בנין שלמה חלק א קכח

תורה תקנו לומר בלשון הכתוב אבל בזכרונות ושופרות שאנו באין לצאת ידי מצות שופר של סופרים תקנו ג"כ לומר הנוסח בלשון דברי סופרים ולפיכך אומרים לקול תקיעתינו דהוא לשון דברי סופרים: ואחר שביארנו מדברי התוס' והרא"ש דהראשונים סמכו אמ"ד דאחת מד"ת ושתים מד"ס אפילו לקולא א"כ לא כ"ש שראוי לחוש להך מ"ד לחומרא מיהת וכיון שכן מ"מ ראוי לחוש ולהחמיר ולתקוע עשר קולות בכל סדר וסדר מאי אמרת דיהיה הפסק בין מלכיות לזכרונות מאי איכפת לן בזה הא מ"מ מ"ע של תורה אנו יוצאין כהלכתו אבל אם אין תוקעין רק תשר"ת גם אחת של תורה אין אנו יוצאין כהלכתו דדילמא גינוחי גנח וקמפסקי תרועה בין שברים לתקיעה וכן להיפך והן אמת דלפי זה בזכרונות בוודאי אין לתקוע רק תשר"ת דאל"כ הוי הפסק בין זכרונות לשופרות. [ולענין יתר הספיקות שהערנו לעיל יבואר בהשמטות אי"ה] והנלע"ד כתבתי בעז"ה: הלכות יום כפור סימן מא בעז"ה יום ד' ז' תשרי שנת תרו"ם לפ"ק

ראיתי להסתפק בחולה ביו"כ שאמדוהו הרופאים דסגי ליה שיאכל חצי שיעור והוא אכל כשיעור והתרו בו שלא יאכל כל השיעור אם היה חייב מלקות או לא אי נימא דהחצי שיעור הראשון שאכל היתר הוא והוי כמאן דלא אכל כלל ומה שאכל אח"כ באיסור אינו אלא חצי שיעור או דילמא דכיון דגמר האכילה אכל באיסור מצטרפין עם החצי שיעור הראשון לחייב אותו מלקות. וכן יש להסתפק לענין חולה בשבת שאמדוהו דצריך לקצור בעבורו כחצי גרוגרות או לבשל ואח"כ קצרו או בשלו כגרוגרות והיה בשגגת שבת או בשגגת מלאכה אי חייב חטאת או לא וכן ביוה"כ ג"כ יש להסתפק לענין חטאת אם אכל בשוגג. ולכאורה נ"ל דתליא אי פיקוח נפש דחוי הוא אצל שבת או דהותרה דאם נימא דהותרה לא שייך לצרף כלל דהוי כמו דאכל בערב יוה"כ כחצי שיעור ובלילה השלים כשיעור בתוך שיעור אכילת פרס דוודאי לא מצרפינן דמעיקרא היתר גמור הוא אבל אם נימא דדחוי הוא נמצא דמעיקרא נמי איסור מקריא רק שנדחה אצל החולה וא"כ יש לומר דשפיר מצרפינן. ושוב עלה בדעתי לומר דגבי יוה"כ אפילו אם נימא דהותרה מצרפינן דהא באמת בתורה לא כתיב שיעורא כלל רק דהעיקר תליא באם אכל כשיעור המבטל העינוי חייב ורק דחז"ל קבלו דככותבת הגסה הוא דבר המבטל העינוי וא"כ כי אכל מתחילה כחצי שיעור הרי לא נתבטל העינוי מיניה והרי הוא מעונה כמו שהיה קודם האכילה [והא דאסרה התורה לאכול חצי שיעור הוא משום דחזי לאצטרופי וחששה התורה שמא ישלים ויאכל כשיעור בתוך אכילת פרס אבל באמת בחצי שיעור גופא אין כאן ביטול העינוי כלל] וא"כ כשאוכל אח"כ חצי שיעור השני ומבטל בזה העינוי למה לא יהא חייב כרת על חצי שיעור זה דהא אצלו שכבר אכל חצי שיעור מתבטל העינוי גביה בחצי שיעור וקרינא ביה והנפש אשר לא תעונה וגו' ובאמת שגם באכל בעיוה"כ סמוך לצאת הכוכבים לעת ערב פחות מכשיעור ועדיין הוא בעינוי כמו קודם האכילה ואח"כ לאחר צאת הכוכבים השלים עד כשיעור וביטל העינוי אפשר דג"כ חייב דהא התורה תלה בשיעור עינוי לגבי אדם וגבי אדם כזה שיעור ביטול העינוי הוא בכל שהוא ואין לומר דהתורה לא חילקה בין עינוי לעינוי וכיון דבכל אדם לא נתבטל העינוי רק ככותבות לעולם אינו חייב רק באוכל בככותבת ביו"כ גופא ולא חילקה התורה בין אדם לאדם ובין מעשה למעשה. דהא ליתא כלל דא"כ מאי מקשינן ביומא (דף פ ע"ב) כו"ע בככותבת ועוג מלך הבשן בככותבת והוצרך לתרץ דגם בעוג מלך הבשן מיותב דעתיה בככותבת ומיהו כו"ע טובא ועוג מלך הבשן פורתא. ולכאורה מאי קושיא דילמא התורה לא חילקה בין אדם לאדם והתורה לא דברה רק על הרוב וכיון דברוב בני אדם מייתבא דעתייהו בככותבות גם עוג מלך הבשן חייב אלא ע"כ דס"ל להש"ס כיון דהתורה תלה בעינוי אין סברא לחייב עוג מלך הבשן בככותבת מחמת שלשאר בני אדם יש ביטול העינוי וכן גבי שתיה משערינן באמת כל אדם בדידיה ועוג מלך הבשן בעינן כמלא לוגמיו דידיה וא"כ אף אנו נאמר להיפך דאם משכחת לה דבפחות מכשיעור ג"כ איכא ביטול העינוי כגון שאכל עיוה"כ פחות מכשיעור או שהיה חולה ואמדוהו דסגי ליה בפחות מכשיעור דהפחות מכשיעור היה היתר ואח"כ השלים לכשיעור דחייב מלקות. ולכאורה נ"ל להביא ראיה לזה מהא דמקשה בריש יוה"כ אסור ענוש כרת הוא ומתרץ דלא נצרכה אלא לפחות מכשיעור ומקשינן הניחא לר"י אלא לר"ל מאי איכא למימר ולכאורה הא גם לר"ל איכא לתרוצי דלעולם מיירי באכל כשיעור ומ"מ לא פסיקא קא ליה למתני' דאיכא כרת דהא זימנין משכחת לה דאכל כשיעור ואעפ"כ ליכא כרת כגון דהיה חולה ואמדוהו לפחות מכשיעור ואכל כשיעור דאיסור איכא וכרת ליכא אלא וודאי דבכה"ג גם כרת איכא. ומיהו הא בורכתא היא דמידי איירינן אלא לר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר ולר"ל לא מצי לאוקמא בכה"ג די"ל להיפך דלא מקרי רק חצי שיעור כיון דמעיקרא היתרא הואי ולר"ל חצי שיעור מותר הוא. ומיהו איכא לאתויי קצת סייעתא לזה מהא דמקשינן שם בהא דתנן שבועה שלא אוכל נבלות וטרפות ואכל חייב ומקשינן והלא מושבע מהר סיני הוא והוצרך ר"י לתרץ במפרש חצי שיעור והלא בפשיטות איכא למימר דמיירי בנשבע סתם ורק דהיה חולה ואמדוהו דצריך לאכול חצי זית בשר ולא היה רק בשר נבלה ובכה"ג חל שבועה גם על כזית נבלה דהא חצי זית מותר לו לאכול ואידך חצי זית הוי חצי שיעור ועל חצי שיעור הא חל שבועה ואמאי צריך לאוקמא דנשבע על חצי שיעור ואכל כחצי שיעור אלא וודאי כיון דחצי שיעור השני איסורא הוא מצטרפינן להחצי שיעור הראשון ומיהו גבי נבלה לא שייך הסברא הנ"ל שכתבנו גבי יוה"כ דהא הכא אכילה כתיב ופחות מכזית לא מקרי אכילה ומיהו שייך הסברא הראשונה שכתבנו דאיסורים דחוי הוא אצל פיקוח נפשות והלכך מצרפינן. וכן נ"ל לומר גבי סוכה דתנן דאוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה והיינו כביצה היינו דמותר לאכול כביצה חוץ לסוכה משום דאינה אלא אכילת עראי והתורה לא חייבה לאכול בסוכה רק בקובע עצמו לאכול אבל אם התחיל לאכול בסוכה ואכל כביצה ואח"כ השלים אכילתו חוץ לסוכה עד שאכל כשיעור קביעות ביטל מ"ע דסוכה ואף דבאותה אכילה שאכל חוץ לסוכה אין בו שיעור קביעות מ"מ הרי גמר סעודתו חוץ לסוכה ומצרפינן מה שאכל בסוכה ג"כ וג"כ מטעם הנ"ל דהרי בתורה לא כתיב שיעור כלל רק מדכתיב תשבו ודרשינן תשבו כעין תדורו ואכילת עראי אינו מקפיד לאכול בביתו אבל בשנקבע עצמו לאכול אכילת קבע כל משהו שבו מקרי קביעות ומיהו אכילה הראשונה י"ל דלא יאכל עוד אבל בגמר האכילה דעכשיו ידעינן דאכל סעודת קבע בוודאי אסור לאכול חוץ לסוכה. ואם נאמר כן יסתלק מה שתמה הר"ן דהיכי ילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות דבלילה הראשונה חייב לאכול בסוכה הא עיקר חיובא הוא כזית וכזית לא בעי סוכה והוציא מזה דאכילה דמצוה שאני והמצוה מחשב אותה לקבע. ואכן לפי' הנ"ל לק"מ די"ל דילפינן דהכזית בעי סוכה היינו אם אכל קודם צאת הכוכבים פחות מכשיעור קביעות והכזית משלים לשיעור קביעות ובכה"ג חייב בסוכה באמת כיון שע"י הכזית נשלם הקביעות. ועוד נ"ל ליישב קושית הר"ן די"ל דהא דאכילת עראי מותר היינו מדכתיב תשבו כעין תדורו וזהו בכל ימי החג אבל בלילה הראשונה דמפקינן מג"ש י"ל דגם אכילת עראי חייב דהא לא נפיק מתשבו כעין תדורו כלל ותדע דהא גם מצטער חייב בלילה הראשונה וכמו דאיתא בכל בו ובשו"ע סי' תרל"ח וגם בחולה דפטור משמע דהטעם משום תשבו כעין תדורו וכמו דמבואר בחידושי הרשב"א ז"ל ודברי השו"ע דנראה דמחלק בין מצטער לחולה לענין זה צ"ע ועי' באליהו רבא ודוק]. ושוב ראיתי לענין הספק הנ"ל די"ל דאפילו בתחילת האכילה מ"מ אם בדעתו לקבוע סעודה כל כזית וכזית נחשב מן הקביעות וצריך סוכה דכיון דבדעתו להשלים לסעודת קבע נחשב כל מה שאוכל לאכילת קבע וזה נ"ל פשוט להלכה

ולענין מה שכתבנו לעיל לענין אם השלים בליל יוה"כ לשיעור ככותבת אי חייב או לא נראה לכאורה להביא ראיה מהא דאמר ר"י ביומא שם דחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי ופירשו כל המפרשים ז"ל דר"ל דחיישינן שמא יאכל מיד בתוך אכילת פרס עוד חצי שיעור ואז יהא חייב מלקות לפיכך חצי שיעור הראשון נמי איסור והוציא מזה הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל דאוכל חצי כזית חמץ בשביעי של פסח לעת ערב באופן שאין פנאי לאכול עוד מותר מן התורה לאכול דאז לא חזי לאצטרופי אמנם הדבר תמוה דא"כ כשהיה במדבר וידוע לו שלא יגיע לו עוד חצי שיעור הכי תעלה על דעתך דכה"ג מותר לאכול מן התורה והיכן מצינו חילוק בזה ועוד לדעת הסוברים דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא א"כ למה חצי שיעור אסור מן התורה משום דחצי לאצטרופי הלא אינו אלא ספק והתורה הא לא חששה לספק ולכן לולי דבריו ז"ל הייתי אומר דר' יוחנן מביא ראיה דמוטל איסור תורה על כל משהו ומשהו של האיסור דאם נימא חצי שיעור מותר א"כ היאך חייב באוכל הכזית פורתא פורתא בזה אחר זה הא כל משהו ומשהו שאוכל היתר הוא ולמה חייב אם אוכל כשיעור