בנין שלמה חלק א קלג

לדפנות ולפי מה שכתבנו מוכח שפיר החילוק דהכא כיון דמיירי גם בדפנות ובדפנות א"א לפרש דהשבעת ימים בא למעט שיהא עראי ממש שאינו יכול להתקיים רק לשבעת הימים דהא כשרין הדפנות אפילו במחובר ומחובר בוודאי קבע הם וממילא מוכח דאפילו מעמידי הסוכה כשרין אפילו הם קבועים דהא מותר להניח הסכך על דפנות מחוברין [ואף דבסוכה (דף כ"א) אמרינן דאסור להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כבר תמה ע"ז באמת הרא"ש ז"ל שם דא"כ יהיה אסור לסכך על דפנות שהן מחוברין או שאין גידולן מן הארץ ונשאר בקושיא. ואמנם לענ"ד יש ליישב דפסול דבר המקבל טומאה כתבו המקובלים דסוכה מרמז שיהא אדם יושב תמיד תחת צלו של הקב"ה ולהתרחק עצמו מסט"א וסוכה עשויה לחצוץ בפני המסטינים והמקטריגים ולכן צריכה להיות מדבר שאינו מקבל טומאה דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ולכן גם המעמידים פסולין מזה דאסור לעשותן מדבר המקבל טומאה ולכן סככה בבלאי כלים פסולה דמ"מ באו מדבר המקבל טומאה אבל לענין שאר פסולים לא שייך זה] וע"כ צ"ל דלא בעי למעט משבעת הימים רק שיהא ראוי לעשות המעמידין עראי דהיינו שלא יהא גבוהין יותר מכ' אבל בפ' ראה דמיירי בסכך עצמו שפיר יש לפרש כפשוטו ממש. ודע דמדברי התוס' יש להוציא כמה דינים דאם קובע הסכך במסמרים יש בהם ב' אסורים אחד גזירת תקרה מדרבנן וגם איסור תורה דמקרי קבע וראיה מהא דגשמים בחג סימן קללה דאם קבוע כ"כ שאין יכול לכנס גשמים הוי קבע וכתבו דבזה ניחא הא דיליף ר' זירא מסוכה תהיה לצל ואף דהתם כתיב למחסה ולמסתור מזרם וממטר והיינו דלזה א"א ללמוד מהתם דהא גזה"כ הוא דבעינן עראי כ"כ התוס'. ובזה ניחא דר"ש למד מהך קרא דמזרם וממטר והיינו משום דר"ש מיירי בדפנות וגבי דפנות ליכא מיעוט זה ובהו כשרים אפילו קבע. ומיהו רבנן לא ילפי מהך קרא מלמחסה ולמסתור דהא לפי דעתם דמוכח מה"ת דלא בעינן רק שתים כהלכתן ע"כ דגזה"כ דלא בעינן שיהא למחסה ולמסתור ממטר: ומיהו נראה לדינא דהב' דפנות בעינן שיהא קבוע היטיב במסמרים באופן שלא יכנס בהם מטר דע"ז ליכא מיעוטא ושפיר יכול ללמוד מקרא דסוכה לצל ואפשר דזהו הטעם דבעינן דפנות דעריבן אבל בסוכה העשויה כמבוי בעינן פס ד' דווקא ולהעמידו בפחות מג' סמוך לדופן והיינו משום דבלא"ה יכול לכנוס הגשם ובעינן שיהא למחסה ומסתור מזרם וממטר במקום הדפנות שצריך לעשות. ועי' במג"א דנסתפק אם דווקא בסוכה קטנה כשר דהפס ד' נמשך עד הדופן ממש בצד השני או אפילו בסוכה גדולה ונשאר בצ"ע ולפי מש"כ פשוט דאינו אלא בסוכה קטנה דכיון דילפינן ג' דפנות מקרא בעינן שיהא כל הג' דפנות מחוברין זה לזה שלא יכנס בהם הגשם. וכן קי"ל דהך טפח שוחק בעינן שיהא נגד היוצא דווקא והיינו דבעינן שיהא כל הג' דפנות עריבן ביחד ונראה דלזה כיון הגמ' במאי דאמרינן התם דאיכא ב' דפנות דעריבן סגי בטפח שוחק ור"ל דע"י טפח שוחק נעשה ג' דפנות דעריבן אבל הכא גבי סוכה העשויה כמבוי אם יעשה טפח שוחק לא יהיה ג' דפנות דעריבן ודו"ק

באופן אחר יש ליישב על מה דבפ' אמור לא הוזכר העשייה רק בפ' ראה דהנה כבר עמדנו במקום אחר דהיכא ילפינן מק"ש או מפסח דשלוחי מצוה פטורין מן הסוכה דלמא שאני התם דהוי שב ואל תעשה אבל גבי סוכה הא עובר בקום ועשה דאוכל ושותה חוץ לסוכה ותירצתי די"ל דסוכה דמי לציצית דלא מקרי העטיפה בלא ציצית דעובר בקום ועשה וכמו שמוכח ביבמות (דף צ' ע"ב) וכבר כתבו התוס' שם דהטעם דגבי ציצית כתיב גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך ומשמע דאין החיוב לעשות ציצית רק אם כבר מכוסה בבגד ועטוף בו והלכך בעת עטיפה לא עבר ולא מידי ואח"כ כשאינו עושה ציצית אינו אלא שב ואל תעשה. וא"כ י"ל דגבי סוכה נמי אינו חל עליו חיוב העשייה רק אם כבר הוא יו"ט וחל עליו חיוב הישיבה אך צריך לידע דמנ"ל זה דבשלמא בציצית נפק"ל מכסותך אבל הכא מנ"ל ולכן נ"ל דהיינו טעמא דהקדים הכתוב דין הישיבה מדין העשיה ואף דעשיה הוא קודם בזמן לאשמועינן דאינו חל מצות העשיה רק לאחר מצות הישיבה ואף דהוא יו"ט מ"מ כבר כתבו התוס' בשבת (דף צ"ה) דבנין מותר ביו"ט מה"ת מצד מתוך דהא מגבן חייב משום בונה וזה פשוט דמותר לעשות גבינות ביו"ט והלכך איכא מתוך אך כיון דמדרבנן בוודאי אסור הלכך ע"כ צריך לעשות הסוכה קודם יו"ט אבל מה"ת מותר לעשות ביו"ט והלכך ע"כ צריך לכתוב העשייה אח"כ לאשמעינן דין זה דאינו חל חיוב העשייה רק ביו"ט ונ"מ דהוי שב ואל תעשה [וכן משמע באמת בכתובות (ד' פ"ו ע"ש)] ומיהו ע"פ פשוטו נ"ל דמשו"ה איחר הכתוב דין העשייה משום דאינה מעיקר המצוה ואינו אלא הכנה למצוה דעיקר מצות סוכה הוא הישיבה ולכן הקדים לדין הישיבה מקודם ועוד דאם היה מקדים לדין העשייה מקודם הוה טעינן דעשייה מצוה בפני עצמה וצריך לברך לעשות סוכה והלכך כתוב לבסוף]

ומיהו אף אם נאמר כן מ"מ לא דמי לציצית דאחר העטיפה תו אינה עושה מעשה כלל ובעת העטיפה עדיין לא חל החיוב אבל הכא גבי סוכה אף אם נימא דאינו חל רק ביום טוב מ"מ בכל שעה ושעה שאוכל חוץ לסוכה הרי הוא עובר בקום ועשה ועוד דגבי ציצית גילה לנו הכתוב שאינו חל המצוה רק אחר העטיפה אבל הכא נהי שאינו חל רק ביו"ט מ"מ חל בעת שבא לאכול קודם האכילה וא"כ עדיין הוי קום ועשה. ולכן נראה ליישב בדרך אחר והוא ע"פ דברי הגאון בעל עמק יהושע זצ"ל שהקשה על דברי הש"א ז"ל בסי' ל"ב דמשו"ה הוי ציצית שב ואל תעשה ואף אם נימא דהחיוב מתחיל קודם העטיפה מ"מ כיון דלא אסרה התורה ללבוש הבגד בלא ציצית רק דמצוה לעשות ציצת ובעיקר המצוה ליכא מעשה אם עובר והביא ראיה לזה מקרבן ראיה דכ' הרמב"ם דאין לוקין משום דאין בו מעשה ואף דהכניסה הוא מעשה מ"מ עיקר העבירה הוא מה שלא הביא קרבן ובזה ליכא מעשה ותמה ע"ז (בסי' ב') דהרי אמרינן בנדרים (דף ו') דנזיר שטמא עצמו במזיד היה לוקה נמי משום בל תאחר דע"י שטמא עצמו הוא מאחר בזה נזירות טהרה והרי התם נמי עיקר העבירה הוא מה דמאחר הקרבן ובזה ליכא מעשה והטומאה אינה אלא גורם ודמי ממש לציצית ועולת ראיה כן הקשה הגאון הנ"ל וכן הוכיח שם עוד מכמה מקומות ומדברי הירושלמי ורצה לומר סברא אחרת דשאני ראיה דהוא מוכרח לעשות המעשה דהא איכא מ"ע דיראה כל זכורך והלכך אינו מצטרף ללאו משא"כ גבי נזיר וחזר ודחה גם זה מהא דאם הקריב בלא מלח דכתב הרמב"ם בפ"ה מה' אסורי מזבח הלכה ה' דלוקה ואף דהקרבה הוא מצוה בפני עצמה ואעפ"כ מצרפין המעשה להלאו. ולי תמוה איפכא דהא גבי ציצית אין העיטוף מצוה רק אם הטיל ציצית אבל בלא ציצית אין כאן מצוה כלל ואעפ"כ לא מיקרי קום ועשה ואכן לפענ"ד יש ליישב בפשיטות כל הסתירות הנ"ל דהעיקר תליא אם המצוה נאמרה בתורה בלשון אזהרה ולאו או שנאמרה בלשון ציווי ומ"ע לעשות ולא נמצא בה שום אזהרה בתורה דגבי ציצית דנאמרה בתורה בלשון קום ועשה לא שייך בה כלל דעובר בקום ועשה ואף אם עובר בקום ועשה דהא לא הזהיר התורה שלא לעשות אבל בנזיר שטימא עצמו במזיד שפיר כתב הרמב"ם דלוקה גם משום בל תאחר דהרי בל תאחר לאו הוא רק דלית ביה מעשה והלכך אם עשה מעשה לוקה והרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דכל לאו שאין בו מעשה אם עבר במעשה לקי וכמש"כ הרב המגיד לדעתו ז"ל בפ' מהלכות חו"מ והלכך גבי אם הקריב בלא מלח כתב ג"כ דלקי ובזה ניחא נמי בירושלמי דשבועות בנשבע שאוכל ככר זה וזרקו לים דלקי משום דשם איכא לאו דלא יחל דברו והא שכ' גבי ראיה דלא לקי שאני התם דבעת שעושה המעשה לא עבר עדיין על הלאו דהא אפשר שיביא אח"כ דהא אינו מחויב להביא מיד ועוד דהא יש לו תשלומין כל שבעה וא"כ בשעה שעובר הלאו אינו עושה מעשה כלל ואין מקום לקושיות השאג"א ז"ל בזה וכבר הרגיש הגאון בעל עמק יהושע בעצמו בתי' הזה גבי ראיה ומה שהקשה עוד בעמק יהושע שם מהמחשב בקדשים דאינו לוקה ואף דעושה מעשה יש לומר דשאני התם דאפיק רחמנא בלשון מחשבה ולפיכך אין נחשב למעשה ודוק. ועכ"פ היוצא לנו מדברינו בכל מצות עשה לא מקרי קום ועשה ואף שעובר במעשה [ואכן קצת צ"ע בהא דמקשינן בעירובין צ"ו לר"ע דס"ל דשמרת בחוקת הפסח הכתוב מדבר א"כ למה אינו חייב חטאת ומתרצינן משום דהוי שב ואל תעשה ולכאורה מי לא עסקינן דטימא עצמו בשוגג קודם הפסח ואינו יכול לעשות הפסח וא"כ הרי עבר בקום ועשה ולר"ע דס"ל דקרא דושמרת מיירי בפסח הרי יש כאן ל"ת גמור וא"כ משכחת לה חטאת גבי פסח וי"ל] וא"כ זכינו לדין גבי סוכה דאינו אלא מצות עשה אם אוכל חוץ לסוכה לא מקרי קום ועשה רק שב ואל תעשה והלכך שפיר מביא הש"ס ראיה מפסח ומק"ש דשלוחי מצוה פטורין מן הסוכה והנלע"ד כתבתי בעז"ה ביום א' למחרת יום הכפורים של שנת תרמ"ז לפ"ק סימן מה בעז"ה אור ליום א' ערב סוכות שנת תרל"ד לפ"ק

שאלה ראוי לברר בחבילין שנתן על הסוכה כדי ליבש בגוונא דפסול מה"ת אי מהני אח"כ התרה להכשיר הסוכה. ועוד יש להסתפק בפסול דרבנן אי נוהג פסול תעשה ולא מן העשוי