בנין שלמה חלק א יב

אם יהיה ביכולתי וביכולת בניו הנעימים שיחיו. וה' יעזרני למען שמו להוציא חיבורי זה לאור עולם בנין שלמה חלק ראשון ויגמר בעדי להוציא לאור גם יתר החלקים מספרי הנ"ל ועוד כמה חבורים על סדר הש"ס והפוסקים. אכיה"ר. ולהיות כי ברא מזכה אבא ראיתי לכתוב בכאן איזה חדושים ופירושים נכונים בחומש ופרש"י מה ששמעתי ממר אבא ז"ל כדי שיהיה שפתותיו דובבות בקבר. והגם שאיני זוכר כל החדושים ששמעתי ממנו מ"מ המעט שאני זוכר אכתוב כדי שיהיו לו למזכרת עולם. וזה החלי בעז"ה

[בפ' בראשית ב' י"ג] ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש. ופרש"י כוש ואשור עדיין לא היו וכתב המקרא על שם העתיד והעיר בשפתי חכמים דמדוע לא עמד רש"י בתחלה על מקרא הקודם לזה דכתיב הוא הסובב את כל ארץ החוילה והרי חוילה ג"כ עדיין לא היה דהרי שם חוילה קחשיב בפ' נח מזרע בני נח וע"ש מה שדחק לתרץ ואמנם יש ליישב בפשיטות דהנה ידוע דדרכו של רש"י ז"ל לפרש בדרך קצרה והלכך ניחא ליה טפי לפרש כן על כוש דממילא ידעינן דחוילה ג"כ נכתב ע"ש העתיד דהא חוילה היה בנו של כוש כדכתיב בפ' נח ובני כוש סבא וחוילה וכיון דכוש לא היה עדיין מכ"ש בנו והלכך פי' כן על כוש דשמעינן ג"כ על חוילה וק"ל

[בפ' לך] ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ופירש"י לפי שהדרך גורמת לג' דברים ממעטת פריה רביה וממעטת את הממון וכו' לכך הוזקק לג' ברכות אלו והנה לפי פשוטו נראה דרש"י בא לפרש דלאיזה ענין ברכו דווקא בג' ברכות אלו ולא בברכות אחרות אבל עדיין תקשה דא"כ דכל הברכות שמצינו שבירך הקב"ה לאברהם וליצחק וליעקב יש להקשות כן דמ"ש אלו. לכן נראה דלרש"י היה קשה דאמאי נחשב זה לניסיון מאברהם מה שהניח משפחתו וארץ מולדתו ולבוא ארצה כנען דכיון שהבטיחו השם עבור זה כל הברכות אלו כדאי היו לו להניח ארץ מולדתו כדי שיקויים בו הברכות אלו ולכן פרש"י דלא היה בברכות אלו שום תוס' ברכה ושכר לאברהם אלא משום דהדרך ממעטת ג' דברים אלו ולכן הוצרך להבטיחו דלא יהיה לו היזק והפסד מהדרך וזהו שאמר לו ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו' אבל מ"מ לא היה רווח ושכר בהליכה זו ולכן שפיר היה נחשב הנסיעה מארצו לנסיון

[בריש פרשה וירא] ברש"י ישב כתיב ביקש לעמוד א"ל הקב"ה שב ואני אעמוד ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינים והן יושבין שנאמר אלהים נצב בעדת אל ע"כ ולכאורה הדבר תמוה דמהו סימן שעתיד הקב"ה להתייצב בעדת הדיינים הלא הקב"ה לא בא אליו רק לבקרו כמו שפירש"י מתחילה ומהו ענין דין לכאן ואכן י"ל דאף שרש"י ז"ל כתב דבא לבקר את החולה והוא מהש"ס (דב"מ דף פ"ז) מ"מ פשיטות הענין משמע דהקב"ה בא אליו להודיעו דרוצה לעשות דין בסדום כמו דכתיב בפ' השניי' לאחר שלווה אברהם להמלאכים וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה אלא מתוך שתיכף באו אליו המלאכים המתין לו הקב"ה עד שהכניס לאורחים כמו שביקש אברהם דכתיב ויאמר ה' אל נא תעבור מעל עבדך וכמו שפרש"י די"א דהוא קודש שאמר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים ובזה ניחא דאברהם ביקש לעמוד מפני כבוד השכינה ואמר לו הקב"ה שב משום דרצה הקב"ה לעשותו דיין במעשה דסדום ולהסכים עמו בדין שגזר עליהם ולפיכך אמר שב ואתה סימן לבניך שבכל הדינין יהיה כך שהדיינים יושבים והקב"ה כביכול עומד שנאמר אלהים נצב וכו' [א"ה מיהו במדרש רבה כאן איתא בסגנון אחר דאמר לו הקב"ה שב ואתה סימן לבניך מה אתה יושב ושכינה עומדת כך בניך יושבין ושכינה עומדת על גבן כשנכנסין ישראל לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין ק"ש והן יושבין לכבודי ואני על גבן שנאמר אלהים נצב בעדת וכו' וצ"ל שרש"י היה לו גירסא אחרת במדרש רבה). [שם י"חה'] ויאמר כן תעשה כאשר דברת. לכאורה קשה דכן נעשה מבעיא ליה למימר ונראה משום דלא היו רוצים להוציא דבר שקר מפיהם דהא באמת היו מלאכים ולא אכלו כלום והא דכתיב ויאכלו אמרינן בגמרא דנראים כאוכלים ולכן אמר דכן תעשה כאשר דברת כלומר דאתה תעשה אבל אנו לא נעשה כלום. ועוד י"ל משום דבאמת לא רצו להטריחו בהכנסת אורחים משום דהיה חולה ואך מתוך שהפצירם לאמר דלא יקח רק פת ותיכף יוכלו לעבור ולא יטריח בעבורם בהכנה רבה וטירחא גדולה ולכן נתרצו ואמנם ידעו דאברהם יש לו מדת צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה ולכן אמרו באיזה אופן אנו מתרצים ליכנס אצלך אם תעשה כאשר דברת לא תוסיף על דבריך: [שם ו'] מהרי שלש סאים קמח סולת וגו'. עיין בספר פנים יפות על החומש מהגאון בעל הפלאה ז"ל שפי' דמשו"ה צוה לשרה שתמהר בעשיית הפת משום דהמעשה היה בעה"פ בארבע שעות על היום דכתיב והוא יושב פתח האוהל כחום היום וכחום היום הוא בד' שעות ואברהם אבינו קיים כל התורה כולה ואפילו מצוה דרבנן ולא הה רוצה להאכילן חמץ רק עד סוף שעה חמישית דהא לאחר חמש אסור בהנאה מדרבנן ולכן אמר לה מהרי שתמהר בלישה ואפייה בתוך שעה חמישית באופן שישאר פנאי להאכילם קודם שיגיע זמן איסור הנאה ע"ש וכ"כ ג"כ בתוס' על החומש דכחום היום הוא בד' שעות]. ואמנם תימה גדולה דהא בהדיא אמרינן (בברכות כ"ז) דכחום היום הוא בשש שעות וחם השמש הוא בד' שעות ולכן נראה לומר בדרך אחר שהמעשה שהיה לאחר חצות היה והיה צריך לאפיית מצה ולכן אמר מהרי כלומר שתמהר בלישה ואפיה כדין שלא תבוא לידי חימוץ ואף שאסור לאכול מצה בעה"פ י"ל שצווה ללוש העיסה ביין ושמן ודבש דיהיה מצה עשירה ומצה עשירה מותר לאכול בעה"פ. [א"ה ובספר תפארת יהונתן על החומש מהגאון מהר"י מפראג פירש דזהו שלקח חמאה וחלב היינו ללוש את הפת בחמאה וחלב כדי שיהיה מצה עשירה אך מה שתי' בזה לד' המדרש דמשמע שם דדווקא דפת של סולת לא הביא על השולחן משום דנמאס העיסה משום שפירסה שרה נדה אבל פת קיבר הביא היינו משום דכיון דהוצרך לאפות הפת בחמאה וחלב משום מצה עשירה ומי פירות אינן מכשירין ולא הוכשרו הפת לקבל טומאה כלל משא"כ בסולת כבר הוכשרו החיטים ע"י לתיתה דאין סולת בלא לתיתה ע"ש והדבר תמוה דהא תנן בהדיא בסוף מכשירין דחלב מכשיר והוא אחד מז' משקין המכשירין וצע"ג. ואמנם כל זה לפי דעתם ז"ל דמעשה כי הוה בעה"פ הוה ואין סתירה ע"ז מדברי הפיוט דאומץ גבורותיך שיסד ר"א הקליר ז"ל דכתב שם דלתיו דפקת כחום היום בפסח הסעיד נוצצים עוגות מצות בפסח די"ל דלעה"פ קרי פסח משום שמקריבין בו הפסח וכן בתורה נקרא ליום י"ד פסח דכתיב ובארבעה עשר יום לחודש הראשון פסח לה' וכן משמע עוד בפיוט שם שיסד חולץ לוט מהם ומצות אפה בקץ פסח ולכאורה היכי קרי ליה בקץ פסח דהא הכל היה ביום אחד דאצל אברהם באו ביום בשש שעות כחום היום ולעת ערב באו לסדום אצל לוט וע"כ דקרי ליום י"ד פסח והלכך ליל ט"ו מקרי קץ פסח דהוא סוף זמן הפסח [ואגב אורחיה נראה להעיר על הפייטן שכתב דהסעיד נוצצים עוגות מצות בפסח דהלא בש"ס אמרינן דלחם לא הביא דנטמאת העיסה ונראה דכוון לד' המדרש הנ"ל דדווקא פת סולת לא הביא אבל פת קיבר הביא אבל מש"כ הפנים יפות דהיה בד' שעות וצווה אותה למהר כדי שיוכל לאכול קודם ה' שטות וא"כ לפי דעתו ציווה לאפות חמץ ע"ז יש סתירה מפורשת מד' הפייט הנ"ל]. אבל באמת י"ל דהמעשה היה בפסח גופא וכן משמע מפרקי דר"א ובזה נ"ל ליישב עוד מה דלכאורה קשה מה דלא הביא הלחם משום דנטמאת העיסה ואברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה הא מבואר במדרש וכן ברש"י בחומש דהיה סובר שהן ערביים וא"כ מאי איכפת ליה דלחם טמא הוא דאטו משום דהוא החמיר ע"ע לאכול בטהרה יחמיר גם שלא להאכיל לערביים ואכן לפמ"ש ניחא דהא ביו"ט אסור לעשות מלאכה בשביל אחרים ולא היה רשאי לאפות בשבילם אך דעיקר ההיתר היה כיון דהיה צריך לאפות גם לעצמו ולאנשי ביתו ממילא היה מותר לאפות גם בשבילם וכדאמרינן (בביצה דף י"ז) דממלא אשה כל התנור פת ואף שאינה צריכה אלא לפת אחת מפני שהפת נאפה יפה אבל כיון שנטמאת העיסה ולא היתה ראויה לאפות בשביל עצמו ובשביל אנשי ביתו [ושרה הגם שבלא"ה היתה טמאה נדה מ"מ אפשר שחולה היתה באותו היום ולא היתה רוצה לאכול מחמת שפירסה נידה כי כן דרך נשים] ממילא אסור לאפות בשבילם ע"כ הגה"ה מהמחבר: [שם ברש"י] קמח סלת. סלת לעוגות וקמח לעמילן של טבחים וכו' והנה בגמ' (בבבא מציעא פ"ז) אמרינן כתיב קמח וכתיב סלת ללמד שאשה צרה עיניה באורחים והיה כתוב בפרש"י שם בגמ' בספרים ישינים הקדמונים דהוא אמר קמח והיא אמרה סלת וכן משמע מלשון הכתוב דקמח כתיב ברישא ומשמע דהוא אמר לה והיא השיבה סלת] וכבר תמהו כל העולם דא"כ היכי מוכח מזה שאשה עיניה צרה באורחים ואמנם שמעתי בשם הגאון בעל כנסת יחזקאל ליישב בטוב טעם ודעת ע"פ דברי התוס בשבת דף קי"ז) ד"ה הציל על הא דאמרינן שם דהציל פת פת נקיה אינו מציל פת הדראה וכתבו התוס' שם בשם ר"י דה"ה כשאופין ביו"ט של פסח מצוה מסולת נקיה שיש לו די לצורך יו"ט אין אופין לאחריהם פת של הדראה אלא מתחילה יעשה של הדראה ואח"כ יעשה הנקיה ועפ"ז עולה לנו דברי רש"י כמין חומר דהיא אמרה סולת כדי שלא יוכל לאפות ל הם פת אחרת משום מלאכה שלא לצורך יו"ט אבל אברהם אמר קמח כדי שאם ירצה יוכל לאפות עוד פת סולת: [שם] והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. בש"ס (בב"מ דף פ"ז) אמרינן ויאכלו ס"ד אלא נראים כאוכלים וכתבו התוס' דבתנא דבי אליהו איתא לא כדעת האומרים דנראים כאוכלים ושותים אלא אוכלים ושותים ממש ופליגי על הש"ס דהכא. ולכאורה תמוה דהא מדמתמה הש"ס ויאכלו ס"ד משמע דזה אינו במציאות כלל דמלאכים יאכלו דלא שייך בהם אכילה כלל והיאך אפשר דהמדרש יפלוג ע"ז. ואכן לולא דברי התוס' י"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהש"ס לא אומר רק דא"א לומר ויאכלו שאכלו ממש כמו אנשים דזה דבר שא"א כלל רק דנראה שאכלו דהיינו שנשרף המאכל בהבל שבפיהם ולא נשאר על השולחן כלום והיינו אכילה שלהם אבל התנא דבי אליהו בא לומר דלא כמו שאומרים דנראים כאוכלים ושותים דהיינו יהיה נדמה לאברהם שלקחו המאכל לתוך פיהם ואכלו אבל באמת נשארו כל המאכלים בשלימות כמו שהם