בנין שלמה חלק א קמח

ולקדש בהן מי חטאת ע"כ מהמשנה והנה לכאורה יש לדקדק לפי דעת התוס' דמשנה זו קשיא בממ"נ דאם נימא דבעינן מים חיים לניסוך המים אמאי לא חשיב גם ניסוך המים במעלה הששית דלמעלה מהן מים חיים דכשרים לניסוך המים ואם נימא כמו שכתבנו דמים המוכין נמי כשרין קשה אמאי לא חשיב ליה במעלה החמישית במים המוכין אלא וודאי כדעת הרמב"ם ז"ל דלא בעינן מי מעיין כלל. ואין להקשות דאכתי לחשב במעלה ראשונה דהא לכל הפחות מי גשמים בעינן ולא שאובין כמש"כ לעיל דהא אינו קושיא דהא באמת גם מן הכיור כשרין ואף דכבר נעשו שאובין ולא מצי למחשב ליה בהדי מעלות דחשיב במי מקוה שם. ועוד יש להוציא ממשנה זו דמי כיור ומי סוטה לא בעי מים חיים וכרבנן מדלא חשיב להו בהדייהו ופשוט הוא. עוד נראה לפענ"ד דמי כיור ומי סוטה לר' ישמעאל דבעי מים חיים דגמר ממצורע וכן במי מצורע גופא דכולהו לא בעי שיהא חיותן בכלי כמו דבעינן במי חטאת דאף דמלאן בתחילה בכלי אחר דכבר נפסק חיותן מ"מ יכול לערות אח"כ בכלי אחר ולהביאן לסוטה או למצורע וכן בכיור דיכול למלא הכיור מכלי אחר אף דכבר נעשו שאובין. ומנא אמינא לה מהא דמקשינן בפ' היה מביא סוטה דף ט"ו ע"ב] לר"י דגמר סוטה ממצורע בג"ש א"כ לבעי בסוטה מים חיים כמו במצורע והיכי תנן במתני' בסוטה שם דהיה ממלא לסוטה מן הכיור [וילפינן ליה מקרא דולקח מים קדושים כדאיתא בספרי והובא ברש"י שם] ומתרצינן דמידי הוא קושיא אלא לר"י ולר"י אה"נ דגם מי כיור מים חיים הוא כן מבואר בגמ' שם אלמא בהדיא דהיה ממלא מן הכיור אף דכבר נעשו שאובין וממילא דה"ה למצורע ומי כיור דלר"י מי כיור ומצורע ומי סוטה שווין וטעמא דמילתא נ"ל דלגבי מי חטאת נפקא לן דבעינן חיותן בכלי מדכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי אלמא דבעינן שבשעה שבאים אל אל הכלי יהיה עדיין מים חיים דכן משתמע לישנא דקרא כדאיתא בפסחים (דף ל"ד ע"ב) ע"ש היטיב אבל במצורע לא כתיב אלא ושחט את הציפור האחת אל כלי שרת על מים חיים ולא משתמע מהך קרא כלל דיבואו אל הכלי כשהן חיים דהא לא כתיב מים חיים אל כלי כדכתיב במי חטאת רק שיהיו מים חיים מעיקרא וכיון שבמצורע כן ה"ה במי כיור וסוטה דהא סוטה גופא דלבעי מים חיים לא למד ר"י אלא ממצורע כ"ה ברור לפענ"ד

שוב נשאתי את עיני וראיתי בש"ס דפסחים הנזכר דגם במי חטאת גופא דבעי חיותן בכלי אינו אלא מעלה בעלמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וא"כ בלא"ה לא קשה מידי כיון דאינו אלא מעלה איכא למימר דבמי חטאת עשו חכמים מעלה משום דמטמאין היה הכהן השורף וכו' אבל בשאר מקומות לא עשו חכמים מעלה ומ"מ התי' הראשון ג"כ הוא אמת ונכון דמשום דהתם איכא אסמכתא מקרא עשו מעלה והכא ליכא אסמכתא מקרא ומשו"ה לא עשאו מעלה ושני התירוצים צריכי להדדי ודו"ק. וכן בניסוך המים לדעת התוס' ג"כ לא בעי שיהא חיותן בכלי דהא תנן נשפכה או נתגלתה היה ממלא מן הכיור הרי דיכול למלאותן מן הכיור אף דכבר נפסק חיותן כשבאו לכיור וגם זה ברור לפענ"ד. היוצא לנו להלכה מכל מה שכתבנו דלענין ניסוך המים של חג אי בעי מים חיים הוא מחלוקת הרמב"ם והתוס' והרשב"ם ז"ל דלהרמב"ם לא בעינן ולהתוס' ולהרשב"ם בעינן ועוד הוכחנו לדעת התוס' מ"מ מים המוכין כשר דלא בעינן מים חיים דווקא וכן לא בעינן שיהא חיותן בכלי וכן בכיור ומי סוטה לר"י וכן במצורע לד"ה דבעו מים חיים מ"מ לא בעינן שיהא חיותן בכלי

שוב אחר כן האיר ה' את עיני ומצאתי סמך גדול ממקרא מלא בכתבי הקדש לעיקר מחלוקת הרמב"ם והתוס' ז"ל והוא בדברי הימים א' [יא ט"ז י"ז י"ח] דכתיב שם ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער ויבקעו השלשה במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם וגו' ולא אבה דוד לשתותם וינסך אותם לה' ע"כ ופרש"י [והוא מדברי המדרש רבה (רות פ' ב') וירושלמי פ"ב דסנהדרין וינסך אותם בר קפרא אומר חג הסוכות היה ונסכן ע"ג המזבח ע"כ מפרש"י ופשוט דדייק כן מדכתיב וינסך אותם לה' ולכן פירש דהיה אז חג הסוכות ונסכן לשם ניסוך המים של חג וידוע דכל בור הוא מים מכונסין ולא מים חיים כידוע בלשון חז"ל [ואף די"ל דלשון חכמים לחוד ולשון נביאים לחוד מ"מ לא מצינו בדבר זה דיש שינוי בלשון נביאים מלשון חכמים ועוד דנמצא גם בלשון תורה ונביאים בכמה מקומות חילוק בין בור לבאר וכמו במשלי [סימן ו'] שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך ודרשו חז"ל בע"ז (דף י"ט) בתחילה שתה מים מבורך ואח"כ מתוך בארך וע"ש בפירוש רש"י וכן בפ' תולדות וימצאו שם באר מים חיים] וא"כ שמעינן בהדיא דגם מים מכונסין ממי גשמים כשרים לניסוך המים וכדעת הרמב"ם

אמנם האי קרא איתא נמי (בשמואל ב כ"ב) בקצת שינוי לשון אך שם איתא בזה קרי וכתיב דהקרי הוא מבור בית לחם כמו שהוא בדברי הימים אבל הכתיב הוא מי ישקני מים מבאר בית לחם וכן בקרא השני וישאבו מים מבאר בית לחם וידוע דכל באר הוא מים חיים וא"כ לפי הכתיב אדרבה ש"מ דבעי מים חיים לניסוך המים וכדעת התוס' ועכ"פ נראה דתליא בזה אם יש אם למקרא או יש אם למסורת או אפשר דאהני מקרא ואהני מסורת אהני מקרא דבדיעבד אינו מעכב מי מעיין ואהני מסורת דלכתחילה בעינן מי באר וזה ראיה לדעת הרמב"ם אבל לדעת התוס' קשה ואולי דמשום זה אמרינן (בב"ק דף ס') דטמון באש קמבעיא ליה ומאי ויסך אותם לה' דאמרינהו משמיה דגמרא והיינו דדריש מהקרי דבור דא"א לפרש על ניסוך המים ע"כ דבא לדרשא אחריתא ודו"ק הנלע"ד כתבתי בעז"ה. יום ג' כ"א סיון תרט"ז לפ"ק הלכות שמיני עצרת

סימן נא שאלה ראוי לברר בהא דגרסינן בפסחים (דף ע"א) ובסוכה (דף מח) בברייתא דליל שמיני עצרת חייב ג"כ בשמחה מה"ת וילפינן לה מאך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון אי דווקא בלילה חייב אבל ביום לא וכמו שכ' רש"י בפסחים שם או דילמא דלרבותא נקט לילה וכל שכן ביום דחייב בשמחה וגם אם נימא דחייב גם ביום אי מחוייב בזמן הבית לזבוח ש"ש דווקא וכמו בשאר ימות החג או דיוצא גם בכסות נקייה ויין ישן וצדדי הספק יבואר בתוך גוף התשובה בעז"ה

תשובה בסוכה (דף מ"ח) תניא ההלל והשמחה שמונה כיצד מלמד שחייב אדם בהלל ושמחה ובכבוד יו"ט האחרון של חג כשאר כל ימות החג ואמרינן עלה בגמ' מנה"מ דת"ר והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון ופרש"י וכיון דאתרבי ליל יו"ט האחרון שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה ושאר הלילות לא צריכי ריבויי דימים אפילו לילות במשמע וכו' ועל כרחך לילה אתרבי שהוא סמוך לשבעת ימים דקרא ויום אתי בק"ו עכ"ל ואכן בפסחים (ד' ע"א) ד"ה לרבות לילי כתב רש"י ז"ל דדוקא לילי בא לרבות אבל ביום לא דהא תרי זימני שבעת ימים כתיב גבי שמחה כדפרישית לעיל וכו' וממילא אימעט שמיני וזה סותר למש"כ כאן וכבר העיר ע"ז במהרש"א ואמנם באמת צריך להבין ולישב הוכחת רש"י שכ' דהא כתיב מיעוטא תרי זימני ולכן נלע"ד דבשני דבורי רש"י הם דברי אלהים חיים ושניהם אמת להלכה דלפי הסוגיא דלהתם דמפרש לברייתא בשמחת שלמים ומשו"ה אינו נוהג שמחה בליל יו"ט הראשון משום דאין לו במה לשמוח משום דבעינן זביחה בשעת שמחה ע"כ דליל שמיני דווקא ולא ביום דהא בהדיא כתיב מיעוטא על שלמים וע"כ ריבויא אינו רק על לילה ואפשר דמזה הוציא המסדר הגמרא דמביא סיוע לעולא דמיירי בשלמים מדלא אמר רק לילי ומשמע דביום לא וע"כ מדכתיב מיעוטא והמיעוט הוא אינו אלא על שלמים וא"כ ע"כ רישא דברייתא מיירי נמי בשלמים ואכן כאן בסוכה כתב רש"י לפי הסוגיא דלכאן דמשמע מהמשנה דגם ביום שמיני חייב בשמחה דהא אמר שאדם חייב בכבוד ובשמחה ביו"ט האחרון של חג כשאר כל ימות החג ולכן פרש"י דביום למד מק"ו ואף דכתיב מיעוטא היינו משלמים אבל מ"מ חייב בשמחה דכסות נקייה ויין ישן ואהני ק"ו ואהני מיעוטא הק"ו על שמחה דיין והמיעוט הוא על בשר שלמים דאף דיוצא ביין ישן לפי המסקנא בפסחים היינו אם אי אפשר בשלמים כגון במוצאי שבת אבל היכא דאפשר בשלמים בוודאי מחוייב בשלמים דווקא אבל ע"ז כתוב מיעוטא דשמיני עצרת אינו מחוייב לזבוח שלמי שמחה ואף דיכול להביא שלמים ומיהו ביין בוודאי מחוייב לשמוח דהא איכא ק"ו ואפשר דמזה ילפינן דביין נמי יוצא ידי שמחה מה"ת דאם לא כן מאי אהני ק"ו ובזה יש לומר דכוונת המשנה דאמרה ההלל והשמחה שמונה כיצד ולכאורה תיבת כיצד מיותר אכן להנ"ל נ"ל דהתנא בא לשאול דהיכי משכחת לה שמונה ימים שלימים ואף לילות דחייב בשמחה והא בשבת שבתוך החג א"א לקיים מצות שמחה במו"ש דהא השלמים ששחט בע"ש כבר נעשה נותר במו"ש וע"ז משיב דמלמד שאדם חייב בכבוד ובשמחה של יו"ט האחרון וכו' וקשה לכאורה דהא כתיב מיעוטא שבעת ימים דווקא וע"כ דמיעוטא אינו רק על שלמים והק"ו הוא על יין וא"כ ש"מ דביין נמי יוצא ידי שמחה מה"ת וא"כ א"ש הא