בנין שלמה חלק א קמו

דהגביהו קודם עה"ש והוציאו אחר עה"ש דההוצאה היה בזמן חיובא ומשו"ה פטור מחטאת דבעת ההנחה ברה"ר היה טרוד בדבר מצוה אבל א"כ היה כוונתו בוודאי י"ל דזה דוחק הוי להש"ס לפרש כן. ולכן טפי ניחא ליה להש"ס לתרץ בפשיטות דמיירי כשהפכו ובאמת שהגאון הנ"ל כתב בעצמו דיש לדחות הראיה שהרי בלא"ה משני שפיר וגם מה שהביא ראיה שם מהש"ס דיומא (דף מ"ט ע"א) מהא דאמרינן שם ולקח והביא בעינן והא ליכא ע"ש. ופשוט דכוונת הגאון הנ"ל להביא ראיה מזה דהא חזינן דמה שחפן חבירו ונתן לתוך חפניו של הכה"ג לא נחשב ללקיחה אצל הכה"ג כיון שלא חפן בעצמו ורק דמבעיא לן דאפשר דולקח לא קאי אכה"ג רק ולקח הלוקח מי שהוא וישים בחפניו של הכה"ג והדר נעייל הכה"ג מבית לפרוכת דעל הכה"ג אינו מוטל רק שיביא מלא חפניו או דילמא ולקח והביא בעינן שהלוקח יביא וכיון דהבאה הוא בכה"ג גם הלקיחה צריך להיות בכה"ג וכן פירשו התוס' שם להדיא להאבעיא דרב פפא ע"ש [ונ"ל דמה שעלה לרב פפא להסתפק דולקח לא קאי אכה"ג ואף דכל הפרשה נאמר באהרן וכתיב עליה חוקה היינו משום דכתיב מתחילה ושחט את פר החטאת אשר לו וקי"ל להלכה דשחיטת פרו כשרה בזר וכמו דס"ל לר"י שם (דף מ"ג ע"ב) וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פסולי המוקדשין הלכה ב' וז"ל וכן פר כה"ג של יוהכ"פ אע"פ שנאמר בו ושחט אהרן אם שחטו זר כשר עכ"ל א"כ השחיטה בכה"ג אינו אלא למצוה והלכך מבעיא ליה לר"פ דאפשר דהלקיחה נמי כשר בדיעבד בזר דהא קרא דולקח אקרא דלקמיה קאי וכיון דהתם כשר בזר ה"נ הלקיחה כשר בזר או דילמא כיון דכתיב ולקח והביא איתקש לקיחה להבאה והבאה הא מעכב בכה"ג כן נ"ל פירוש האיבעיא שם וע"ד שפי' התוס' שם ואכן רש"י ז"ל נראה שמפרש בע"א וכמו שיבואר בסמוך] ולכן הוציא מזה הגאון הנ"ל שם בתוס' ביכורים דאף אם נתן חבירו הלולב לתוך ידו והיה ידו פתוח לא יצא מצוות נטילה דלקיחה לא מקרי רק אם נוטל בעצמו וכמו התם דלא מקרי לקיחה מה שנותן חבירו לתוך חפניו ואמנם קשה לי דא"כ אמאי לא מבעיא ליה נמי אלקיחת המחתה דאם היו ידיו פשוטות ונתן חבירו המחתה של גחלים לתוך ידיו כמו דמבעיא ליה בחפינה ובשלמא לפרש"י שם דנראה דמפרש דזה לא מבעיא ליה כלל אם הולקח קאי אכה"ג או דכשר באחר דבזה אין ספק כלל דוודאי כל הפרשה קאי על אהרן ורק דמבעיא ליה דאפשר ולקח לא קאי רק על המחתה של הגחלים אבל בקטורת לא בעינן לקיחה כלל רק שיביא מלא חפניו קטורת לפנים ואכן ק"ק לפרש"י דלמאי הוצרך לומר חפן חבירו והלא אפילו אם לא חפן כלל רק דנתן קטורת בתוך מלא חפניו או אפילו נתן קוף לתוך חפניו של הכה"ג נמי יהיה כשר כיון דלא הוזכר לקיחה גבי הקטורת וצ"ע] כן משמע להדיא מלשון רש"י שם ד"ה או דילמא והלכך במחתה של הגחלים דוודאי בעינן לקיחה ליכא למבעיא כלל דוודאי צ"ל בכה"ג עצמו אבל לדעת התוס' קשה ולכן לולא דברי הגאון הנ"ל היה נ"ל לומר דאין ראיה מהתם כלל די"ל דיש חילוק בין היכא דכתיב לקיחה סתם ולא הוזכר במה יקח ובין היכא דהוזכר בכתוב אופן הלקיחה דדווקא גבי חפינה דהוזכר שילקח בחפניו וגם נאמר ע"ז הלמ"מ דצריך חפינה דווקא ותדע דהא קי"ל דחופן וחוזר וחופן וזה לא מצינו בכתוב כלל וע"כ דהלמ"מ הוא והלכך מה שחופן חבירו ונותן לתוך חפניו לא מקיים מצות לקיחה כלל דהא ע"ז נאמרה הלמ"מ דהך לקיחה היינו חפינה אבל היכא דכתיבה בתורה לקיחה סתם כמו במצות ד' מינים וכן בלקיחה דמחתה וכן בלקיחה דאגודת איזוב י"ל דכל חד וחד יתפרש לפי עניינו דגבי לקיחה דמחתה בוודאי עיקר המכוון שיביא המחתה למבית לפרוכת אבל הלקיחה בעצמה אינו מהמצוה כלל והלכך י"ל דאין נ"מ היאך באה לידו וכן באגודת איזוב עיקר המצוה הוא הטבילה אבל בד' מינים דעיקר המצוה הוא הלקיחה י"ל דהמכוון בלקיחה זו שיגביהם, ממקומם שהיו מונחים מתחילה והיינו דאמרינן דמדאגבהיה יצא בו אלמא דעיקר הלקיחה הוא היינו הגבהה אבל אין נ"מ כלל באיזה אופן בא לידו ותדע דהא לא הוזכר כלל בכתוב שיהיה הלקיחה ביד ועכ"פ מלקיחה דחפינה אין ראיה כלל ולכן דין זה עדיין צל"ע להלכה. ומיהו לענין הדין שנסתפקנו לעיל אם הגביהו ע"מ לזכות בו בהגבהה זו אם יוצא בזה ידי מצות נטילה נמי או דצריך שיטלנו מידו ויחזור ויקחנו לשם מצות נטילה ולא אמרינן דגיטו וידו באין כאחת עי' בש"ך חו"מ סי' ר"ב סק"א ודו"ק]. נ"ל להביא ראיה קצת מלשון הפיוט שיסד ר"א הקליר זצ"ל בפיוט של ברכת מגן של יום שני של סוכות שיסד שם קיחתם בדמים יכשרו לשם איום ראויים להנטל בזה ראשון יום. והנה לשון קיחתם בדמים אין לו הבנה לפום רהיטא דאטו אם ניתן לו במתנה לא יצא בתמיהה והא אפילו במתנה ע"מ להחזיר יצא ונראה דאתא לאשמעינן דין חדש דאם קנה אתרוג מיד חבירו אינו יוצא רק אם נתן דמים בתחילה דכיון דמעות קונות מה"ת ורק דחז"ל תקנו משיכה דווקא והלכך לענין מצוה של תורה לא מהני משיכה לחוד ובעינן נמי קנין מעות דאין קנין דרבנן מועיל לדאורייתא וכן הביא בשע"ת באמת משם כמה תשובות האחרונים וכן נמצא תח"י העתקה משו"ת אחת של הגאון בעל שאג"א ז"ל שהעלה ג"כ דאינו יוצא ידי אתרוג עד שיתן דמים בתחילה משום כיון דקי"ל כר"י דד"ת מעות קונות צריך קנין של תורה דווקא וא"כ י"ל דלזה נמי כיון הפייטן ר"א הקליר הנ"ל. ולפי מש"כ התוס' בחגיגה (דף י"ז) והרא"ש, בפ' אין עומדין דר"א הקציר הוא ראב"ש בוודאי דא"ש במאי דאמר קיחתם בדמים משום דס"ל כאבוה כר"ש דס"ל בב"מ (דף מ"ז) דדבר תורה מעות קונות [ור' ור"ל פליגי אליבא דרבנן ואכן קשה דמ"מ הו"ל להזכיר דבעינן נמי קנין משיכה או ה גבהה וע"כ צ"ל דכיון דצריך בלא"ה להגביה וליטול הלולב ביו"ט לשם מצוה ממילא קונה בזה האתרוג ג"כ דהגבהה זו עולה לכאן ולכאן וכנ"ל [ומכל מקום יש לדחות די"ל דקנין משיכה או הגבהה ממילא ידעינן דצריך]

ועוד יש להביא ראיה קצת מהש"ס דסוכה (דף מ"ג ע"ב) דאמרינן דאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אבל אגבהיה והדר אגבהיה לשם ערבה לית לן בה ע"ש ולא הוזכר שצריך להניח מידו ולחזור וליטלה לשם מצות נטילת ערבה ומשמע דמה שחוזר ומגביה אותה לשם מצות ערבה יוצא בזה ידי נטילת ערבה ואף שכבר מונח בידו מתחילה וה"ה לנד"ד ופוק חזי מה עמא דבר כשנותנין הלולב ביו"ט ראשון במתנה ע"מ להחזיר שבלקיחה זו יוצאין יד"ח גם למצות נטילת לולב ואין מצריכין נטילה אחרת לשם מצות נטילת לולב והנלע"ד כתבתי בעז"ה

סימן מט כתב הר"ן בריש לולב הגזול ולדידן דאית לן תרי יומי של יו"ט מסתברא דכל הפסולין ביו"ט ראשון פסולין בשני ואע"ג דידעינן השתא בקביעא דירחא אפ"ה אנו תופסים אותו כאלו היה ספק אצלינו מפני מנהג אבותינו בידינו אבל יש מי שאומר שאין הפסולין הנוהגין ביו"ט ראשון נוהגין ביו"ט שני בזה"ז וכו' ע"ש ולענ"ד נראה להביא ראיה קצת לסברא הראשונה מהא דתניא בברייתא בסוכה ל"ג הותר אגדו ביו"ט אוגדו כאגודה של ירק ומקשינן ואמאי לענבו מיענב ומשני הא מני ר"י היא דאמר דעניבה קשירה מעלייתא היא ומקשינן אי ר"י איגוד מעלייתא בעי' [ופרש"י אי ר"י קשר מעלייתא בעי כדתניא לעיל שאינו אגוד פסול דגמר מאגודת איזוב והאי לאו אגוד הוא] ומשני האי תנא סבר לה כוותיה דר"י בחדא ופליג על' בחדא ע"כ מד' הגמ' דלשם. והנה זה פשוט דהא דבעי אגוד לר"י אינו אלא ביו"ט ראשון דהא כתבו התוס (דף כ"ט ע"ב) ד"ה בעינן דכל הפסולין שאינו מעיקר הלקיחה כשר בשאר הימים ואגוד נמי לאו מעיקר הלקיחה היא וגם משום הדר נמי לא מפסיל דהא טעמא דר"י לאו משום הדר הוא אלא מג"ש וגזה"כ הוא לדידיה ותדע דהא הדר לד"ה בעינן ואעפ"כ מכשרי חכמים לולב שאינו אגוד אלא דלכתחילה מצוה לאוגדו משום זה אלי ואנוהו וא"כ פשוט דבשאר הימים אפילו לר"י כשר בשאינו אגוד וכן למה שכתבו התוס' שם מתחילה דכל מה דילפינן מולקחתם אינו נוהג אלא ביום ראשון משום דכתיב עליה ביום הראשון והיינו חסר ושאול דנפקא לן מולקחתם לכם וא"כ פשוט דה"ה אגודה לר"י נמי נלמד מג"ש דולקחתם דילפינן לקיחה לקיחה מאגודת איזוב וא"כ אפילו במקדש לא היה נוהג פסול אגד רק ביום הראשון לדעת התוס' שם בתי' הראשון ע"ש]. וא"כ אי נימא דיו"ט שני של גלויות דמי לשאר הימים בזה ה"מ למתרץ דמיירי ביו"ט שני של גליות דקשירה אסור ומ"מ אגודה אינו מעכב אז אפילו לר"י ולא בעי אגודה רק משום זה אלי ואנוהו ולפיכך סגי אם אוגדו כאגודה של ירק ואף דהברייתות נשנו בא"י דשם ליכא יו"ט שני של גליות מ"מ במקום שלא היו השלוחים מגיעין ע"כ היו צריכים לעשות יו"ט שני ימים וכן מצינו בעירובין (דף ל"ט ע"ב) בברייתא וכן היה ר"י אוסר בשני יו"ט של גליות ואולי י"ל דליו"ט שני לא הוי קרי ליה סתם יו"ט והו"ל לומר בפירוש יו"ט שני של גליות ועוד דבזמן הברייתא דהיו מקדשין ע"פ הראיה במקום דלא היה השלוחין מגיעין הוי ספיקא דאורייתא ופשוט דאז כל הפסולין שפסולין בראשון היו פסולין גם בשני דע"כ לא כ' הר"ן בשם יש מי שאומר דכשר בשני אלא האידנא דאנו בקיאין בקביעא דירחא והלכך אין להביא ראיה מהש"ס דלעיל לענין זמן הזה: ואגב דאיירי בהך ברייתא ראיתי להתעורר על הגירסא שהובא בב"י בשם הר"ן דאוגדו באגודה