בנין שלמה חלק א קכז

בתוך הסדר ועוד י"ל דבשופר פסול גרע מתקע בפה. ד' ראוי להסתפק אם נאמר דשופר פסול גרע מתקע בפה י"ל לאידך גיסא דהא דכתבו הפוסקים דבאותו קול שצריך לתקוע אין קפידא אם תקע כמה פעמים כגון דעשה ב' תרועות זא"ז או ב' שברים זא"ז לא הוי הפסק להתקיעה שלאחריה מ"מ יש להסתפק אם עשה התרועה השניה בשופר פסול אפשר דהוי הפסק כיון דלא היה יכול לצאת באותו התרועה הוי כקול אחר וכל זה ראוי לנו לבאר הלכה בעז"ה כפי אשר יורונו מן השמים וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן כן יהי רצון

תשובה הנה בעיקר הספק הראשון שכתבנו כבר נחלקו בו רבותינו הראשונים הובא דבריהם בטור בס"ס תק"ץ דכ' שם וז"ל ואם תקע ב' תשר"ת או ב' תש"ת או ב' תר"ת כהוגן וטעה בשלישית י"א שצריך לחזור כל הסי' מראש ג"פ והרמב"ן כתב שא"צ לחזור אלא לאחרון שטעה בו עכ"ל והנה במעשה דמגנצא שהובא ברא"ש פ"ד דר"ה סימן י"א מבואר דגם דעת הראב"ן שם כהרמב"ן דהא דעת הראב"ן שם דזה שעשה תרועה קודם שעשאה השבר הג' הוי כקול אחר ואף שהיה עומד בסדר תשר"ת [ובאמת שהרא"ש חולק שם על הראב"ן ז"ל בזה וס"ל דלא הוי הפסק כלל וא"צ לחזור כלל ע"ש] ולפיכך פסק שם דצריך לחזור ולתקוע תשר"ת ואעפ"כ פסק דב' תשר"ת הראשונים לא הפסיד כיון דלא שהה וא"כ משמע מדבריו ז"ל דאם שהה למ"ד דשהי' הוי הפסק צריך לחזור ולתקוע אף ב' תשר"ת הראשונים וכן משמע באמת בגמ' דחוזר לראש ומשמע דחוזר לכל התשע תקיעות אבל בלא שהה אף דהפסיק בקול אחר לא הוי הפסק רק לאותו הבבא משום דאין כאן פשוטה לאחריה אבל לראשונים לא הפסיד כלל וזהו ג"כ דעת הרמב"ן ז"ל ולדידהו הפסק קול אחר קיל משהה דאילו בשהה למ"ד דחוזר לראש הפסיד גם הראשונים ובהפסק קול אחר אינו מפסיד הראשונים ולדעתם אם הפסיק בקול אחר בין בבא של מלכיות לבבא של זכרונות או בין בבא של זכרונות לבבא של שופרות אינו קפידא כלל וכן מפורש בר"ן בד"ה מתקיף לה רב עוירא דעיקר טעמו של הרמב"ן ז"ל הוא משום דאין כאן פשוטה לאחריה דהא תקע ביניהם תקיעה אחרת לשם מצוה ומשמע מדבריו ז"ל להדיא דלא משום הפסק קול אחר בין התקיעות רק דבאותו הסדר מפסיק מפני שהקול אחר מפסיק בין הפשוטה שלפניה להפשוטה שלאחריה וכן כ' הגר"א ז"ל בביאוריו לשם דדעת הראב"ן במעשה במגצ"א הנ"ל הוא כדעת הרמב"ן ז"ל דבשהה למ"ד חוזר לראש מפסיד גם הראשונים ובקול אחר אינו מפסיד לראשונים. אמנם כתב דרבינו יואל הלוי חולק על הראב"ן ודעתו דמפסיד גם הראשונים וראייתו משהה למ"ד דחוזר לראש ומה שדחה הב"ח לדבריו דהלא קי"ל כר"י דשהה א"צ לחזור כבר השיגו הגר"א ז"ל דכוונת רבינו יואל הוא דמדברי ר' אבהו דס"ל דשהה חוזר לראש אנו למדין לדידן בהפסק קול אחר דהפסק קול אחר לדידן מסתברא דדמי לשהה אליבא דר' אבהו וזה פשוט. שוב מצאתי באור זרוע בה' ר"ה שהביא שם בשם רבינו יצחק ב"ר אשר שדעתו ג"כ דהפסק של קול אחר מבטל כל התקיעות שתקע בתחילה וכתב דמשו"ה תקנו חז"ל לתקוע שלשים תקיעות בתחלה קודם מוסף משום דבתקיעות שעל סדר הברכות א"א לצאת בשום אופן וא"א לעשות שום תקנה ועצה שיהיה יכול לצאת בו וז"ל בקוצר דהיאך נתקן דאפילו היינו מתקנין לתקוע בכל ברכה וברכה סדר שלשתן קשר"ק קש"ק קר"ק כל סדר דהשתא ממ"נ בכל ברכה וברכה הוא יוצא מידי תרועה שכתוב בתורה ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה מ"מ היה הפסק בין התקיעות דאם קשר"ק דיו לתקוע נמצא מה שתקנו קש"ק וקר"ק הפסיקו בין קשר"ק שתקע בברכה ראשונה לקשר"ק שיתקע בשנייה וכן לעולם א"א בלא הפסק כשנתקע קש"ק קר"ק וא"ת נתקן סדר שלשתן ג"פ מכל סדר וסדר על כל סדר וסדר כמו שעושין בישיבה ה"נ לא היה יוצא על סדר הברכות דברכה ראשונה היה יוצא מכל ט' תקיעות לפיכך הואיל דא"א לעולם לצאת על סדר הברכות התחילו לצאת בישיבה מידי כולם ושוב לתקוע בעמידה שלא לשם חובה אלא כדי לערבב השטן עכ"ל האור זרוע בשם רבינו יצחק ב"ר אשר וא"כ מבואר מדבריו להדיא דקול אחר פוסל אפילו בין מלכיות לזכרונות ולפיכך לא משכחת לעולם דיתקע על סדר הברכות ולא יהיה הפסק קול אחר בין מלכיות לזכרונות ובין זכרונות לשופרות וע"פ דבריו ז"ל נראה לי דזהו דאמרינן דהתקין ר' אבהו בקסרי תקיעה ג' שברים וכו' והיינו משום דר' אבהו אזיל לשיטתו דס"ל דשהי' הוי הפסק וס"ל דכל דהוי הפסק חוזר לראש וא"כ קול אחר הוי נמי הפסק ולפיכך בעי ל' קולות ועכ"פ חזינן דבספק הראשון הנ"ל נחלקו בו אבות הראשונים ז"ל דהרמב"ן והרא"בן סברי דלא הוי הפסק רק לאותו הסדר שהפסיק ולדעת רבינו יואל ורבינו יצחק בר אשר ז"ל מפסיד גם הסדרים הראשונים ועתה על מי נסמוך להלכה ונ"מ טובא להלכה אי ראוי לחוש למנהג השל"ה והוא מנהג ירושלים לתקוע עשרה קולות בכל ברכה וברכה כדי לצאת לכל הספקות דאם נאמר כדעת רבינו יואל ורבינו יצחק ב"ר אשר אין זה תקנה שהרי מפסיק בסדר תש"ת ותר"ת לבין תשר"ת של מלכיות להתשר"ת של זכרונות. והנה חקרתי לדעת דעת שאר פוסקים ראשונים ז"ל בזה והנה מצאתי בעז"ה לגאון אחד קדמון והוא בעל העיטור ז"ל שדעתו ג"כ כרבינו יואל ורבינו יצחק בר"א הנ"ל שכ' בה' שופר להשיג על הרי"ף ז"ל שכ' דמשו"ה לא תקנו על סדר הברכות ל' קולות מפני שחשו על טורח ציבור וכתב הבעל העיטור דזה לא נהירי' ליה דמסתברא דלא מהני טורח הציבור לזה דהא קי"ל כשהוא שומען וכו' ומפני טורח אין להניח לעשות כהלכתה אלא שחשו להפסק וכו' שאם היינו תוקעין מעומד יש לנו לתקוע קשר"ק וקש"ק וקר"ק ביחד על כל ברכה וברכה והרי הפסק תש"ת ותר"ת בין מלכיות לזכרונות ובין זכרונות לשופרות וכו' עכ"ל הרי בהדיא דעומד בשיטה אחת עם ה"ר יצחק ב"ר אשר הנ"ל אמנם בשלטי הגבורים כ' להדיא להיפך בשם הריא"ז וז"ל כיצד תוקעין על סדר הברכות אחר שגמר מלכיות תוקע תשר"ת תש"ת תר"ת וכן לזכרונות וכן לשופרות עכ"ל ופשוט דדעתו כדעת הרמב"ן ז"ל הנ"ל. וכ"כ הסמ"ק בעשין ש"ב בשם הריב"א ז"ל דהנהיג בכל פעם לתקוע קשר"ק קש"ק קר"ק ואכן ר"ת ז"ל דהנהיג שלא לתקוע רק קשר"ק בכל סדר ס"ל דהפסק קול אחר אינו פוסל בדיעבד ולא תיקן ר"א כך לענין לכתחילה וכמו שכתב בר"ן ולפי זה שלש שיטות יש בדבר. והנה בתחלה ראיתי להביא כאן מה שראיתי בליקוטי מהרי"ל שכתב דהמהרי"ל היה אומר במלכיות בפייט דארשת שפתינו מביט ומקשיב לקול תרועתינו משום שתוקעין תשר"ת למלכיות אבל בזכרונות ושופרות היה אומר לקול תקיעתינו משום דאין תוקעין רק קש"ק וקר"ק ושמא אינו יוצא ידי תרועה בכל אחד דדילמא גנח ויליל ולפיכך היה אומר לקול תקיעתינו כ"כ המהרי"ל והנה פשוט דהיינו לפי דעת הרי"ף והרמב"ם שבזכרונות ושופרות תוקעין תש"ת ותר"ת אבל לפי מנהגינו שאנו נוהגין כדעת ר"ת ז"ל לתקוע הכל תשר"ת י"ל לקול תרועתינו בכולם. אבל באמת נראה לי דאין קפידא בזה דהא בלשון חכמים גם תרועה בכלל תקיעה כמו דאמרו שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא הרי דקרא לכולם תקיעות וכן בלשון תורה הוא להיפך דעל תקיעות נמי אמר בלשון תרועה כמו דכתיב יום תרועה יהיה לכם זכרון תרועה מקרא קודש וכן מצינו בתהלים עלה אלהים בתרועה ונ"ל הטעם בזה דהתורה קרי ליה בלשון תרועה המרומז על שבירת הלב ולעורר הלבבות לתשובה וכמו דכתיב היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וכן בגמ' אמרינן בר"ה כמה דכייף איניש דעתיה מעלי ומשו"ה כתוב בלשון תרועה להורות דזה מבקש הקב"ה מאתנו אבל חז"ל קראו בלשון תקיעות המרמז דהקב"ה ימלוך עלינו לטובה ויקבץ גליותינו ויהיה תחיית המתים בב"א דזהו הטעם הט' והי' של תקיעות שופר שכתב רבינו סעדיה ושם כתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו' וכתיב כל יושבי תבל וגו' וכתקוע שופר תשמעו ולפיכך שם לא הוזכר תרועה לפי שלשון תרועה לא שייך רק היכא שבא השופר לעורר לתשובה ולשבירת הלב אבל בשופר דלעתיד לא מצינו לשון תרועה וכן מצינו בחג המצות דהתורה קראו חג המצות וחז"ל קראו חג הפסח וכתב הגאון החסיד מו"ה לוי יצחק ז"ל מברדיטשוב ונדפס במשניות בדפוס ווילנא בריש פסחים] משום דהקב"ה משתבח בשבחייהו דישראל ולפיכך קראו התורה חג המצות וישראל משתבחין בשבחו של הקב"ה ע"ש. וכן על דרך זה י"ל כאן דהתורה כתבה מה שמוטל עלינו לעשות וחז"ל כתבו מה שאנו מבקשים מהקב"ה ועכ"פ אין קפידא בזה האיך לומר. וקצת היה נ"ל לומר טעם עפ"ז על מה דבמלכיות אומרים לקול תרועתינו ובזכרונות ובשופרות לקול תקיעתינו משום דדבר ידוע מה שכ' התוס' והרא"ש בסוף ר"ה ליישב המנהג שנהגו אז לתקוע במלכיות תשר"ת ובזכרונות תש"ת ובשופרות תר"ת. ולכאורה הוא תרתי דסתרי ועוד דהיאך יוצאין ידי זכרונות ושופרות דדילמא גנח ויליל ותי' התוס' והרא"ש דסמכו עצמן אמ"ד דס"ל דאחת מד"ת ושתים מד"ס ולפיכך לא חשו לחזור בשעת תפלה אלא ספיקא דאורייתא מפני טורח ציבור אבל בזכרונות ושופרות דהם מד"ס לא חשו לספיקות ע"ש. והיוצא מדבריהם דבסדר התפלה סמכו אמ"ד דשתים האחרונים מד"ס וכבר כתבנו דבלשון תורה נקרא תרועות ובלשון חז"ל תקיעות ולפיכך פשוט דבמלכיות דהוא מד"ת תקנו לומר תרועתינו כיון דאנו באין כעת לצאת ידין מצות שופר של