בנין שלמה חלק א קכב

שהוא לילה לא איכפת לן דהא מ"מ לא קיבל עליו להתענות על אותו שעה והא בידו לקבל עליו להתענות מחצי לילה ואילך. ולענין ד' צומות שתקנו הנביאים כבר כתב הרמב"ן בספר תורת האדם בשער אבילות ישנה דמעיקר התקנה התקינו שיהא מתענים בהם לילה ויום ואסור בכל הה' עינויים וממילא גם בהש"מ שלהם אסור כמו ביוה"כ ואין שום חילוק ביניהם דד"ק כד"ת דמי. והא דמקילים בג' תעניות שלא להתענות לילה ויום היינו משום דבזמן דאין שלום ואין גזירה תליא ברצו והלכך אף שהאידנא קבלו כל ישראל עליהם חובה ואסור לפרוץ בהם גדר מ"מ מעיקרא לא קבלו עליהם חובה רק להתענות ביום בלבד וגם לא קיבלו עליהם שאר עינויים ועשאום כמו תענית יחיד וג' תעניות הראשונות לכל דבריהם: ומה שנחלקו שמואל בהדי אינך אמוראי גבי ט"ב לענין בהש"מ דנראה דפליגי בהא דס"ל לשמואל דאף דבט"ב החמירו להתענות בו משום דהוכפלו בו צרות מ"מ אינו רק מדרבנן אבל מעיקר תקנת הנביאים אין חילוק בין ט"ב לשאר צומות וגם בט"ב תליא ברצו דהא לא מצינו בקרא שום חילוק ביניהם [ועוד דהא בימי הנביאים עדיין לא הוכפלו בו צרות דהא כתבו התוס' בר"ה (דף י"ח) דהוכפלו בו צרות דקאמר ר"ל דאותו צרה בעצמה הוכפלה בו שני פעמים שחרב הבית בראשונה ובשניה וא"כ בימי הנביאים עדיין לא הוכפלו ולא שייך כלל לומר דבימי הנביאים חלקו בין ט"ב לשאר צומות וכיון דמעיקר תקנה אין חילוק מניין לנו לומר דלאחר חורבן בית שני חזר להיות מד"ק ואף דאין גזירה דהא בחורבן בית שני לא היו נביאים. והלכך בוודאי אין חומר ט"ב האידנא בזמן דאין גזירה רק מדרבנן וכן דעת הב"ח בסי' תקנ"ד וכ"מ בדברי הרמב"ן שהובא בטור שם שכ' דחולה בט"ב א"צ אומד דבמקום חולי לא גזרו רבנן אלמא דס"ל דאינו אלא מדרבנן אבל לא מד"ק] והלכך אף דהתקינו שיהא מתענין לילה ויום כתענית צבור על הגשמים מ"מ עשאו הכירא שיהא בהש"מ שלו מותר דלא לחלף בתענית ציבור כל זה כתבנו לפי הס"ד דשמואל ס"ל לחלק בין תענית צבור לט"ב. אבל באמת בש"ס מסיק להדיא שם דס"ל דגם בתענית צבור ממש בהש"מ שלו מותר ואנן דס"ל דבתענית ציבור גם בספיקו אסור גם בת"ב כן דעשאו לט"ב כתענית צבור לכל דבריו ואכן כל זה בבהש"מ ראשון אבל בבהש"מ של מוצאי התענית י"ל הטעם דלאו משום דאתחזק איסורא רק דכן היתה קבלה בידם דכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית ואפילו בתענית שעות קי"ל דלא הוה תענית רק אם לא טעם כלום עד הערב ואפשר דגם המרדכי והגהות מיימון הנ"ל דכ' הטעם דשאני עיולא יומא מאפוקי יומא לאו מצד חזקת איסור אתי עלה דבאמת לא שייך בזה חזקת איסור דהא הוי חזקה העשויה להשתנות תמיד מיום ללילה ואם בהש"מ הוא לילה כבר יצא מחזקת יום דהא עומד החזקה להשתנות תמיד ועוד דבספיקא דדינא לא שייך חזקה כלל כידוע דמחמת החזקה לא ישתנה הדין ובאמת שבתו' דכריתות שאמר כת"ר נ"י לא הוזכר כלל דבהש"מ של מוצאי שבת מקרי איתחזק איסורא ורק כתבו דמקרי איקבע איסורא ור"ל דכבר היה לו חיוב ומספק אי אתה יכול לפוטרו ולמ"ד דאשם תלוי תליא באיקבע איסורא כל ספק שהיה לו חזקת חיוב שעה אחת אז חייב אשם תלוי אבל למ"ד דבעינן אתחזק איסורא פשוט דגם בבהש"מ של מוצ"ש א"א לקרותו איתחזק איסורא ואפשר שגם המרדכי לא קאמר רק דשאני אפוקי יומא דמספיקא לא נפיק חיובא ואולי דגם מעכ"ת כוון לזה ולא היתה כוונתו לומר דבהש"מ של מוצאי התענית יש לו חזקת יום אלא ר"ל דהאדם המתענה יש לו חזקת חיוב ומספק אי אתה רשאי לפוטרו ומיהו לכאורה יש לתמוה על דברי המרדכי אלו מהא דאמרינן בברכות (ד' כ') אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר אמת ויציב חוזר ואומר מ"ט אמת ויציב מדאורייתא ק"ש דרבנן אלמא דבספקא דרבנן אף שיש לו חזקת חיוב ג"כ אמרינן דספיקא דרבנן לקולא וכן ס"ל לר"א גבי תפילה דכוותיהו ולכאור' רציתי לומר דהנך אמוראי ס"ל דאינו חייב אשם תלוי רק באיתחזק איסורא כגון שאכל חתיכה משתי חתיכות אבל בלא איתחזק ספיקו לקולא מה"ת ורק דרבנן החמירו בספק של תורה והלכך בשל דבריהם לא החמירו ואפשר דמשו"ה ס"ל לשמואל דט"ב ושאר תענית ציבור בהמ"ש שלו מותר ומשמע דאפי' בהש"מ של מוצאי התענית משום דס"ל דדווקא בספק דרבנן שיש לו חזקת איסור החמירו אבל בספק בהש"מ לא מקרי חזקת איסור רק דמקרי איקבע איסורא ובזה לא החמירו בספק אבל אנן דקי"ל דבאיקבע איסורא ג"כ חייב אשם תלוי וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות שגגות שפיר כתב המרדכי דאזלינן לחומרא גם בספק בהש"מ דמ"מ איקבע איסורא ומיהו עדיין ישאר התימה בספק קרא ק"ש דהספק הוא אם קרא ושפיר מקרי חזקת חיוב גמור דהא הוי ספק אם נפטר מן המצוה או לא שפיר מקרי חזקת חיוב גמור והוי כספק דרבנן שיש לו חזקת איסור ותקשה לכאורה על דעת הסוברים דבספק דרבנן שיש לו חזקת איסור לא אזלינן לקולא וכבר העיר ע"ז הצל"ח ז"ל בברכות ותי' שם לפי מה דכ' בנו"ב מהד"ק בסי' ע"ה לחלק בין איסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת דהתם אמרינן דאין ספק מוציא מידי וודאי וכמו בטבל וחמץ דיש לו עיקר מה"ת אם לא הכניסו במוץ או בחמץ אם לא בטלו והלכך גם בביטל דאינו צריך ביעור רק מדרבנן מ"מ היכא דוודאי גיררה חולדה וספק אכלתיה אמרינן דאין ספק מוציא מידי וודאי וכן בטבל אף דהכניסו במוץ מ"מ לא סמכינן על חזקה דשמא עישרו וג"כ מהך טעמא אבל בק"ש עיקרו דרבנן ובעיקרו דרבנן לא קפדינא אחזקת איסור והלכך אמרינן נמי דספק מוציא וודאי ובזה יישב גבי אבעיא אי נשים חייבות בבהמ"ז מה"ת או דרבנן ואמרינן דנ"מ לענין להוציא הרבים יד"ח ולמה לא אמרינן דנ"מ בספק אם ברכו בהמ"ז. ואכן לפי סברתו הנ"ל ניחא דבספק אם ברכו בוודאי חייבין לחזור ולברך מספק ואף אם אינן חייבות רק מדרבנן משום דמ"מ עיקר בהמ"ז הוא מה"ת גבי אנשים כל זה כתב הצל"ח שם. ואמנם לענין תענית בבהש"מ נראה דלא שייך לחלק בזה בין תעניות שעיקרן מה"ת או שעיקרו דרבנן דגבי בהש"מ לא שייך כלל הסברא דאין ספק מוציא מידי וודאי דלא שייך זה נ"ל לומר שמחוסר מעשה לסלק החיוב והאיסור כמו בק"ש דמחוסר מעשה דקריאה וגבי טבל מחוסר מעשה דהפרשה וגבי חמץ דמחוסר מעשה דאכילה והלכך אמרינן כיון דהחיוב הוא ברור והפטור ספק אם נעשה ולכן מעמידין אותו על חזקתו הראשונה ואמרינן שלא נעשה המעשה אבל שמשא ממילא ערבא וכבר הגיע באמת בין השמשות אלא שאנו מסופקין על אותו זמן אם הוא יום או לילה לא שייך כלל סברא אין ספק מוציא מידי וודאי דהא אין מחוסר מעשה כלל וסברת המרדכי הוא סברא חצוניות דכיון דהאדם הוא עומד בחזקת חיוב והלכך אף שמגיע אח"כ לשעה שהוא ספק אז אם מחוייב במצוה זו או לא אין לפוטרו מספק ואף שהוא ספק דרבנן אבל לא מצינו כזה דוגמא בגמ' רק דהתוס' בכריתות הנ"ל דימו זה לאיקבע איסורא וגם הדבר ברור דאין כוונת התוס' שם בעושה בבהש"מ לחוד חייב אשם תלוי דבהוריות (דף ד') משמע דבדבר שלא יתברר לעולם דחטא בוודאי אינו חייב אשם תלוי אלא התוס' ר"ל שעשה מלאכה ביום ממש אך דיש ספק אם עשה כשיעור מלאכה קודם בין השמשות ובכהאי גוונא מקרי אקבע איסורא וגם אפשר לברר כמה צריך לשהות במלאכה זו ויתברר לו ע"י זה אם עשה כשיעור גם ביום כן משמע בתוס' שם וא"כ אינו ראיה מהתוס' כלל. ובגליון התוס' שם בגמ' שלי הארכתי לבאר כוונת התוס' באופן נאות מאוד

שוב ראיתי במג"א בר"ס תקס"ב שהביא ג"כ דברי הב"י בשם הגהות מיימון הנ"ל דאף דבגמ' דפסחים מוכח דאי לאו חומר ט"ב היה בהש"מ שלו מותר ומשמע דבשאר תענית שרו ספיקא דידהו ופשוט דר"ל דשרו ספיקא דידהו במוצאי התענית אבל בתחלת התענית לא משכחת לה כלל דהא בג' תעניות ראשונות גם בלילה מותר ובג' אחרונות גם בבהמ"ש שלו אסור לדידן וכמו שמבואר בפסחים שם ואך דאח"כ מסיק דצ"ל דבהמ"ש דאפוקי יומא חמיר ודברי המחצית השקל שם תמוה מאד דחשב דר"ל בהש"מ של שאר תענית ציבור דשרו בהש"מ ראשון ובמח"כ אינו כן ולא עיין בש"ס דפסחים הנ"ל] צ"ל דשאני אפוקי יומא דמספיקא לא נפקא קדושתיה והביא ראיה לסברא זו מסי' שפ"ו סעיף ט' והוא מהש"ס דעירובין (דף ל"ו) דיש נ"מ בין אם אמר ככר זו היום חול ולמחר קודש דמספיקא לא חל קדושתא אבל אם אמר דהיום קודש ולמחר חול מספיקא לא פקעא קדושתא וזה לכאורה ראיה נכונה לסברא זו וכן בסי' שמ"ב נסתפק ג"כ המג"א בבהש"מ של מוצאי שבת דאפשר דחמיר טפי דמספיקא לא פקעא קדושתיה ורמז ג"כ לעיין בס"ס שפ"ו והוא מהש"ס דעירובין הנ"ל. ואכן לענ"ד לולא דברי המג"א הייתי אומר דכיון דלא מצינו בשום דוכתא בש"ס דמחלק בזה בין בהמ"ש דעיולא יומא לבהמ"ש דאפוקי יומא רק גבי ככר לענין הקדש נ"ל לומר דבש"ס אמר כן רק גבי הקדש דהאדם אוסר מעצמו ואוסר את הככר בקונם אמרינן דלא מחית נפשיה לספיקא וכן להיפך באומר דהיום קודש כיון דביום אסר על עצמו הכיכר בבירור אינו רוצה להכניס בספק ואוסר על עצמו גם בספיקא כדי להסתלק מן הספק ומתחילה כוון בעצמו לאסור גם בבהמ"ש. וראיה לדברינו מהא דתניא בעירובין (דף מ"א ע"א) תניא אמר ר"י פעם אחת היינו יושבין לפני ר"ע ות"ב שחל להיות בערב שבת היה והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח ולא שהיה תאב לה אלא להראות לתלמידים הלכה ור' יוסי אומר מתענה