוכה (דף מ"ח) ומנ"ל להוציא מהברייתא דביום לא וגם אין זה שייך לפירושא דברייתא כלל ורש"י פרשן הוא ולא פסקן ולמה ליה לכתוב זה כלל דזה הוא דין בפני עצמו ואינו נוגע לפירושא דברייתא דאפילו אם נימא דגם ביום חייב ג"כ א"ש דברי הברייתא די"ל דלילה נקט לרבותא ואכן הדבר פשוט דלרש"י היה קשה קושיית השאג"א דמאי ראיה מייתי לעולא מברייתא זו דבעינן זביחה בשעת שמחה והטעם דליל ראשון פטור משום דאין לו במה לשמוח כיון דבאמת קי"ל דיוצאין ידי שמחה ביין גם בזמן הבית וא"כ יש לו לשמוח ביין וע"כ צ"ל משום דהוי גזה"כ דבליל ראשון פטור משום דאין שמחה לפניו ועכ"פ אין מזה ראיה לעולא ולכן השכיל רש"י לפרש דע"כ הך קרא לא מיירי רק בשמחת שלמים דהא תרי זימני שבעת ימים כתיבי למעט שמיני [ואין ר"ל דהוי תרי מיעוטא ממש דא"כ י"ל דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אכן באמת קרא קמא איצטריך לגופא דשבעת ימים תעשה חג הסוכות דמצות סוכה אינו נוהג רק ז' ימים ועליה קאי דושמחת בחגך ומזה אינו מוכרח דבשמיני אינו נוהג שמחה אבל מדכתיב פעם שנית דשבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח ע"כ דבא למעט יום שמיני דאל"כ שבעת ימים השני מיותר הוא לגמרי דפשיטא דעל ז' ימים דרישא קאי וע"כ דלא בא אלא למיעוטא] וא"כ אדרבה דכיון דארישא דקרא דשבעת ימים קאי משמע דשמיני לא והיכי אמרינן לרבות ולכן מוכרח מזה דהריבוי אינו אלא על ליל שמיני והמיעוט הוא על יום שמיני. ואמנם קשה ע"ז הא איכא ק"ו וע"כ כנ"ל דהק"ו הוא על מצות שמחה ביין והמיעוט הוא על שמחת שלמים וא"כ מוכרח מזה דקרא דושמחת בחגיך מיירי בשמחת שלמים דווקא ושפיר מוכיח מזה דבעינן זביחה בשעת שמחה דאל"כ היה מסתבר טפי לרבות ליל ראשון דלא הוי סתירה לפשטיות דקרא דשבעת ימים דמשמע דשמיני לא וע"כ דבליל ראשון א"א לרבות דבעינן זביחה בשעת שמחה. ושוב ראיתי להגאון מלבי"ם זצ"ל בספר התוה"מ שהרגיש ג"כ בסתירת דברי רש"י ז"ל מסוכה לפסחים וכתב ליישב דבפסחים מדבר לענין זביחת שלמים וזה אינו נוהג ביום שמיני ובסוכה לענין שמחה לבד בבשר שיש לו מיום שביעי ובזה יום שמיני כ"ש מליל שמיני וכו' וכן דעל מה דתנן ההלל והשמחה שמונה פרש"י לאכול בשר שלמים ור"ל רק לאכול ולא לזבוח ומיושב קושיית התוס' בזה עכ"ל והנה דבריו תמוהים מאוד בזה דאטו ביום שביעי מחוייב דווקא לזבוח ש"ש ואף דיש לו שלמים מיום אתמול זה וודאי אינו דעיקר מצות שמחה אינו אלא באכילת שלמים ולא לזבוח אלא דאם אין לו ע"כ מחוייב לזבוח ותדע דהא הכהנים יוצאין ידי שמחה בחטאות ואשמות ואף דהחטאת והאשם הביאו הישראל ואעפ"כ יצא הכהן ידי מצות שמחה אלמא דאין החיוב רק האכילה וא"כ מאי נ"מ בין ז' ימים לשמיני דאם אין לו שלמים מיום ז' ע"כ מחוייב לזבוח גם ביום שמיני דהא מחוייב לאכול וא"כ לענין מאי מיעט יום שמיני

ועוד דבריו תמוהים הפלא ופלא דלפי זה לא יתכן כלל פרש"י דפסחים הנ"ל דכ' דע"כ דהריבוי אינו אלא לליל שמיני דהא יום אימעט מדכתוב תרי זימני שבעת ימים ולפי דבריו דהמיעוט הוא לענין זביחה א"כ לאיזה דבר בא לרבות ליל שמיני יותר מיום שמיני דהא בלילה לאו זמן זביחה הוא וע"כ דהריבוי אינו אלא דאם יש לו שלמים ביום הז' מיום הששי דמצד מצות שמחה דיום ז' היה יכול לצאת בשלמים דאתמול וא"צ לזבוח כלל אבל כיון דריבה הכתוב ליל שמיני לשמחה ע"כ צריך לזבוח ביום הז' כדי שיהיה יכול לאכול בלילה ובכה"ג גם משום יום שמיני חייב לזבוח דהא לכה"פ מחוייב באכילה ואפילו אם יהיה לו לאכול בלילה כגון דיכול לצאת בלילה בחטאת ואשם מ"מ מחוייב לזבוח שלמים בשביל יום המחר וא"כ לא מצינו שום נ"מ בין ליל שמיני ליום שמיני לדעתו ז"ל ולכן מחוורתא כמש"כ לעיל דביום שמיני אינו מחוייב רק ביין וא"צ לזבוח ביום ז' בשביל יום ח' ואף דבלא"ה צריך לזבוח בשביל הלילה מ"מ נ"מ אם בלילה יזמין לו אחר על שלמיו או דהביא תודה ביום הז' של חג דיכול לצאת יד"ח שמחה בה בלילה דתודה נאכלת ליום ולילה או דהוא כהן ויכול לצאת יד"ח בחטאת ואשם (ותודה דנאכלין ליום ולילה) אז א"צ לזבוח כלל ביום הז' לצורך יום שמיני משום דביום יכול לצאת ידי שמחה גם ביין והנלע"ד כתבתי בעז"ה: הלכות חנוכה

סימן נב גרסינן בשבת (דף כ"א ע"ב) מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק וכתב הר"ן ע"ז וז"ל לאו למימרא שלא יהא רשאי להדליק קודם זמן זה דשבת יוכיח שצריך להדליק קודם שקיעת החמה לרבה דאמר בשלהי פרקין (דף ל"ד) דמשתשקע החמה הוי בין השמשות אלא עיקר מצותה קאמר ואם רצה להקדים מקדים אבל מדברי בעל הלכות ז"ל נראה דדוקא נקט משתשקע החמה ובערב שבת נמי מדליק אחר שקיעה וכרב יוסף דאמר דמשתשקע החמה עד שהכסיף העליון והשוה לתחתון יום עכ"ל. הנה פשוט דמש"כ דמדברי בעל הלכות ז"ל נראה דדוקא נקט משתשקע החמה היינו מדכ' הבה"ג בה' חנוכה והיכא דאדליק לה קודם שקיעת החמה וכבתה קודם שקיעת החמה הדר מדליק לה משתשקע החמה משום דאדלקה בלא זמנה עכ"ל ומדכ' דצריך להדליקה שנית ואף דאם הדליקה בזמנה קיי"ל דכבתה אין זקוק לה וכן מדכ' משום דאדלקה בלא זמנה מכל זה מוכח להדיא דס"ל דמשתשקע החמה דווקא ואינו יכול להקדים אבל מה שמסיים הר"ן דלדעתו בע"ש נמי צריך להדליק אחר השקיעה וס"ל כרב יוסף דבריו תמוהין דהרי מדברי הבה"ג אלו מבואר להדיא דאפילו בחול יכול להדליק מקודם השקיעה רק דמצריך שתדלק לאחר השקיעה כשיעור ואם כבתה מקודם צריך לחזור ולהדליקה אבל לא כבתה יוצא בהדלקה ראשונה דאל"כ הו"ל דאם הדליקה מקודם צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה בזמנה וא"כ נהי דבחול לכתחלה אין רשאי לעשות כן להדליקה מקודם על סמך שידלק אחר השקיעה כשיעור אבל בע"ש יכול לעשות כן לכתחילה כיון דיוצא בהדלקה זו וצ"ל לדעת הבה"ג דלא דמי לעששית שהיתה דולקת מע"ש דקי"ל דצריך לכבות במו"ש ולחזור ולהדליקה לפי מה דקי"ל דהדלקה עושה מצוה דשאני התם דלא הודלקה לשם מצות נר חנוכה דהיום רק למצות נ"ח דאתמול [ועוד אפשר לומר דהתם מיירי דלא הודלק לשם נר חנוכה כלל ומיירי בעששית דנדלק להאיר בעלמא אבל אם נדלקה לשם נר חנוכה אפשר דא"צ לכבותה באמת אפי' אם הדליקה מאתמול וצ"ע בזה] אבל בנד"ד דמדליקה לשם מצות נ"ח דהיום שפיר יוצא בהדלקה זו ואף אם מדליקה קודה זמנה רק דיתן בו שמן שידליק כשיעור אחר שקיעה ואין להקשות דא"כ היכי מדליקין בחנוכה שאין נמשכין אחר הפתילה בשבת כיון דלדעת בה"ג אם כבתה זקוק לה צריך לחוש לגזירה שמא יטה ועוד דלא יקיים המצוה דאולי תכבה ולא יהיה יכול להדליק מחמת איסור שבת דהא ליתא דממ"נ ליכא חששא דאם תכבה קודם השקיעה הא מותר אז לחזור ולהדליקה דהא קודם השקיעה עדיין יום הוא ואם תכבה אחר השקיעה שוב אינו מחוייב להדליק דכיון שדלקה רגע אחת אחר התחלת הזמן דהא קי"ל דכבתה אין זקוק לה וזה פשוט ונ"ל ראיה עוד דבה"ג סובר כן מהא דכ' הבה"ג דבע"ש צריך להדליק נ"ח מקודם ואח"כ של שבת דאל"כ כבר קבליה עליה איסור שבת ואם נימא דס"ל כרב יוסף