בנין שלמה חלק א קמז

של ירק בבי"ת [והוכיח כן הב"י דהר"ן היה גורס כן מהא שכ' דלא אגיד ליה אלא באגודה של ירק משום דחזי לאכילה ולאו מוקצה הוא הרי דמפרש דאוגדו באגודה של ירק כך כתב הב"י ובהגהות מהר"ן שפירא הגיה בר"ן דצ"ל משום דחזי למצוה ותמיהני שלא ראה דברי הב"י הנ"ל דמדבריו משמע דהגי' דחזי לאכילה הוא עיקר וצ"ע] ל"ע לפי גי' זו היכי משני דהברייתא ר' יהודה היא הא ר"י ס"ל דאין אוגדין הלולב אלא במינו ובסוכה דף ל"ו ע"ב) ואף דאמרינן דהך ברייתא סבר לה כר"י בחדא ופליג עליה בחדא וא"כ י"ל דפליג עליה דר"י נמי בהא ובפרט דעיקר טעמו של ר"י דסבר דאין אוגדין את הלולב אלא במינו הוא משום דס"ל דלולב צריך אגד ואי מייתי מינא אחרינא עובר בבל תוסיף וכמו שמבואר שם בסוגיא וא"כ הך ברייתא דפליג עליה דר"י וס"ל דא"צ אגד ממילא פליג נמי בהא דהא שני הדינים תליא אהדדי מ"מ קשה דהו"ל להמקשן להקשות גם מזה דהא ס"ל לר"י דאין אוגדין את הלולב אלא במינו ואף די"ל דזה נכלל בקושיית המקשן שהקשה אי ר"י אגד מעלייתא בעי מ"מ היה לו להזכיר זה בפירוש ואכן כבוד מו"ר הגאון מו"ה יעקב באריט זצ"ל השיב לי דבלא"ה לא קשיא די"ל דירק דקאמר היינו סוב הגדל סביב הדקל ומין ירק הוא כדתנן בפסחים ל"ט ואלו ירקות שאדם יוצא בהן יד"ח בפסח בחזרת וחרחבינא ואמרינן בגמ' דחרחבינא הוא אצוותא דדיקלא ופירש"י דהיינו סיב הגדל וכרוך סביב הדקל אלמא דנחשב לירק דהא חשיב ליה בהדי ירקות שאדם יוצא יד"ח בפסח ובסוכה ודף ל"ז) אמר רבא בהדיא דיכול לאגוד הלולב ואפילו בסיב ואפילו בעיקרא דדיקלא דגם זה מינא דלולבא הוא כיון שהוא מין דקל ותי' נכון הוא ודפח"ח

והן אמת שהתוס' בסוכה שם הקשו על פרש"י דפירש דאצוותא דדיקלא היינו סיב הגדל וכרוך ע"פ הדקל דא"כ הוי מין אילן וכדאמר הכא והתם חשיב ליה בירקות ובהדיא אמר התם בפסחים מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים עכ"ל אבל באמת יש ליישב פרש"י דאף דהוא גדל על הדקל מ"מ מקרי מין ירק ולא מין אילן משום דלא נטעי אדעתא דהכי ואינו נחשב אלא מין זרעים ותדע דהא קורא אמרינן בברכות (דף לו) דמברכין עליו בפה"א ואף דהוא גדל סביב האילן מטעם דלא נטעי אדעתא דהכי וא"כ י"ל דלענין מרור נמי נחשב למין ירק ויוצאין בו ידי חובת מרור כן נראה לי ליישב פרש"י ז"ל

ועוד הקשה מו"ר הרה"ג מוהרי"ב זצ"ל הנ"ל על עיקר דין הברייתא דאוגדו כאגודה של ירק אבל קשירה ממש או עניבה לא ואמאי הא יכול לקשור קשירה גמורה ע"מ להתירו למחר ולחזור ולקשור בקשירה אחרת לדעת המרדכי והטור שהובא בשו"ע בסי' שי"ז סעיף א' בדברי הרב בהגה"ה דכל קשר שאינו לשבעת הימים לא מקרי של קיימא ואכן י"ל דקשירה דלולב שאני כיון דבאמת צריך להיות הקשר עומד כל הז' ימים לא מהני מה שיתירו למחר כיון שצריך לחזור ולקושרו ואינו רוצה להתיר רק שלא יהיה נחשב קשר של קיימא כדי שיהא יכול לקשור ביו"ט והלכך ס"ס נחשב הקשירה קשר של קיימא והא דכתב המרדכי דקשר שאינו עשוי לז' ימים לא מקרי קשר של קיימא היינו אם אינו צריך הקשר לז' ימים וראיה מציצית דכ' המרדכי בעצמו שאם נפסק אחד מן הציצית שלו בשבת ומתבייש לישב בלא טלית יכול ללובשו בלא ברכה דכיון שאינו יכול להטיל ציצית בבגד בשבת אינו עובר אם לובש הטלית בלא ציצית והובא בשו"ע סי' י"ג סעיף ג' וע"ש במג"א בס"ק ח'. ולכאורה תקשה הא יכול להטיל ציצית ולקשור על מנת להתיר למחר ולחזור לקושרו דהא דעת המרדכי בעצמו דקשירה שאינו לז' ימים לא מקרי קשר של קיימא אלא ע"כ צ"ל כנ"ל דכל שהקשר נצרך לז' ימים ואף שבדעתו להתירו בתוך הז' הימים ולחזור ולקושרו מ"מ נחשב קשר של קיימא. ואין לדקדק על מה שכ' בטור ובשו"ע סי' תרס"ד דנוהגים להתיר אגודו של לולב ביום הושענא רבה ע"ש וא"כ אמאי אסור לקשור ביו"ט ראשון הא אינו קשר לז' ימים דהא אינו קושיא דכבר מבואר באחרונים דהמנהג אינו רק להתיר יתר הקשרים שאוגדין את הלולב לנוי והידור בעלמא אבל הקשר שנאגד בו ההדס וערבה עם הלולב ע"כ צ"ל גם ביום הושענא רבא דעיקר הטעם שמתירין בו האגודות הוא כדי שיכול לנענע בו ביותר וכמש"כ הב"ח שם וכ"כ בביכורי יעקב שם בס"ק י' בשם מהרי"ל שלא היה מתירו רק עד חציו ופשיטא שלא יתיר אגוד שלמטה שהוא מצוה לאוגדו משום זה אלי ואנוהו עכ"ל וא"כ מ"מ עיקר האגודה הוא קשר של קיימא הנלע"ד כתבתי בעז"ה: הלכות ניסוך המים בחג אור ליום ג' כ"א סיון תרט"ז לפ"ק סימן נ ראוי לברר לענין ניסוך המים של חג אי בעי מים חיים דווקא או דילמא דאפילו מי גשמים כשרים לניסוך

דע דדעת התוס' בפ"ג דמעילה (י"ב ע"ב ד"ה כל הראוי) דבעי מים חיים דווקא ומוכח באמת במתניתין שם דקחשיב כל הראוי לבדק הבית ולא למזבח ולא תמצא בכל הנך דקחשיב התם במתניתין דבר הראוי לבדק הבית ולא למזבח זולת מהקדיש בור מלא מים דתני תנא שם ברישא דמתני' אלמא דבור מלא מים דהיינו מי גשמים אינם ראויין למזבח כן נראה הוכחת התוס' וכן הביאו עוד ממתני' דסוכה דתנן שם שהיה ממלא מן השילוח והשילוח היה מעיין כידוע ועוד דסמכו חכמים על קרא דושאבתם מים בששון ממעיני הישועה ובקרא מעיין כתיב כל זה כתבו התוס' שם וכ"ה דעת רשב"ם בב"ב (דף ע"ט) ע"ש ולפי דעתם צ"ל דהא דתנן שם בסוכה בסו"פ לולב וערבה דנשפכה או נתגלתה היה ממלא מן הכיור אתיא כר' ישמעאל דס"ל בזבחים כ"ב דמי כיור מי מעין הם אבל אנן דקי"ל כחכמים דשאר מימות הם לא היה יכול למלא מן הכיור אם היה בכיור מי גשמים [ואפשר עוד דס"ל להתוס' כיון דע"כ סתם מתני' זו אתיא כר' ישמעאל לפי שיטתם ז"ל א"כ באמת קי"ל כר' ישמעאל דבעי מים חיים גם לכיור דקי"ל דמחלוקת בברייתא וסתם במתני' הלכה כסתם דמתני']

וכל זה לדעת התוס' והרשב"ם אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק בה' ביאת מקדש בפ"ה הלכה י"ב כרבנן דמי מקוה כשרים למי כיור ואעפ"כ פסק בפ"י מה' תמידין ומוספין הלכה י' כסתם מתני' דסוכה דאם נשפך המים שמלאוהו לניסוך המים היה ממלא מן הכיור מוכח בהדיא דס"ל דניסוך המים לא בעי מים חיים ודלא כדעת התוס' ורשב"ם ז"ל וההכרח שהביא התוס' והרשב"ם ממתני' דמעילה יש לומר דהרמב"ם יפרש דבור מלא מים שאובין מיירי מתני' ולהכי אינו ראוי אלא לבדק הבית דלניסוך המים אף שלא בעי מים חיים מ"מ בעינן מי גשמים שלא היה בהם תפישת יד אדם אבל מים שכבר היה בהם תפישת יד אדם פסולים לניסוך. ובזה יתיישב עוד דאמאי אינו ראוי בור מלא מים למזבח הא ראוי לכל הפחות למי כיור דכשר בשאר מימות לדעת הרמב"ם [ואין לומר דהמתני' דמעילה אתיא כר' ישמעאל דא"כ אתיא סתם מתני' כר' ישמעאל ותקשה על הרמב"ם דאמאי לא פסק כר' ישמעאל וכסתם מתני'] ואין לומר דמי כיור מקרי צורך בדק הבית הא וודאי ליתא דמדהוצרכו התוס' והרשב"ם שם לומר דאין מדיחין את הקרביים אלא מאמת המים שבעזרה אלמא דצורך עבודה מקרי צורך מזבח וה"ה לכיור אלא וודאי דהרמב"ם מפרש בבור מלא מים שאובין דפסול גם לכיור דאף דבכיור נעשו שאובים מ"מ בעינן שיבואו לכלי קודם שנעשו שאובין [וכן משמע ברמב"ם בפ"ה מהלכות ביאת מקדש הלכה י"ב דשאובין פסול ודו"ק] ואין להקשות דא"כ היאך מכשירין למלאות המים מן הכיור אם נשפכה הא כבר נעשו שאובין כשבאו לכיור די"ל דאפשר דלא קפדינן אלא דלא נעשו שאובין קודם שיתקדשו אבל לאחר שיתקדשו לית לן בה. ולפי פי' התוס' והרשב"ם דמפרשי במי גשמים צ"ל באמת דהמתני' אתיא כר"י דפסיל לכיור ובלא"ה צ"ל לשיטתם דהמתני' דסוכה אתיא כר"י לכן אין זה מן התימה כ"כ שגם סתם מתני' דמעילה אתיא כר"י וזה ברור: היוצא לנו מדברינו דלענין אי בעינן מים חיים לניסוך המים לחג הוא מחלוקת הרמב"ם והתוס' ז"ל דלדעת הרמב"ם כשר בשאר מימות ולדעת התוס' והרשב"ם ז"ל בעינן מים חיים דווקא כמו שכתבתי בעז"ה. אך נ"ל לומר דהא דנקטו בלשונם מים חיים דלאו בדווקא נקטו כן אלא עיקר כוונתם דבעינן מים נובעים ותדע דהא בקרא דילפינן מיניה אסמכתא לניסוך המים לא הוזכר אלא מעיין כמו דכתיב ממעייני הישועה אבל מים חיים לא כתיב ונ"מ לדינא לעניין מים המוכין דמים המוכין כשר לניסוך המים כיון דמ"מ מי מעין הם ואף דפסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת ומתוך שהתוס' עיקר כוונתם לומר דמי גשמים פסול לא נחתי לחלק בין מעיין למים חיים וכ' סתם מים חיים אבל עיקר כוונתם כמו שכתבתי בלי ספק דמהיכא תיתי לומר דבעינן מים חיים הא בקרא לא הוזכר מים חיים כן נראה לי אך קשה לי לפי זה מהא דתנן במקוואות סופ"א משנה ח' במעלה החמישית למעלה מהן מים מוכין שהן מטהרין בזוחלין למעלה מהן והוא מעלה הששית] מים חיים שהן טבילה לזבים ולמצורעים