בנין שלמה חלק א קכט

אלא ש"מ דכל משהו ומשהו איסור הוא אלא דמלקות ליכא עד שיאכל כשיעור ומשו"ה שפיר מצטרף [והערני לסברא זו כבוד ידידי הרב הגאון מו"ה ר"ש לובצער נ"י מ"ץ דפ"ק ווילנא] וראיה גדולה לזה מהא שכתב הרמב"ם ז"ל דאסור לגזול אפילו כ"ש מה"ת וכתב ה"ה ז"ל משום דקי"ל דח"ש אסור מה"ת ואם נימא דהפירוש דחזי לאצטרופי אם יאכל אחר כך בתוך אכילת פרס א"כ בגזילה הא לא חזי לאצטרופי כלל דהא תיכף כשגזל ח"ש כבר מחלו הבעלים אלא וודאי כמש"כ בעז"ה. ואם אמת כן הוא בכוונת דברי הש"ס מעתה יש לנו ראיה גדולה ופשיטות לעיקר הספק הנ"ל דכיון דחזינן מדברי הש"ס דחיוב מלקות לא בא אלא אלא משום שמונח איסור על כל משהו ומשהו וא"כ באוכל בערב יוה"כ סמוך לחשיכה חצי שיעור לא שייך שיצטרף עם החצי שיעור שיאכל אח"כ דהא באותה שעה זמן היתר הוא וכן בחולה שאכל חצי שיעור ג"כ לדעת הסוברים דפקוח נפש הותרה אצל חולה א"כ החצי שיעור שאוכל אינו אכילת איסור אלא אכילת היתר ואינו מצטרף. ומיהו לפי מה שכתבנו לעיל דגבי יו"כ עיקר החיוב המשהו האחרון נדחה ראיה זו דהא אפשר דגבי יו"כ לא צריך צירוף כלל למשהו אחרון ודוק. ונראה לי ראיה לזה מהא דמקשינן כזית בכדי אכילת פרס וכותבת בכדי אכילת פרס ולכאורה מאי קשיא הא בשיעור כזית לאו בייתוב הדעת תליא מלתא דהא גם בכזית ליכא ייתוב דעת ורק דהלכה למשה מסיני דכל איסורי מאכלות שיעורן בכזית דפחות מכזית לא מקרי אכילה והלכך בתוך אכילת פרס נחשב כאכילה אחת ומצטרפי וביותר מאכילת פרס נחשב כב' אכילות ולא מצטרפי ובכל חדא וחדא ליכא כזית וא"כ מאי מקשה מככותבת דמה בכך דאיכא יתובא דעתא ביותר מכדי אכילת פרס מ"מ כיון דנחשב כב' אכילות בכל חדא וחדא ליכא שיעורא ולמה הוצרך לתירוץ דקים להו לרבנן וכו' וע"כ דצ"ל דס"ל להגמ' בפשיטות דגבי יוה"כ עיקר בייתוב דעת תליא מילתא ואי משכחת לה יתוב דעת בפחות מכשיעור ע"י אופן שיהיה בין שאכל עיוה"כ או בחולה שאכל בפחות מכשיעור או שאכל חצי שיעור ושהה כדי אכילת פרס דלא נצטרף האכילה שאכל מקודם ס"ל להגמ' דוודאי חייב אפילו על פחות מכשיעור דכיון דמבטל העינוי בזה קרינא ביה והנפש אשר לא תעונה ולכן מקשה דבכותבת למה פטור ביותר מכדי אכילת פרס ומתרץ דקים להו לרבנן דביותר מכדי אכילת פרס לא מייתבא דעתיה

ועוד ראיה דהא בלא"ה קשה להיפך דדילמא גם בתוך שיעור אכילת פרס ליכא יתובא דעתיה ומנ"ל להכריח משיעור כזית דבתוך אכילת פרס איכא יתובא דעתיה ואעפ"כ מצרפינן משום דנחשב כחדא אכילה וכמו בכזית לענין שאר איסורין אלא ע"כ דגבי יוה"כ אין סברא דיהא חייב אף בדבר דליכא יתובא דעתיה דהא באכל דברים שאינם ראויין לאכילה פטור ומיהו עדיין קשה דמאי מקשה מכזית דהא התם ליכא יתובא דעתיה כלל והדבר צ"ע

סימן מב לכבוד מר אחי הרב הגאון המפורסם וכו' סגן הכהנים מוה' בצלאל הכהן מ"יץ דפ"ק ווילנא

באתי להשיבו ע"ד אשר תמה על הרמב"ם ז"ל בהלכות עבודת יוה"כ שלא הביא הדין שנחלקו בו ר' יהודה ור"ש אי ווידוי של שעיר המשתלח מעכב דלר"י דהלכתא כוותיה לגבי ר"ש לא מעכב דיעמד חי לפני ד' לכפר עליו קאי אכפרה של שעיר הפנימי ולא אכפרת דברים [ומיהו צ"ע על הברייתא (יומא ל"א ע"ב) דיליף שם דקרא דוכפר בעדו ובעד ביתו דכתיב גבי פרו היינו כפרת דברים מג"ש דשעיר המשתלח דכתיב שם לכפר עליו והתם בוודאי היינו כפרת דברים והיינו ע"כ כר"ש וכמו שכתב שם התוס' ישינים וכמו שאמר לי כת"ר נ"י וזהו דבר תימה דבתו"כ על קרא הנ"ל ג"כ איתא בהאי לישנא וכל לשון הברייתא שם הוא לשון התו"כ בפ' אחרי על הך קרא גופיה וידוע דסתם ספרא היינו ר"י ור"י הא סבר להיפך וצע"ג] ולע"ד לא קשה מידי דהא ברפ"ק דיומא אמרינן דלמ"ד המילואים כל הכתוב בהן מעכב בהן סמיכה מעכבה בהן אבל למ"ד דכל שאינו מעכב לדורות אינה מעכבת גם במילואים סמיכה לא מעכבה וכן קיי"ל להלכה דלדורות סמיכה לא מעכבה לד"ה ומשמע דאף בקרבן ציבור דאל"כ מ"ט דלא מעכבה במילואים דהא מילואים קרבן ציבור הוא וכל שמעכב לדורות בוודאי הי' מעכב במילואים לדברי הכל וע"כ דבציבור נמי סמיכה לא מעכבה וידוע דלא גמירי רק ב' סמיכות בציבור סמיכה של פר העלם וסמיכה של שעיר המשתלח וכדאמרינן במנחות ד' צ"ב אליבא דר"י ע"ש וכיון דהסמיכה עצמה של שעיר המשתלח לא מעכבה כ"ש הווידוי דהא הוידוי בעת הסמיכה הוא וכמו דכתיב בתורה וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו והסמיכה והוידוי הכל מצוה אחת היא וכיון דסמיכה לא מעכב ממילא הווידוי נמי לא מעכבי ומעתה לא הוצרך רבינו הגדול להביא זה כיון דכבר פסק בפ"ג מה' מעשה קרבנות הל' י"ב דסמיכה לא מעכב ולא חילק בין סמיכה דקרבנות יחיד ובין סמיכה דקרבנות ציבור ממילא ידעינן דהסמיכה של שעיר המשתלח ג"כ לא מעכב וממילא ידעינן גם על הווידוי

ומה שהעיר כת"ר נ"י עוד דלמה לא היה ווידוי גם בשעיר הפנימי על טומאת מקדש וקדשיו וכמו בפר דהי' ווידוי על טומאת מקדש וקדשיו של הכהנים אך קושיא זו אינה רק לר' יהודה בסופ"ק דשבועות דהווידוי של הפר ג"כ הי' על טומאת מקדש וקדשיו אבל על שאר עבירות כולם נתכפרו בשעיר המשתלח אבל לר"ש שם דהוידוי של הפר הי' על שאר עבירות לק"מ דבשאר עבירות הווידוי של שעיר המשתלח מכפר על ישראל ולא צריך ווידוי דשעיר הפנימי] במח"כ נראה דלק"מ דהא גמירי דשתי סמיכות בציבור ותו לא וכיון דליכא סמיכה ליכא ווידוי אבל הפר הוא קרבן יחיד ולפיכך היה ווידוי ובכל קרבנות יחיד היה הווידוי בעת הסמיכה וכמו דאמרינן ביומא ד' ל"ג ומתוודה על עולה עון עולה ועל חטאת עון חטאת ולא גרע הפר של כה"ג משאר חטאת יחיד וקצת צ"ע דלמה צריך ללמוד בג"ש דכפר היינו כפרת דברים תיפוק ליה דהא בכל החטאות היה צריך ווידוי בעת הסמיכה והווידוי זה דאורייתא הוא וכמו שכ' הרמב"ם בה' תשובה דמ"ע מה"ת להתוודות על הקרבן דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתוודו את חטאתם אשר עשו וכיון דדם הפר מכפר על טומאת מקדש וקדשיו ממילא צריך להתוודות על עון זה בעת הסמיכה אבל לפי מש"כ לעיל בשם התוס' ישינים דברייתא זו ע"כ ר"ש היא ניחא דהא ר"ש סבר דהווידוי היה מכפר על שאר עבירות ולא דמי לכל הווידוים של קרבנות יחיד דכפרה אינו אלא בדם והווידוי היה משום דהמצוה להתוודות על הקרבן והלכך לא מצינו בשום מקום בתורה דהווידוי נקרא כפרה משום דאינו מכפר באמת וגם לא הוזכר הווידוי בפירוש בתורה דצריך להתוודות בעת הסמיכה משום דהתורה סמכה על קרא דהתוודה אבל בפרו של אהרן דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו דקרי ליה רחמנא כפרה ס"ל לר"ש דהווידוי עצמה היה מכפר לבד הדם דהדם היה מכפר על טומאת מקדש וקדשיו והווידוי היה מכפר על שאר עבירות והלכך שפיר צריך ללמוד משעיר המשתלח כלומר דכמו בשעיר המשתלח הווידוי עצמו מכפר ה"נ בפר ושני הווידוים על שאר עבירות אך דזה על הכהנים וזה על ישראל אבל לר"י לא יליף באמת משעיר המשתלח מתרי טעמי דחדא דקרא דלכפר עליו דכתיב גבי שעיר המשתלח לא קאי על הווידוי רק על הדם של שער הפנימי ועוד דלדידיה לא צריך ללמוד דצריך כפרת דברים דפשיטא דלא גרע מכל החטאות היחיד דצריך ווידוי

ונ"מ לדינא נ"ל לענין אי הווידוי של הפר מעכב דלר"י לא מעכב כמו שאר סמיכה דאינו מעכב הסמיכה ולא הווידוי אבל לר"ש דהוידוי עצמה מכפר כפרה בפני עצמו בוודאי מעכב כמו דם הפר עצמו. ובזה שכתבתי יש לומר פרפרת אחת במה דנחלקו ר"י ור"ש בקרא דיעמד חי לפני ה' לכפר עליו דר"י ס"ל דהווידוי אינו מעכב והא דכתיב יעמד חי לכפר עליו קאי על דמו של שעיר הפנימי ור"ש דריש ליה לווידוייו של שעיר המשתלח וס"ל באמת דהווידוי מעכב נ"ל די"ל בפשיטות דלשיטתייהו אזלי דבמנחות (דף צ"ב) פליגי שם ר"י ור"ש בברייתא בב' הסמיכות דגמירי דאיכא גבי קרבנות ציבור מי הם דר"ש ס"ל דב' הסמיכות הם פר העלם של ציבור ושעירי עבודת כוכבים ור"י פליג וס"ל דשעירי עבודת כוכבים אין בהם סמיכה ואת מי אביא תחתיהם שעיר המשתלח ואמר לו ר"ש דהאיך אפשר דשעיר המשתלח בכלל הב' סמיכות הא סמיכה אינו אלא בבעלים וזה אהרן ובניו סומכין בו [ומיהו תיבת ובניו בגמ' שם צל"ע דהא לא סמך עליו אלא הכה"ג בלבד ואולי דר"ל אהרן בדורו ובניו ר"ל הכהנים הגדולים שעמדו אחר אהרן ומיהו לשון הגמ' אינו סובל פי' זה ועדיין צ"ע] ור"י השיבו אף זה אהרן ובניו מתכפרין בו ור"י לשיטתו אזיל דגם הכהנים היה להם כפרה בשעיר המשתלח בשאר עבירות והיוצא לנו משם דר"י סבר דסמיכה זו של שעיר המשתלח היה כמו כל הסמיכות ונחשב מב' הסמיכות שהיה בציבור וכיון דקי"ל דסמיכה לא מעכב גם סמיכה זו לא מעכב וממילא גם הווידוי לא מעכב והוידוי היה כמו בכל הקרבנות יחיד שהיה מתודה עליו על החטא שמביא הקרבן עליו והא דהוצרך התורה לפרש זה משום דבציבור לא מצינו סמיכה על כל החטאות שהיו מביאין בר"ח וברגלים קמ"ל הכא דהכא בעי סמיכה וגם ווידוי אבל אינו מעכב וממילא צ"ל דלר"י ע"כ דהווידוי לא היה בא לכפרה רק דמצוה להתוודות דאל"כ למה באמת אינו מעכב וצ"ל דס"ל לר"י דשעיר