בנין שלמה חלק א קיט

ג"כ בצ"ע ועוד תמוה על המחבר ז"ל בשו"ע דהשמיט דינים אלו לגמרי ולא כתבן לא בה' ט"ב ולא בה' יוה"כ ואינו יודע למה וגם על הרב בהג"ה דהביא דין זה בה' ט"ב והעתיק לד' הטור יש לתמוה עליו על מה דהשמיט בה' יוה"כ להביא דין זה דהא באמת איכא חילוק בין ט"ב ליוה"כ בדין זה וכנ"ל והו"ל להביא החילוק והטור ז"ל כתבו בשל המקומות כמו דאיתא בגמ' וברי"ף וברא"ש אבל על הרב ב"י והרמ"א בהג"ה יש לתמוה וצע"ג [שוב ראיתי דגם הפר"ח הרגיש בזה על המחבר ז"ל ונשאר בצ"ע] ואמנם שוב ראיתי דלק"מ דכבר הביא הרמ"א ז"ל בד"מ ובהג"ה דהסמ"ק חולק וס"ל דאפילו במפה נגובה אסור דשמא יבוא לעשות בשאינה נגובה ויבוא לידי סחיטה וא"כ אפשר דגם הב"י חשש לדעת הסמ"ק [ונראה דדעת הסמ"ק הוא משום דסבור כגי' רש בשם רבותיו ועפ"ז נסתלק תמיהת הפר"ח עליו ודו"ק וגם מה שכ הפר"ח כיון דבניגוב מעט סגי לא שייך החשש שמא לא תנגב יפה והביא דבסמ"ק גופא איתא דבניגוב מעט סגי ונראה מדבריו דדוחה ד' הרמ"א בשתי ידים ואני תמה דהא ד' הרמ"א בהג"ה הן הן דברי הסמ"ק וכמו שמבואר בד"מ ובאמת כפי מה שהובא בד"מ לק"מ דשם מבואר הטעם דחשש שמא לא ינגב כלל וליתא שם הך לישנא שמא לא תנגב יפה ולשון הרמ"א בהג"ה צ"ע באמת אבל הדין דין אמת והוא דעת רש"י בשם רבותיו אך רש"י ז"ל פירש דהם ז"ל דבכלים נגובים נמי איכא סחיטה וכמו שכ' רש"י ז"ל להדיא דכמין כלים נגובין עדיין יש כדי לסחוט והסמ"ק סבר דהגזירה שמא לא ינגב כלל [ועפ"ז גם ד' הרמ"א בהג"ה שכ' דשמא לא תנגב יפה ג"כ ניחא דכ"ה דעת רש"י ז"ל הנ"ל] אבל מ"מ עדיין תמוה ד' המחבר במה דהשמיט דין זה גבי ט"ב דהא בט"ב אין כאן מחלוקת כלל וצ"ע ועי' במג"א במש"כ בשם הרי"ף ז"ל דלקנח ידיו ורגליו במפה בעיוה"כ זה וודאי מותר והדין דין אמת דכ"ה באמת בגמ' בפירוש אך מה שכ' זה בשם הרי"ף ז"ל כבר כתבתי לעיל בשם הלח"מ ז"ל דאינו מד' הרי"ף רק מאיזה תלמיד ובדפוס קושטאנטינא ליתא]

ודע דלענין מה שכתבתי לעיל דדעת הרא"ש ז"ל דלענין רחיצה לתפלה בט"ב וביוה"כ אינו מותר רק אם שפשף וקינח ידיו ואז מותר אפי' אינו רוחץ לתפלה דהוי כמו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה דקי"ל דרוחץ כדרכו ואינו חושש ואכן אחר כך עיינתי שנית ברא"ש וראיתי דדקדק דכיון דרוצה להתפלל הוי כידיו מלוכלכות וא"כ משמע מדבריו דתרווייהו דווקא שפשף ורוצה להתפלל מיד. ונ"ל דדעתו ז"ל דבלא קנח ושפשף לא בעי רחיצה כלל לתפלה ואסור לרחוץ בט"ב וביו"כ וכן משמע באמת בגמ' ואף אם בעי נקיות מ"מ ס"ל להרא"ש דבכה"ג סגי לכתחלה בכל מידי דמנקי ובפרט ביוה"כ בוודאי יש לסמוך על מידי דמנקי וכן בשפשף וקנח ואינו רוצה להתפלל ג"כ אסור דהגם דבידיו מלוכלכות מותר זה לא מקרי מלוכלכות דדווקא בידיו מלוכלכות בטיט ובצואה דאדם מקפיד ע"ז אבל בלכלוך דשפשוף או דקנח בצרור ולא המאיס ידיו לא מקרי לכלוך אך היכא דרוצה להתפלל בלא רחיצה נעשה כידיו מלוכלכות בזה דאסור לו להתפלל וזה מדוקדק לשון הרא"ש במה שכתב וכן כל היום אחר שעשה צרכיו וכו' הוי כמו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה דאי אפשר לו להתפלל בלא נטילה עכ"ל כנ"ל כוונת דברי הרא"ש ז"ל ונמצא לפי זה דהרא"ש והר"ן עומדים בשיטה אחת דרחיצה לתפילה מותר ומה שכתבתי לעיל לדקדק על הב"י דהביא בשם הר"ן דמותר רחיצה לתפלה בט"ב וביוה"כ דהיכן נמצא כן בר"ן כעת ראיתי דכ"ה להדיא בר"ן שם ד"ה אבל ביוה"כ ע"ש. אך דמחולקין בטעם דהר"ן ס"ל דהטעם דרחיצת מצוה מותר דלא אסרו רק רחיצה של תענוג והרא"ש ס"ל דכיון דאסור לו להתפלל בלא זה נעשה כידיו מלוכלכות כנ"ל כוונת דברי הר"ן והרא"ש ז"ל

שוב אחרי כותבי עיינתי עוד בספר דמשק אליעזר על ביאורי הגר"א ז"ל מהגאון מהר"א לאנדא ז"ל ומצאתי שגם הוא תמה על הגר"א ז"ל מטעמא אחרינא דהאיך הוציא כן מד' הירושלמי דברכות דגם ט"ב אסור דהא בירושלמי מתיר בהדיא גבי ט"ב בסיכה שאינו של תענוג ועשה שם ט"ס בדברי הירושלמי דצ"ל אי במקום סכנה אפי' בשבת ויוה"כ ובכוונה דבמקום סכנה הא מותר אפילו לחלל שבת ויו"כ דפקוח נפש דוחה שבת ויוה"כ ואח"כ מסיק דמשו"ה לא חלק הגר"א ז"ל בה' ט"ב משום דהירושלמי מחלק בין ט"ב ליוה"כ לענין סיכה והוציא מזה הגר"א ז"ל לענין רחיצה. ובמח"כ הרמה כל דבריו ז"ל צל"ע ודבריו תמוהין מכמה טעמים דחדא האיך אפשר דעיקר דברי הירושל' שממנו מביא ראיה דגם רחיצה שאינה של תענוג אסור ביוה"כ לא הזכירו הגר"א ז"ל כלל רק מביא דברי הירושלמי שאין לו ענין לדבריו כלל הוי כטענו חטין והודה לו בשעורין אתמהה. ועוד דמסיכה אינו ראיה כלל לרחיצה די"ל דסיכה חמיר משום דסיכה אתקיש לשתיה [ואפשר דזהו כוונת המשנה דשבת פ"ו מניין לסיכה שהיא כשתיה ביוה"כ. ולכאורה לאיזה ענין צריך ללמוד דסיכה הוי כשתיה הא בפרק יוה"כ ילפינן מקראי אחריני דסיכה הוי עינוי ולמה צריך לקרא דותבוא כמים וכו' אכן להנ"ל א"ש דר"ל דמניין לסיכה שהיא כשתיה שאסור אפילו שאינה של תענוג כמו כשתיה דאסור בכל גוונא. וזהו לא נלמד מקרא דמייתי בפיוה"כ דמקראי דהתם לא מצינו למילף דמיקרי עינוי רק בסיכה של תענוג ואגב יבואר לנו ממשנה זו דין חדש דביו"כ אפילו שלא כדרך אכילה והנאה אסור מן התורה וכן דעת השאג"א בתשובה בה' יוה"כ דמדמה סיכה לשתיה לאשמעינן דאסור אפילו שאינה של הנאה דאי אמרינן דאינה אלא מדרבנן כשאר איסורים לא שייך לדמות לשתיה וליליף מקרא ואף דהך קרא אינה אלא אסמכתא מ"מ אי אינו אלא אלא מדרבנן גם אסמכתא לא שייך בזה והטעם דהוי מה"ת משום דלא כתיב בה אכילה ביוה"כ רק עינוי וכשלא כדרך אכילתו נמי מסיר את העינוי כן נ"ל ובזה א"ש נמי מה דתנינן זה דווקא גבי יוה"כ ולא אמר נמי מניין לסיכה שהיא כשתיה בט"ב והול"ל לכוללן בהדדי ולומר מניין לסיכה שהיא כשתיה בט"ב וביוה"כ אכן להנ"ל ניחא משום דבט"ב מותר באמת בשאינה של תענוג וא"כ לא דמי לשתיה אצל ט"ב]

שוב מצאתי להירושלמי בעצמו בשבת בפ' ר"ע הלכה ד' שפי' כן דברי המשנה דר"ל דאסור אפילו בשאינה של תענוג משום דהוי כשתיה ועפ"ז נסתלק לגמרי דברי הגאון מוהר"א לאנדא ז"ל דהרי חזינן דהמשנה חילקה סיכה משאר עינוין משום דסיכה איתקש לשתי' משא"כ רחיצה ודע דאין לתמוה על ד' הירושלמי דאוסר ביוה"כ סיכה שאינה של תענוג והא בברייתא תניא בהדיא דאם היה חולה או שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש והיותר תימה על הרמב"ם דהעתיק לשני הדינים אלו זה אחר זה דמתחילה העתיק שם דברי הירושלמי ואח"כ העתיק שם לדברי הברייתא דאם היה לו חטטין מותר אבל אינו קושיא דחדא י"ל כמו שתירץ הלח"מ שם דחטטין הוי כחולי ובחולי קיל טפי ע"ש. ועוד נ"ל די"ל דהעיקר איסור ביוה"כ רחיצה וסיכה מה"ת היינו רחיצת וסיכת כל הגוף דבזה מבטל העינוי אבל באבר אחד נ"ל דאינו אלא מדרבנן וי"ל דזהו דקמ"ל בברייתא ביומא דאסור לסוך מקצת גופו ככל גופו והיינו דקמ"ל דאף דמה"ת אינו אסור רק בסיכת כל הגוף מ"מ מדרבנן אסור לסוך אפילו מקצת הגוף וכיון שכן י"ל הא דמחלק בירושלמי בין ת"ב ליוה"כ לענין סיכה היינו מסיכת כל הגוף דגבי יוה"כ הוי דאורייתא ואיתקש לשתיה משו"ה אסור אף בשאינה של תענוג אבל במקצת הגוף דגבי יוה"כ נמי אינו אלא מדרבנן גם ביוה"כ מותר בשאינו של תענוג דכיון דאינו אלא מדרבנן שוה לט"ב וזהו דאמר בברייתא אם היו לו חטטין בראשו ולא נקט אם היו לו חטטין בגוף והיינו משום דבאמת אם היו לו חטטין בכל הגוף אסור דהוי דאורייתא ובזה יש לדחות מה דהביאו התוס' ביומא דף ע"ז ד"ה דתנן דהנך ה' ענויים הם מדרבנן מדהתירו בהיו ידיו מלוכלכות או שיש לו חטטין בראשו ולפי מש"כ אינו ראיה כלל דלא התירו רק במקצת הגוף ובמקצת הגוף וודאי הוי מדרבנן אבל רחיצת כל הגוף שפיר י"ל דהוי מה"ת מיהו עדיין דין זה צריך עיון ויישוב הרבה ואי"ה במק"א יתבאר עוד מזה אי"ה. ועפ"ז יתיישב ג"כ תמיהת הפנ"י בביצה (דף י"ח) דאמר שם תינח בשבת ביוה"כ מאי איכא למימר ותמה שם הפנ"י דהא ביוה"כ נמי מותר אי מלוכלך בטיט ובצואה והלא עיקר ההיתר שהתיר לטבול בימות הגשמים בשבת אמרינן שם משום דלפעמים אדם בא מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה ורוחץ אפילו בימות הגשמים וא"כ מאי מקשה ע"ז תינח בשבת ביוה"כ מאי איכא למימר דהא זה מותר אפילו ביוה"כ ותמיהה רבתי היא לכאורה וע"ש מה שתירץ אמנם לפמש"כ בעז"ה אין מקום לקושיא הלזו דהא התם מיירי בטבילת כל גופו לא התירו לרחוץ באמת ביוה"כ מחמת לכלוך משום דכל גופו דאורייתא הוא ולא התירו רק אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה משום דמקצת הגוף אינו אלא מדרבנן והם אמרו והם אמרו אבל בכל הגוף לא הוי יכולת ביד חכמים במקום לכלוך כנ"ל ברור. ובר מן דין דברי הגאון מוהר"א ז"ל תמוה דעדיין לא יצא יד"ח ליישב דברי הירושלמי דתענית שהביא הגר"א ז"ל דמפורש שם דמותר רחיצה בשחרית ביוה"כ ולפי דבריו דהגר"א ז"ל למד רחיצה מסיכה א"כ יהיו דברי הירושלמי סותרין זה את זה ולכן פי' דברי הגאון מוהר"א לאנדא לא נראה לי כלל לפע"ד והמחוור בזה כמש"כ בעז"ה דברחיצה דשחרית מודה הגר"א והיינו דברי הירושלמי דתענית ואינו חילק רק ברחיצה לתפלה וע"ז מביא הירושלמי דברכות וכמש"כ לעיל באריכות בעז"ה. ומיהו לולי דברי הגר"א ז"ל הייתי אומר דמה שהירושלמי אוסר זולת במקום סכנה היינו ברחיצת כל הגוף [וכן