בנין שלמה חלק א קכ

משמע באמת כל הענין דהא מיירי שם בענין רחיצה דר"ג ושם היה בוודאי כל הגוף דבפניו ידיו ורגליו בצונן לא אסרו באבל כלל] משום דהוי מה"ת וגם בט"ב אסור משום דד' קבלה כד"ת דמי אבל ברחיצת הידים דאינו אלא מדרבנן [וכמו דמשמע בברייתא ביומא (דף ע"ח) דאמר שם אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו משמע דעיקר רחיצה שאסור מה"ת הוא ברחיצת כל הגוף דווקא] שפיר מותר באינו של תענוג ונמצא דהבבלי והירושלמי עולים בשיטה אחת דבכל גופו אסור בין ברחיצה ובין בסיכה אף בשאינו של תענוג והיינו דלא נקט רק ידיו מלוכלכות או חטטין בראשו וכן מוכח מהש"ס דביצה (דף י"ח) שהבאתי לעיל ודו"ק

ומיהו לפ"ז תיקשי הא דמחלק בירושלמי בסיכה בין ט"ב ליוה"כ אם בכל הגוף למה בט"ב מותר הא בברכות אוסר הירושלמי גם בט"ב ואם במקצת הגוף ביוה"כ מותר ומיהו לפי גירסת מהר"א לאנדא בירושלמי דגריס שבת ויו"כ ניחא אבל לפי גי' הגר"א ז"ל קשה ואין לומר משום דסיכה איתקיש לשתיה דזה לא שייך רק בסיכת כל הגוף דהוי דאורייתא וצ"ע: שוב ראיתי דהגר"א ז"ל שפיר היה מוכרח לחלק כן ע"פ גי' שלפנינו בגמ' דאיתא שם סתם ואם היו מלוכלך ומשמע אפילו כל גופו וכ"מ להדיא בהרמב"ם דהיה גורס כן וא"כ ע"כ דסיכה חמור מרחיצה לענין זה וא"כ ע"כ הא דאוסר בירושלמי רחיצה ביוה"כ זולת במקום סכנה היינו למעוטי רחיצה של מצוה ולפי ד' הלח"מ שכתבתי לעיל דחטטין דמי לחולי אבל שלא במקום חולי אסור אפילו שאינו של תענוג ע"כ צ"ל החילוק שכתבתי דסיכה חמיר מרחיצה דהא רחיצה מותר אפילו במלוכלך וא"כ נדחה בזה דברי הגאון מוהר"א ז"ל דכ' דהגר"א ז"ל יליף רחיצה מסיכה וזהו דבר שא"א דהרי ראינו דסיכה חמור מרחיצה. ומה שיש להעיר על לשון הטור בהלכות ט"ב דכ' דלא אסרו רק סיכה של תענוג מהא דחטטין ואף די"ל דחטטין שאני כבר תמה ע"ז הלח"מ. ועוד יש להתעורר בזה בלשון הטור מה שלמד רחיצה ג"כ מחטטין ולא הביא מהיו ידיו מלוכלכות הרבה יש להאריך בזה אך אין כאן מקומו ובמק"א יתבאר אי"ה ומיהו לענין עיקר דברי הירושלמי נ"ל דט"ס נפל בירושלמי וצ"ל אי במקום חולי אפילו בט"ב יו"כ נמי כמו ביש לו חטטין דהוי כחולי אלא וודאי דאפילו אינו במקום חולי מותר באבל רק שלא יהיה רחיצה של תענוג כמו איסטניס ואף דלא הוי כחולה מ"מ באבל מותר ומזה הוציא הגר"א כיון דאינו במקום חולי אסור בט"ב וביו"כ אפילו באיסטניס א"כ ה"ה רחיצה לתפלה ואף שאינו של תענוג אסור דלא עדיף מאיסטניס ומיהו רחיצה דשחרית דאינו רק להעביר הלכלוך זה בוודאי מותר דלא מקרי רחיצה כלל דהא בהדיא אומר הברייתא דאם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש והנלע"ד כתבתי בזה: כה דברי ידידו הדו"ש בלונ"ח הקשור באהבתו כל הימים המברכו בברכת כהנים: שלמה הכהן מו"צ דפ"ק ווילנא הלכות תענית

סימן לה בעז"ה תיתי שלמא רבא מן שמיא לכבוד ידיד ה' וידיד נפשי ה"ה הרב המופלג בתורה וגדול ביראת ה' טהורה וכו מו"ה אברהם נ"י מייסד ומחזק ח"ק עשירי קודש ואלהי אברהם יהיה בעזרו תמיד להיות ממזכי הרבים וכו'

נידון אשר שאל לנו ולדעתינו הלכה למעשה אם יכולים לקרות ויחל ביום עשירי קודש במנחה בשאין עשרה מתענים בבהכ"נ יען ששמע מפי איש אחד בשם מר אחי הגאון זצ"ל שיכולים לקרות וביקש ממני לחוות דעתי בזה והנה זה שעלה מצודתי היום בענין הזה והנה אף שזה לא שמענו הנה כיוצא בה שמענו דלכאורה יש לחקור בב' וה' או שבת במנחה אם אין עשרה בבהכ"נ שלא שמעו הקריאה רק רובא ופשיטא היכי דליכא רק מיעוט שלא שמעו אי מותר לקרות בס"ת בשבילם ולברך עליה. ולכאורה יש מקום להביא ראיה מהא דתנן במגילה (דף כ"ג) דאין פורסין על שמע וכו' ואין קורין בתורה וכו' פחות מעשרה ולכאורה נראה מדכללן כולן כאחד משמע דכולהו חד דינא אית להו והרי בפריסת שמע קי"ל להלכה דאפילו בשביל אחד שלא שמע קדיש וברכו מותר לפרוס בשבילו כיון שיש עשרה בבהכנ"ס וכן בבהמ"ז כשיש רובא דמנכר שאכלו וחייבין בבהמ"ז והשאר אכלו ירק מצטרפין ומותר לזמן בשם וא"כ בקריאת התורה נמי דכוותיה דמותר לקרות אפילו בשביל אחד דהא משמע דכולהו חד דינא אית להו ובפרט דאין שום טעם לחלק ביניהם. ואמנם אף אם נאמר כן מ"מ אין מזה ראיה לנ"ד דשאני התם דהאחר ששמע קריאת התורה מ"מ היה מחויב בקריאת היום רק שכבר יצא יד"ח והלכך עדיין מקרי בר חיובא דהא קי"ל בכל הברכות אע"פ שיצא מוציא משום שכל ישראל ערבים זה בזה וחייב מתורת ערבות אבל בנד"ד מי שאינו מתענה ואינו מאותו החברה לא מקרי מחוייב בדבר כלל ובהדיא איתא בר"ן בריש מגילה בשם הירושלמי דבן עיר אינו מוציא לבן כפר בקריאת המגילה כשמקדים וקורא ביום הכניסה משום דלגבי בן עיר אינו זמן חיובא ולא שייך בזה ערבות וא"כ בנד"ד דלגבי האדם שאינו מתענה לא מקרי זמן חיובא אינו יכול להוציא לאנשים מאנשי החברה המתענים וא"כ אפשר דה"ה דא"א לצרפו נמי מהאי טעמא. וכל זה הוצרכנו לחלק אם נחליט דגבי קריאת התורה יכולין להוציא ס"ת ולברך עליה אף היכא דליכא עשרה שלא שמעו הקריאה. ואכן באמת ראיתי להחיי אדם בכלל ל"א שנסתפק בזה וז"ל שם צ"ע אם כולם שמעו קריאת התורה ויש איזה בני אדם שלא שמעו אם מותר לקרות עוד הפעם בשבילם ולא דמי לפריסת שמע דהתם כל יחיד מחויב אותה ברכה אבל הכא החיוב רק שישמע קריאת התורה וחכמים תקנו שיברך משום כבוד הצבור וי"ל דלא תקנו אלא כשהציבור חייבין בקריאה אבל לא בשביל יחיד וצ"ע עכ"ל

ובאמת דעוד נ"ל טעם אחר לזה דאולי דמעיקרא לא נתקן לקרות בס"ת ולברך עליו רק אם איכא עשרה בבהכ"נ שהתפללו ביחד ולא דמי לפריסת שמע דהוא חובה על כל יחיד ויחיד לשמוע קדיש וברכו רק דאסור לומר בפחות מי' אבל בקריאת התורה אפשר דלא רמי חיובא כלל וראיה לדברינו ממש"כ בס' מעשה רב מהנהגות רבינו הגדול הגר"א ז"ל שהקשו לו ז"ל דלפי דעתו דיש חיוב לקרות מגילת שיר השירים ורות וקהלת ולברך עליהם אקב"ו על מקרא מגילה כמו על מגילת אסתר א"כ היאך קורין מגילות האלו בשבת והא איכא גזירה דשמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר משום דהכל חייבין ואין הכל בקיאין וגזירה דשמא ילך אצל בקי ללמוד והשיב דלא דמי למגילת אסתר דהתם חובה על כל יחיד ויחיד מתקנת מרדכי ואסתר ושייך גזירה אבל במגילות האלו אינו מוטל חיוב על כל יחיד ויחיד ורק אם איכא צבורא בבהכ"נ מוטל עליהם חיוב לקרות וגבי צבור לא שייך גזירה דרבים מדכרי אהדדי [וכדאמרינן בשבת (דף קמ"ז ע"ב) דעשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת ומביאין אותן בידם כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי ע"ש] וכתב שם בהג"ה דבזה יתיישב מה שהקשה התוס' יו"ט בפ"ק דמגילה דהאיך קורין בס"ת בשבת דהא איכא ג"כ גזירה דשמא יעבירנו ודחק ליישב אבל לפי דברי הגר"א ז"ל יש לומר דגם בקריאת התורה של שבת דהוא מתקנת משה רבינו לא היה התקנה אלא על הציבור דאם יש עשרה ביחד אז מוטל עליהם חיוב בס"ת אבל אינו חובה על יחיד ויחיד והלכך לא שייך גזירה כ"כ שם הרב בעל מוציא לאור ספר מעשה רב הנ"ל: וזה סייעתא לכאורה לדברינו הנ"ל דעל יחיד אינו מוטל חיוב וממילא כל זמן דליכא עשרה דלא שמעו ליכא חיובא כלל והלכך ממילא הברכה היא ברכה לבטלה ואם רוצין להחמיר ולקרות צריכן לקרות בלא ברכה וא"כ פשוט דה"ה בתענית צבור אם ליכא י' מתענים בבהכ"נ אין לקרות בברכה וכ"כ בהדיא בשו"ת עבודת הגרשוני בסי' נ"ז דבתענית בה"ב אם אין עשרה מתענין בבהכ"נ אין לקרות ויחל במנחה כלל וגם בבוקר לא יקראו רק בפ' השבוע ע"ש וא"כ נ"ש בתענית דעשירי קודש דעיקר הקריאה בקושי התירו דלכאורה לא עדיף מתענית שמתענים בער"ה ובעשרת ימי תשובה דדינם כתענית יחיד ואין קורין ויחל אך כיון שכבר התירו פרושים את הדבר התירו ומ"מ הבו דלא להוסיף עלה והן אמת דראיתי להפרי מגדים ז"ל באו"ח בסי' תס"ב שחולק על דברי עבודת הגרשוני הנ"ל וכתב דמדכ' הרשב"א ז"ל בתשו' בדליכא עשרה שמתענים בבהכ"נ אין יכול לומר הש"ץ ענינו בין גואל לרופא דאין שליח ליחידים וכו' ומשמע דדווקא לענין ענינו דהש"ץ כבר יצא ידי חובתו בתפלה בלחש ואין מחזיר התפלה רק להוציא שאינו בקי וכיון דליכא עשרה שמחוייבים בברכה זו ליכא שליחות דלא נתקן שליחות רק לציבור אבל בקריאת ס"ת דכל אחד מברך וקורא לעצמו לא שייך שליחות [ואף דאחד קורא בשביל כולם היינו כדי שלא לבייש וכו' אבל באמת מחויב המברך לקרות עמו בלחש] ומה בכך שאין עשרה מתענין כ"כ הפמ"ג שם ולפי דעתו פשוט דאף אם ליכא י' שלא שמעו קריאת התורה דג"כ יכולין לקרות בברכה רק דאותן הג' שעולין לס"ת יהיו בני חיובא וחולק על דברי החיי אדם הנ"ל אבל כל זה כתב לפי שלא נחת לסברא זו דקריאת התורה לא נתקן רק לציבור אבל אי הוה נחית לסברא זו יש לומר דע"כ לא הוצרך הרשב"א ז"ל לסברא דאין שליחות ליחידים רק לענין ענינו דהוא חובה על כל יחיד שמתענה וצריך שליחות להוציא מי שאינו בקי ולכן הוצרך לומר הטעם משום דאין שליחות ליחידים