בנין שלמה חלק א קכו

אבל הכא דלמחר יו"ט הוא ואסור להקטיר למחר אברי חול רק הכשרים וא"כ למ"ד לינה מועלת הוה להו פסולין דאיפסלו בלינה אלא דבחול יכול להקטירן ככל הפסולין שאם עלו לא ירדו אבל ביו"ט אסור להקטיר הפסולין שניתותרו אלא דוקא כשמשלה בהם האור מעי"ט אבל לא משלה בהם האור לא אף לל"ק דהתם ואף במערכה גדולה ע"ש ולהכי למ"ד לינה מועלת יצאו הבשר לבית השריפה כיון דשלמים אינן נאכלין אלא לשני ימים והכא דגם למחר א"א להקטיר האימורין כמ"ש נעשה הבשר נותר אבל למ"ד אינה מועלת שפיר יכול להקטיר למחר כיון דכשרים הם וכמ"ש. איברא דהא ליתא דעד כאן לא קשרינן להעלות בשבת ויו"ט בבוקר אברי חול שניתותרו אלא אברי עולת התמיד דשם דוחה שבת אבל אימורין דחול שניתותרו מקרבנות דלא דחיא שבת לעולם הכי נמי דאינן דוחין שבת ויו"ט אף בזמן הקרבת התמיד דתרתי בעינן זמן הראוי לדחות וקרבן הראוי לדחות וכיון דשלמים אלו אין קרבין ביו"ט עצמו שהרי קיי"ל דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ור"ה גופא ס"ל הכי בפ"ב דביצה ד' כ' ע"ש ואף אי עבר ושחט לא שרינן התם אלא לזרוק הדם ע"מ להתיר בשר לאכילה דשבות בעלמא הוא אבל להקטיר האימורין ע"מ להתיר הבשר לאכילה כגון הכא וודאי לא שרינן דאיסור דאורייתא הוא וה"נ לכאורה הדבר ברור דאסור להקטיר האימורין שניתותרו משלמי חול אף בזמן הקרבת התמיד וא"כ אף למ"ד אין לינה במזבח מכל מקום כיון שא"א להקטיר האימורין למחר דיו"ט הוא וכיון דלא חזו נמי מעיקרא א"א לאכול הבשר בלא הקטרת האימורין וממילא נעשה נותר ולכן ישרף. אלא שראיתי דברי הריב"א ז"ל בפ"ק דשבת שם וכן בפסחים פ"ג דמספקא ליה בהכי אי דווקא באברי התמיד לחוד הוא דאמר הכי או אף בשאר קרבנות והיינו ע"כ אף בקרבנות יחיד מספקא ליה. ומ"ש בפסחים שם בשאר קרבנות דלאו תמיד אינו ר"ל קרבן ציבור דוקא כיון דמסיק טעמא דדילמא תמיד דווקא משום תמיד דוחה שבת וה"נ אין לספק באברי קרבן מוסף דר"ח או דיו"ט שניתותרו דקרב בשבת כמו איברי התמיד כיון דשם מוסף דחי שבת ואף שאינו קרב למחר כגון שעבר (היו"ט בע"ש) וקרבן זה עצמו אינו קרב בשבת ולא דמיא ממש לתמיד מ"מ כיון דאי איקלע בשבת קרבן זה דחי שבת אין לחלק בהכי והדבר ברור דמ"ש בפסחים בשאר קרבנות דלאו תמיד ר"ל קרבנות יחיד כגון נדרים ונדבות דלא דחיא שבת לעולם אלמא אפילו בקרבן דאיהו גופא לא דחי שבת מ"מ אימורין דידי' שנתותרו מחול יש סברא לומר דדחי שבת כמ"ש הריב"א ז"ל אלא שהריב"א ז"ל לפי שיטתו מספקא לי' כשמשלה בהן האור מע"ש דאיהו לא מחלק בין זמן הראוי לדחות או לא אלא בין משלה בו האור או לא כמש"ל אבל לכאורה דאה"נ דלאידך לישנא שכתב לחלק בין יום ללילה וכמש"כ לעיל אפשר נמי דהא דשרינן אברים ופדרים דחול בשבת בבוקר דאפי' מקרבן יחיד נמי שרי וכמו דמשמע לי' לריב"א היתרא מבכל מושבותיכם אפי' אברים ופדרים דקרבנות יחיד כשמשלה בהם האור ה"נ להאי לישנא דמוקמינן היתרא לזמן הראוי דאפילו בקרבן יחיד מישתעי ובהכי הוה א"ש נמי מה שהקשה הגאון בעל צל"ח ז"ל בחידושיו למס' ביצה כ' תוס' ד"ה מאי בינייהו דמנ"ל להתוס' שם דאף היכא שאפשר להמתין באכילת הבשר עד שיקטיר האימורין בלילה שאין צריך להמתין ודלמא לא אמר רבא התם אלא בי"ט שחל בע"ש שאסור להקטיר האימורין גם בלילה וממילא יפסלו בלינה ואפילו ילינם בראשו של מזבח מ"מ קודם שיגיע שעת היתר הקטרה שהוא ליל מוצ"ש כבר עבר זמן אכילת הבשר שהותר הבשר מיד באכילה שא"א להמתין עד שיקטרו האימורין ע"ש בצל"ח והשתא למ"ש הי' נ"ל דמ"ש התוס' בביצה שם היינו לאידך לישנא דשרי להעלות שירים בשבת בבוקר ע"ג המערכה אע"ג דלא משלה בהם האור וא"כ אף ביו"ט שחל בע"ש אכתי אפשר להמתין עד שיקטיר האימורין למחר דשרי להעלות בזמן הקרבת התמיד גם אברי קרבן יחיד שניתותרו להאי לישנא וכמ"ש ואע"ג דהכא לרבא קיימינן ורבא ס"ל ביומא שם דשבת אינו דוחה כ"כ לעיל בשם התוס' דהיינו דוקא לעשות מערכה בפ"ע אבל ד"ה דסודרן על המערכה גדולה וכ"ש לפי דעת רבא בעצמו דאף מערכה בפ"ע עושין בשבת כדפריך התם הא בכל יום תנן אלא דבאמת אף שאחד מהם ט"ס הוא בלא ספק אבל לפי גירסת בתוס' שם ד"ה תחילתו מבואר דלעיל גרסינן רבה ובפלוגתא דרבה ור"ח גרסי' רבא ותמיהני על מהרי"ב ז"ל דבפלוגתא דר"ח הגיה רבה וכתב שכ"ה בתוס' ולפנינו בתוס' מבואר דלעיל צ"ל רבה אלא שראיתי להגאון בעל משנה למלך ז"ל שם שהעתיק סוף ד' התוס' ורבה במקום ורבא ודרבא במקום ורבה ע"ש ואולי כן הי' גם גירסת המהרי"ב ז"ל בתוס' ולהלן נדבר עוד אי"ה בזה ועכ"פ לד"ה יכול להקטירן בשבת על המערכה גדולה וכמ"ש אלא דהא ליתא שהרי לרבא קיימינן ורבא ס"ל להדיא דלינה מועלת במזבח וכמש"ל וכיון דלכו"ע א"א להקטירן בליל שבת כי לא משלה בהם האור ממילא יופסלו האימורין בלינה אף במזבח והא ודאי דאע"ג דלכו"ע אם לא ירדו מקטיר והולך לעולם כדאמרינן התם מ"מ למ"ד לינה מועלת ע"ג מזבח כיון שנפסלו כבר בלינה תו לא מהני הקטרתן מידי להתיר הבשר לאכילה דהו"ל כאלו נאבדו וכה"ג כתב הגאון בעל שאגת ארי' ז"ל בתשובה סי' י"ז להקשות לפי' התוס' בפ' איזהו מקומן ד' נ"ו ובמנחות ד' ק' אהא דאמר התם מנין לדם שנפסל בשקה"ח שכתבו שם דלהא לא צריך קרא שהדם יפסל בלינה ע"ש והקשה הגאון ז"ל דא"כ מאי פריך שם ודילמא אי קריב דם למחר נתאכל הבשר למחר וליומא אוחרא וכי אפשר לומר כן הא כיון שנזרק דמו למחרת שחיטתו נפסל הדם כבר בלינה והוי לי' כאלו נשפך דמו ואין זריקתו מתרת את הבשר באכילה וכתב שם דצ"ל לשיטת התוס' דהש"ס פריך אליבא דמ"ד אין לינה מועלת ע"ג המזבח ואליביה משכחת לה דזריק דם למחר כגון שהלינו ע"ג המזבח דלא נפסל בלינה ע"כ אלמא דלמ"ד לינה מועלת אע"ג דאם לא ירד רשאי לזרוק דקי"ל דלן בדם כשר מיהו לא מהני האי זריקה לבשר מידי כיון שכבר נפסל כמאן דליתא דמי ואיני יכול להתיר הבשר עוד וה"נ אף דקי"ל דלן באימורים כשר כלומר שאם עלה לא ירד מ"מ למ"ד לינה מועלת אף שלן ע"ג המזבח כיון דנפסל בלינה כמאן דליתנהו אימורים כלל דמי ולא מהני הקטרתם לבשר מידי ולכן א"צ למ"ש הצל"ח דאפי' ילינם בראשו שמ"ז מ"מ כשיגיע זמן הקטרתם יעבור זמן אכילת הבשר דבלא"ה נמי כיון דהכא לרבא קיימינן דס"ל לינה פוסלת בראשו של מזבח לא מהני מידי אם יעלם ע"ג המזבח דמ"מ נפסלו ותו לא מהני הקטרה דידהו בפסול לבשר מידי כמ"ש ומלשון הצל"ח משמע דאם היה מעלה ע"ג המזבח לא היו נפסלים וליתא דהכא לרבא קיימינן כמ"ש. ולמ"ש לעיל בשם התוס' אפי' איסורא נמי איכא לרבא להעלות בתחלה ע"ג המזבח כיון דבלילה א"א להקטיר כגון הכא שהיה שבת למחר בוודאי יפסל בלינה הו"ל כמעלה דבר פסול ע"ג המזבח לכתחלה אלא דבאמת גם למחר לא יוכל להקטיר כיון דנפסל בלינה ולכ"ע לא שרינן פסולין אלא שמשלה בהם האור וכמש"ל. ובזה נדחה נמי מ"ש לעיל דלהך לישנא שכ' התוס' דשרי להקטיר ביום כשרין אע"ג דלא משלה בהן האור דהכי נמי לרב הונא רשאי להקטיר ע"ג המערכה גדולה דלא פליגי אלא בסדור המערכה בפ"ע וליתא דלר"ה לא משכחת לה למחר כשרין כלל שהרי כבר הוכחנו למעלה דר"ה ע"כ ס"ל דלינה מועלת בראשו של מזבח וממילא הו"ל פסולין אלא דאי גרסינן רבה הוה א"ש מ"ש דלדידי' משכח"ל שפיר כשרין בראשו של מזבח אבל כ"כ דבתוס' לפנינו גרסי הכא רבא וכן העתיק הכ"מ בפ"א מה' תמידין וכ' דהרמב"ם ז"ל פסק כרבא דבתרא הוא וא"כ א"א לגרוס רבה דברא"ש פ' הפרה ס"ה פסק כר"ח לגבי רבה משום דר"ח הי' גדול מרבה ע"ש ואע"ג דהרמב"ם ז"ל באמת פסק שם כרבה כמבואר בדבריו פ"ד מה' חובל ומזיק ה"ג ע"ש בכ"מ ולח"מ שכ' ליישב שם וע"ש במגדל עוז שכ' ג"כ ליישב וכ' עוד דיש ספרים שגורסין שם רבא בכל ההלכה והלכתא כוותיה דבתרא הוא וי"ל דגם ה"ה ז"ל שכ"ש פסק כרבא בא לומר דהגי' היא רבא ולכן קיי"ל כוותי' ועכ"פ מד' הכ"מ ז"ל מוכח להדיא דגרסינן רבא דמאביי ורבא ואילך הוא דאמרינן דהלכה כבתראי אבל לגבי רבה אדרבה קיי"ל כר"ח וכמ"ש ומתוך מ"ש דלמ"ד לינה מועלת לא משכח"ל כשרין למחר כלל ופשוט הוא עד כאן מדברי מר אחי הגאון ז"ל מש"כ אלי ודפח"ח: ש

סימן מ ראוי לברר בדין שכתבו הפוסקים ז"ל דאם מפסיק בקול אחר בין התקיעות הוי הפסק וצריך לחזור לראש א' אם אינו צריך לחזור רק לסדר תקיעה תרועה ותקיעה שהפסיק בהם אבל ב' תר"ת הראשונים שתקע למלכיות וזכרונות לא הפסיד או דילמא שמפסיד כולם וכמו בשהה למ"ד שחוזר לראש דמשמע בגמ' דמפסיד כולם וכמו שיתבאר בגוף התשובה בעז"ה. ב' יש להסתפק דהא דאמרינן דקול אחר הוי הפסק אי דווקא בקולות המבוארין בגמ' כגון דתקע שברים בסדר תר"ת או תרועה בסדר תש"ת אבל קול שנא נמצא בגמ' כלל לא הוי בכלל קול אחר דאטו אם שמע קול זמר בנתים נאמר דהוי הפסק ועוד דאפשר דעיקר החסרון הוא משום שמתכוון לצאת בו או דלמא דל"ש. ג' יש להסתפק אם תקע קול אחר בינתים בשופר פסול אי הוי הפסק דאפשר דשופר פסול דמי כמו דנפח בפיו ובנפח בפה בוודאי נראה דלא הוי הפסק דהא לא מצינו דדיבור בתוך הסדר דהוי הפסק [ומיהו אפשר דכמו דהוי הפסק לענין הברכה ולכן אסור לשוח בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד ה"נ הוי הפסק