בנין שלמה חלק א קמה

שאוחזו בשווה או שקיצר את הרחב או דהפכיה ככיתונא הכל מקרי דרך גדילתו ושפיר הוצרך לקרא דהעברת ועכ"פ זכינו לדין לפי מה שכתבנו דעכ"פ אם אחז השופר מלמטה למעלה שלא כדרך גדילתו לא יצא אפילו אם תקע בצד הקצר ותמיהני שלא הוזכר דין זה בשום מקום וצ"ע. וכעת נחזור לעיקר הדין שהתחלנו לבאר גבי לולב דנראה לכאורה דאם אחזו לצדדין נמי יצא וכסברת מהרל"ח הנ"ל כעת ראיתי דליתא דהא עיקר הלימוד דמיניה נפקא לן דבעינן דרך גדילתו ילפינן בסוכה (דף מ"ה ע"ב) מדכתיב עצי שיטים עומדים א"כ אדרבא עיקר הלימוד משמע דלאפוקי שלא יניח הקרשים לרוחבן דבעינן עומדים דווקא דאלו שלא יהפוך הקרשים מלמטה למעלה אינו נכלל בהמיעוט כ"כ דהא אם מעמידן איפכא נמי עומדים קרינן ביה אלא דמשמע להו לחז"ל דעומדים משמע כדרך גדילתו דווקא אבל עכ"פ לרחבן וודאי ממעטינן הרי דלרחבן נמי מקרי שלא כדרך גדילתן ודלא כסברת מהרל"ח הנ"ל ואף שרש"י ז"ל פירש שם בסוכה דרך גדילתן התחתון למטה והעליון למעלה אין לדייק מלשונו ז"ל דלרוחבן כשר אלא י"ל דלרבותא קאמר דאפילו הן עומדין מ"מ כיון דמעמידין שלא כדרך גדילתן לא קרינן בהן עומדים] ולענין הקושיא שהקשה מסכך נ"ל דבלא"ה לא קשה מידי דלא שייך דרך גדילתו אלא בדבר שדרך מצוותו הוא דרך עמידה כמו בדופן סוכה או בקרשי המשכן ע"ז באה הצווי שיהיו עומדין דרך גדילתן או בלולב ובד' מיניו דדרכן לתפוש כדרך שגדילין מלמעלה למטה ולכן בעינן דרך גדילתו דווקא אבל בסכך דע"כ צריך להניח דרך שכיבה ולעולם לא משכחת בהם דרך גדילתו ממש דהא העצים גדולן דרך עמידה והוא מניחן דרך שכיבה והלכך לא בעינן דרך גדילתן כלל ואף אם יהפוך לעצי הסכך מלמטה למעלה ומסכך בהן נמי לית לן בה וראיה ברורה למה שכתבתי מהא דאמרינן בסוכה (דף י"ד ע"ב) דאם הפך לנסרים שיש בהם ד' על צידיהן וסיכך בהן פסולים משום דנעשו כשפודין של מתכות הרי דווקא בנסרים שיש בהם ד' פסולים משום דהן עצמן סכך פסול הוי אבל בנסרים שאין בהם ד' משמע דמותר לסכך אפילו הפכן על צידיהן והגם שיש לדחות ראיה זו בקל ודו"ק מ"מ הסברא נראה לי אמת מצד עצמו ולכן בלולב דבעינן דרך גדילתו י"ל באמת דגם בתפש הלולב ברחבו נמי לא יצא ועדיין הדבר צל"ע: ודע דנראה מלשון רש"י בסוכה שם שכתב כל המצות כגון קרשי המשכן והעמודים ולולב והדס וערבה והשמיט אתרוג וכן שם בסוכה מ"ב גבי הא דאמר אביי כשהפכו פירש"י כשהגביהו הפך העליון למטה והאגד למעלה ואמרינן לקמן אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן עכ"ל ולא פירש כשהפכו לאתרוג משמע להדיא דסבירא ליה לרש"י ז"ל דבאתרוג לא בעינן כלל דרך גדילתו והטעם י"ל משום דאתרוג כשתולה באילן תלי ראשו למטה ועוקצו למעלה והלכך גם כשהופכו הוי דרך גדילתן וסברא זו הזכיר המג"א בסי' תרנ"א ס"ק ז' וז"ל ראשיהן למעלה ועקריהן למטה ואע"ג דאתרוג תלוי באילן ועוקצו למעלה מ"מ אקרי דרך גדילתו עוקצו למטה עכ"ל וא"כ י"ל דרש"י ס"ל באמת כן כיון שעוקצו למעלה כשגדל באילן גם כשהופכו מקרי דרך גדילתו אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' לולב הלכה ו' משמע להדיא דבעינן בכל הד' מינין דרך גדילתו וכן משמע מד' ש"פ ולכן תמיהני על האחרונים שלא העירו מד' רש"י ז"ל הנ"ל וצ"ע: עוד ראיתי לחקור הא דנהגינן לאחוז רק הלולב בשעת נטילה וההדס והערבה אין אוחזין בידים כלל רק שהם ניטלין ע"י אחיזת הלולב מחמת דהן אגודים בלולב והא לכאורה נראה דצריך לאחוז כל הד' מינים ביד דהא כתיב ולקחתם על כל אחד ואחד דהך ולקחתם קאי אכוליה ונהי דבעינן אגודה דילפינן מג"ש או משום זה אלי ואנוהו וכן קי"ל להלכה מ"מ אחיזה בוודאי בעינן לבד האגודה [ובפרט לרבנן דמן התורה א"צ אגוד כלל דוודאי צריך אחיזה כל מין ומין בפני עצמו ואין לומר דהא ניטלין ע"י הלולב ושפיר מקרי לקיחה דהא קי"ל דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה דהא אפילו כרך סודר ואחז בו הלולב יצא. דהא ליתא דהא כתבו התוס' שם דדוקא אם עשאו לסודר כמו בית יד דלא שייך לפסול משום חציצה אבל אם כרך הסודר סביב הלולב או דכרך הסודר סביב היד ואחז בו הלולב לא יצא משום דהוי חציצה וא"כ הכא נמי לא גרע מחציצה דהא אינו אוחז להדס וערבה כלל וגם אין שייך לומר דהלולב נעשה בית יד להדס וערבה דאין הלולב טפל להדס וערבה אדרבה ההדס וערבה טפלים לו ואין לומר דהתוס' לא כתבו כן אלא אליבא דרבה דס"ל טעמא דחציצה שם לענין האגודה אבל לרבא בלא"ה כשר דהא ס"ל כל להנאותו אינו חוצץ [וכן עלה באמת ע"ד הב"י בסי' תרנ"א לומר כן ד' התוס' וגם לשון הטור ז"ל נמי נוטה לדעת זו וכמש"כ הב"י שם דהא ליתא דהתוס' ביומא בפ' הוציאו לו כתבו בהדיא אליבא דרבא כן וכן הביא הב"י ד' התוס' אלו והוצרך לדחוק בד' הטור דיהיה מסכים ג"כ לדעת התוס' [אך לשונו שם תמוה מש"כ שם בתחילה וסתם בית יד להנאותו הוא וזה תמוה דהא רוצה לומר דלרבא כשר אפילו לא עשאו בית יד ובזה לא שייך להנאותו ולכן דבריו צלע"ג] וצ"ל דזה לא מקרי להנאותו וא"כ בנידן דידן נמי דכוותי' ורציתי לומר דאפשר דהטעם הוא משום כיון דמחוברים באגודה כגופי' הוא וכן אמרינן להדיא הך סברא גבי אזוב דמספקו בחוט משום כיון דחברו כגופיה הוא אכן יש לדחות דאפשר דהש"ס לא אמר רק לדחות דמשם אין ראיה לרבא ולדיחוי בעלמא אמרינן כן אבל למסקנא דהלכה כרבא אינן מוכרחים לסברא זו ולפיכך נראה לי דהדבר ראוי שבשעת נטילת לולב צריך לאחוז גם ההדס וערבה בידו ומיהו אף שההדס מונח באגודה של לולב כמו שנוהגין לקלוע כמין קליעה מעלי הלולב ומניחין בו ההדס ואינו אוחז ההדס בידו ממש דהקליעה מפסיק מ"מ זה אין קפידא דהא קי"ל דכל להנאותו אינו חוצץ וזה וודאי לנאותו הוא אך מ"מ צריך לאחוז מיהת הקליעה בידו כנ"ל

ואגב דאיירי בדין נטילת לולב ראיתי לחקור ולהסתפק באם לא קנה עדיין הלולב וד' מיניו במשיכה או בהגבהה ורק בעת שנטל הלולב ומיניו ביו"ט לשם מצות לולב נתכוין שיקנה בהגבהה זו וגם יצא בו מצות נטילה אי יוצא בזה אי לא ועיקר הספק בזה אי בעינן דיהי' שלו קודם שיצא בו או דילמא דאמרינן דגיטו וידו באין כאחת ונ"מ בזה לדינא דאם נימא דאינו יוצא בהגבהה הראשונה ידי מצות נטילה משום דנתכוין לשם קניה א"כ יצטרך להניח אותם מידו ולחזור וליטול אותם לשם מצוה דבזה שמונחים בידו אינו יכול לצאת בהם כיון דבעת הנטילה עדיין לא היה שלו ולא יצא בהם בעת שבאו לידו ממילא גם אח"כ אינו יוצא בהם דעיקר המצוה הוא הנטילה לידו דכתיב ולקחתם וכן שמעתי מפי מר אחי הגאון זצ"ל ששמע מאת הגאון האמיתי הצדיק מו"ה ישראל סאלאנטער זצ"ל שאמר דנראה לו דאם אחד נוטל לולב ומיניו קודם עמוד השחר והיה מונח בידו עד לאחר הנץ החמה לא יצא יד"ח עד שיניח אותם מידו ויחזור ויטול אותם לאחר הנץ החמה דעיקר המצוה הוא הנטילה ובעת הנטילה עדיין לא היה זמן חיובא כן שמעתי מפי מר אחי ז"ל וא"כ בנד"ד אם נימא דלא אמרינן דגיטו וידו באין כאחת והגבהה ראשונה אינה עולה לכאן ולכאן ממילא יהיה מחוייב להניח מידו ולחזור וליטול אותם והנה לכאורה אין להביא ראיה מהא דמצינו בסוכה (דף מ"א ע"ב) גבי ר"ג ור"י ור"א בן עזריה דנתן לר"י במתנה ונטלו ר"י ויצא בו ולא הוזכר דזכה בו ר"י מתחלה קודם שנטל לצאת בו דזה אין ראיה דחדא י"ל דזה לא הוצרך הש"ס להזכיר דממילא ידעינן דכיון דבעינן שיהא שלו ממילא שמעינן שזכה בו ר"י מקודם ועוד י"ל דזהו נכלל בלשון הגמ' דאמר דנתנו לר"י במתנה ולשון דנתנו במתנה משמע דהקנה לו לשם מתנה ואפשר שזיכה לו הלולב ע"י ר"א בן עזריה וכן כשנטל ר"א בן עזריה הלולב זיכה לו ר"ג מקודם ע"י ר"י: ומיהו קצת יש להביא ראיה דשפיר יוצא בהגבהה אחת מהא דמקשינן בסוכה (דף מ"ב) על הא דאמר אביי דלא שנו אלא שלא יצא בו ומקשינן הא מדאגבהיה נפק ביה ולא משני דלא קנה עדיין להלולב במשיכה עד עכשיו בעת שהוציאו לרה"ר וממילא עדיין לא יצא בו. אלא וודאי דאמרינן דהגבהה זו עולה לכאן ולכאן. ושוב אחר החיפוש בספרים מצאתי בביכורי יעקב סי' תרנ"ב להגאון בעל ערוך לנר זצ"ל שהעיר ג"כ בספק הזה בנטל קודם עה"ש ועדיין הוא בידו אחר עה"ש אם יוצא והביא ג"כ ראיה מה דהקשה הגמ' מדאגבהיה נפק ביה ולא משני שהגביה קודם עה"ש וע"ש שרצה להביא עוד ראיה מדברי הטור בסי' תרנ"א וחזר ודחה זה ובסוף הספר בס' תוס' ביכורים שלו רצה להביא ג"כ ראיה מהא דמתנה ע"מ להחזיר וחזר ודחה די"ל דהקנין וזה שיוצא בו באין כאחד ע"ש והנה לפי מה שדחה מהא דמתנה ע"מ להחזיר די"ל דבאין כאחד א"כ עדיין פשוט מהא חדא דלא בעינן נטילה אחרת אחר הקנין ואכן לפי מה שכ' לעיל ליכא למפשט מיניה מידי אך מקושיית הגמ' דמדאגבהיה נפק ביה שפיר איכא למפשט לענין הספק שכתבתי אך מה שהביא הגאון הנ"ל ראיה מזה לענין ספיקו בנטל קודם עה"ש במאי דלא משני שהגביהו קודם עה"ש תמהני דוודאי לא מצי לתרץ כן דאם הוציא קודם עה"ש בוודאי לא היה אומר ר"י דפטור מחטאת דהא עיקר טעמו של ר"י הוא משום דזמנו בהול וטרוד בדבר מצוה וזהו לא שייך רק בהוציא בזמן חיובא אבל בהוציא קודם עה"ש דאז אינו טרוד כלל ופשוט דחייב חטאת ולא מקרי הוציא ברשות וזה נ"ל פשוט. ואולי דכוונת הגאון הנ"ל דלשני