בנין שלמה חלק א קיז

שם מדבריהם דבכל רחיצה שאינה של תענוג מותר ואף במקום דליכא שום חולי כלל והביאו ג"כ ראיה מהך דחטטין זה וודאי תמוה וצע"ג

ודע דאין לתמוה דכיון דעיקר הטעם דרחץ ר"ג משום דרחיצה שאינה א של תענוג מותר א"כ למה רחץ דווקא בלילה משום דאנינות לילה דרבנן והרי רחיצה ביוה"כ דלדעת כמה פוסקים הוא דאורייתא ואעפ"כ מותר בשאינה של תענוג. ונ"ל דמזה ראיה באמת למה שאכתוב לקמן בעז"ה דהא דהתירו בהא דהי' ידיו מלוכלכות או דהי' לו חטטין בראשו היינו משום דמקצת הגוף אינו רק מדרבנן לד"ה ומשו"ה נקט דווקא היה לו חטטין בראשו וידיו מלוכלכות אבל ביש לו חטטין בכל הגוף או שהיה כל גופו מלוכלך אה"נ דאסור לרחוץ דבאסור תורה לא הקילו ולקמן יבואר בזה באריכות] והיאך כתב הגר"א ז"ל דבירושלמי פ"ב דברכות אמרינן דביוה"כ וט"ב אסור רחיצה לעולם אלא בחולה שיש בו סכנה ואדרבה הרי מבואר ההיפך וצ"ע מיהו מדברי הר"ח ז"ל שהביאו תר"י בספ"ב דברכות משמע דמפרש הירושלמי כפשוטו דדווקא במקום סכנה מותר באבל והא דאמר הדא דתימא וכו' ר"ל במקום סכנה דווקא וגבי ר"ג נמי היה מקום סכנה מיהו הדבר מתמיה דאם היה במקום סכנה א"כ מאי איריא בלילה דהוי איסור דרבנן משום דאנינות לילה אינו אלא מדרבנן אפילו ביום נמי היה מותר לרחוץ כיון דבמקום סכנה הוה ועוד מאי חדש בזה הירושלמי במה דאמר הדא דתימא וכו' דמשמע דמן המשנה נלמד ואי בר"ג היה חשש סכנה מאי חדוש בזה פשיטא הא אין לך דבר שעומד בפני הסכנה וצע"ג] ומיהו לענין קושיא הלזו השניה שהערנו על הגר"א ז"ל דמן הירושלמי לא משמע כדבריו ז"ל זה אינו קשה כ"כ דנראה הדבר פשוט דהגר"א ז"ל הי' לו גרסא אחרת בירושלמי והיא היא גרסת הרשב"א ז"ל שהביא הגאון בעל ס' חרדים ז"ל שם דגרס בירושלמי אמר לון יסחי במה אנן קיימין אי בשיש בו סכנה אפי' בט"ב ויוהכ"פ ור"ל דע"ז לא מבעיא להו כלל דזה דבר פשוט דמותר דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"כ דמיבעיא להו בחולה שאב"ס דבכה"ג בט"ב וביוה"כ אסור אך דמבעיא להו דאפשר באבל אפילו באין בו סכנה מותר ופשוט להו דמותר באמת דאבל קיל טפי מט"ב ויוהכ"פ. כ"ה פי' הירושלמי לפי גרסת הרשב"א ז"ל. ועפ"ז שפיר מביא הגר"א ראיה מד' הירושלמי דבט"ב ויוה"כ אסור כל רחיצה זולת במקום סכנה אכן עדיין תמוה מה שהערותי לעיל דהא בירושלמי דתענית הנ"ל מבואר להדיא להיפך ומאי חזית דהירושלמי דברכות הוא עיקר להלכה וכמש"ל: וליישב כ"ז ובזה יבואר ג"כ ישוב לסתירת דברי הגר"א ז"ל בעצמו נקדים מה שיש להתעורר עוד בדקדוק עצום על דברי השו"ע שם (דבסי' תקנ"ד סעיף יו"ד) דגבי ט"ב כתב נוטל אדם שחרית וצריך ליזהר וכו' ולא הזכיר כלל שצריך לברך ענט"י ובסי' תרי"ג בהל' יוהכ"פ סיים השו"ע דצריך לברך ענט"י ולכאורה תמוה דאמאי לא כתב כן גם בהלכות ט"ב דהא כל עצמו לא בא אלא לאשמעינן להוציא מדברי הרמב"ם דפסק בפ"ז מהל' תפלה הלכה ח' דבט"ב ויוהכ"פ אין מברכין על נטילת ידים בשחרית וא"כ גם בהלכות ט"ב הו"ל לאשמעינן להוציא מד' הרמב"ם: ועוד ראוי להתעורר על הרמ"א ז"ל בהגה"ה דשם בהלכות יוהכ"פ העתיק לדברי הגהת מיימון דאף דמותר לרחוץ בשחרית מ"מ לא יכוין להנאת רחיצה רק להעביר רוח רעה ויש לתמוה דלמה לא הביא זה גם בהלכות ט"ב דאסור לכוין לשם הנאה ואיזה טעם וסברא יש לחלק ביניהם

מיהו זה נ"ל ליישב בפשיטות דהא דין זה דאסור לכוין לשם הנאה נובע מהש"ס דפסחים (דף כ"ו) דאמר רבא שם דאי אפשר וקא מכוין אסור והכא נמי הוי דבר שא"א דהא ע"כ צריך לרחוץ אך מ"מ אם רוצה לכוין לשם הנאה הוי א"א וקא מכוון ואסור והואיל וכן הוא מעתה יפה עשה הרמ"א שלא כתב זה בהל' ט"ב דהא בש"ס דפסחים הנ"ל בהא דמתרץ שם שאני היכל דלתוכו עשוי מבואר דבאיסור דרבנן מודה רבא דא"א וקמכוין שרי וכמש"כ המשנה למלך ז"ל בפ"ה מהל' יסודי התורה דלפי' רש"י ז"ל בד"ה אין בהם משמע להדיא דבאיסור דרבנן אף רבא מודה דשרי וכשמתרץ הגמ' דשאני היכל וכו' הכוונה כיון דליכא כי אם איסור דרבנן היכי דלא אפשר אף דקמכוין שרי עכ"ל והלכך גבי ה' עינויים ביוה"כ דלדעת רוב הפוסקים ז"ל הם מה"ת שפיר כתבו הגהות מיימון דאסור לכוון [והגהות מיימון בעצמם נמי נראה דס"ל דהוא מה"ת דהא העתיקו שם לדברי הסמ"ג דמדקדק דאיכא איסורא דאורייתא בשאר עינויים ע"ש ומשמע דס"ל נמי הכי והלכך י"ל דהגהות מיימון לשיטתייהו אזלי בזה] אבל ט"ב דאינו אלא מדרבנן גם כשמכוין לית לן בה מיהו לדעת התוס' בפסחים שם שחולקים על רש"י שם בד"ה ותיסברא וס"ל דאף באיסור דרבנן אסור בא"א וקמכוין ע"ש שהביאו ראיה לזה בוודאי גם בט"ב יש להחמיר ומיהו הרמ"א ז"ל לא פסיקא ליה למתני גם בט"ב הכי כיון דתליא במחלוקת רש"י ותוס' ויבואר עוד לקמן מזה אי"ה: ועתה נבוא לבאר ד' השו"ע שהערנו לעיל דאמאי לא הביא גם בה' ט"ב דצריך לברך על נט"י בנטילה של שחרית וזה לא שייך לומר דסמך עצמו על מה שכתב בהל' יוה"כ דהא וודאי ליתא דהא דיני ט"ב קדמי להלכות יוה"כ והו"ל להביא זה ברישא בהל' ט"ב ושם בהלכות יוה"כ הו"ל להשמיט זה ולסמוך שם על מה שכתב כבר אבל אינו שייך לומר דסמך עצמו על מה שכתב אח"כ] ובזה יבוא יבואר על נכון גם דברי הגאון ז"ל ויתיישב כל הקושיות בעז"ה והוא דהנה מבואר ברא"ש בסוף תענית ובטור ובב"י בהל' ט"ב סי' תקנ"ד דשני רחיצות יש להתיר בט"ב א' רחיצה דשחרית אפי' א"צ להתפלל עכשיו מיד משום דכיון דצריכין להעביר הרוח רעה הוה כידיו מלוכלכות דהא אמרו דיד לעין תקצץ וכו' והב' רחיצה לתפילה ג"כ ואף דכבר נטל ידיו בבוקר מ"מ מותר מטעמא דהוי רחיצה של מצוה ולא אסרו רק רחיצה של רשות והביא הרא"ש והר"ן ראיה לזה מהא דההולך להקביל פני רבו מותר לעבור עד צוארו במים ואינו חושש וכ"ש לקבל פני שכינה וכן מהא דקיי"ל דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן [ואף דהאידנא קיי"ל דאסור לטבול בט"ב וביוה"כ היינו מטעם דהאידנא ליכא טבילה בזמנה ויכול לטבול למחר אבל ברחיצה א"א לדחות לאחר זמן דהא ע"כ צריך לרחוץ ידיו כעת. ולדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דלתפלה לא בטלה תקנת עזרא ואסור בע"ק להתפלל עד שיטבול במ' סאה אפשר דאה"נ דמותר לטבול בט"ב וביוה"כ כשצריך לטבול לתפלה משום קרי וצ"ע בזה] כן הוא דעת הרא"ש והר"ן וסייעתם

אכן הב"י בסי' תקנ"ד העתיק לד' רבינו ירוחם בזה הלשון הסכימו בעלי התוס' שנוטל אדם ידיו שחרית ומ"מ צריך ליזהר שלא ליטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו ולא כל היד והכי נקטינן עכ"ל הב"י וכן כתב בלשון זה בשו"ע סעיף ו' בלי שום שינוי והנה באמת דרבינו ירוחם עצמו בנתיב ז' ח"ב בה' יוה"כ מסיים וכן כל היום אחר שעשה צרכיו והטיל מים ושפשף בידיו ניצוצות נוטל ידיו להתפלל וכן כתב ג"כ בהלכות ת"ב בנתיב י"ח ח"ב והביא דכ"כ הר"ב ר' יצחק אבן גיאות זצ"ל והיינו כדעת הרא"ש והר"ן ז"ל אכן הב"י דלא הביא לסיומא דר"י ז"ל משמע דלא הסכים להתיר רק לנטילה דשחרית דהתם אינו כוונתו לרחיצה רק להעביר רוח רעה והוי כידיו מלוכלכות אבל כל היום לרחוץ לתפלה אפשר דאסור משום דהתם מכוין לרחיצה ולא מהני משום דהוי רחיצה דמצוה ובאמת שהראיה שהביאו הרא"ש והר"ן מההולך להקביל פני רבו ומטבילה יש לדחות דהתם אינו מכוון לרחיצה כלל וגם א"צ לרחיצה והוי לא אפשר ולא קמכוין דלכו"ע שרי אבל הכא נהי דאינו מכווין להנאת רחיצה אבל לרחיצה בוודאי מכווין דהא המצוה הוא שצריך לרחוץ לתפילה וא"כ כשרוחץ הרי הוא מכוין לרחיצה והלכך דמי ללא אפשר וקמכוין דקיי"ל דאסור כן צ"ל כוונת הב"י בזה וכן ס"ל בשו"ע והא שכ' הרמ"א ז"ל בהג"ה בסעיף ט' ואם עשה צרכיו אם מותר לרחוץ דינו כמו ביו"כ הוא דעת עצמו אבל דעת הרב"י עצמו אינו כן וכמש"כ: ומעתה נתגלה לן טעמו של הב"י שלא כתב בה' ט"ב שצריך לברך על דשחרית משום דכבר ידוע דעת הרא"ש בברכות דעיקר הברכה לא נתקן רק לתפלה ואם אינו רוצה להתפלל עכשיו מיד אינו צריך לברך באמת והלכך לא פסיקא ליה ליה להשו"ע לכתוב דמברך על נט"י ובעת התפילה נמי לא יהיה צריך לברך משום שאז אסור לו לרחוץ ולא נתקן הברכה רק בעת הרחיצה ואף דרבינו בעל ב"י בעצמו הסכים בסי' ז' כהרשב"א דהברכה הוא משום דנעשה כבריה חדשה ולא משום תפלה מ"מ גבי ת"ב דלדעת הרמב"ם בלא"ה אין לברך משום דס"ל דאסור לרחוץ כלל והלכך הגם דבעיקר הרחיצה לא פסק כהרמב"ם מ"מ לענין ברכה חשש לדעת הרמב"ם משום דספק ברכות להקל ובפרט בנד"ד הוי ס"ס דשמא כהרמב"ם ואפי' את"ל כדעת התוס' והרא"ש והר"ן החולקים על הרמב"ם מ"מ שמא הלכה כהרא"ש דברכה משום תפלה וכנ"ל והלכך דעתו שאין לברך

וכל זה בה' ט"ב אבל בהלכות יוה"כ נראה דחזר בו דהא העתיק שם בה' יוה"כ סעיף ג' כדעת הרא"ש והר"ן דאם הטיל מים ועשה צרכיו ורוצה להתפלל ג"כ מותר לרחוץ מש"ה כתב שם בסעיף ב' דצריך לברך על נט"י וא"ש במאי דלא הזכיר בה' ט"ב דצריך לברך על הנטילה והיינו דשם לא העתיק רק לדברי ר"י דרחיצה של שחרית מותר בט"ב וכנ"ל אבל בה' יוה"כ דחזר בו ופסק כהרא"ש והר"ן מש"ה כתב דצריך לברך על הנטילה: