בנין שלמה חלק א קטז

אבינו דהי' עמוד של ג"ח דכתיב ביה ויטע אשל בבאר שבע [ואפשר דמשו"ה נקראו מועדים משום דאותיות מועדים הם אותיות עמודים] ולפי מש"כ בכל הג' מועדים נשלם הג' עמודים ביחד ולפיכך כתבו דתכלית השבתות הם המועדים דהם הם העמודים אשר כל העולם עומד בזכותם

ואמנם כל אלה בהיות ההיכל על יסודותיו ומקדש הקודש על מכונו וכהנים הי' עוסקין בעבודתן ולוים בדוכנם אבל מעת חסרנו כל אלה בעו"ה ואין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו לא מזבח ולא קרבן ואין לנו שיור רק התורה הזאת ולכן עתה הת"ח והלומדים, ורבני הקהילות ורבני המו"ץ אשר בכל דור ודור הם הם המורים והם המלמדים ומהם תצא תורה והוראה לישראל וגם הם הכהנים והלוים העוסקים בעבודה וכדאמרינן במנחות ד' ק"י שיר המעלות הנה ברכו את ד' כל עבדי ה' העומדים בבית ד' בלילות מאי בלילות אר' יוחנן אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהם הכתוב כאלו עוסקים בעבודה:

ועוד דרשו חז"ל שם דמאי דכתיב בדברי הימים ב' י"ב לעולם זאת על ישראל ואמר ר' יוחנן אלו ת"ח העוסקין בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה בהמ"ק בימיהם ע"ש והיוצא לנו מזה דת"ח העוסקין בתורה ובהלכות עבודה בזה"ז הם דוגמת הכהנים והלוים ממש ודומה ממש כאלו בהמ"ק בנוי וכהנים עוסקים בעבודה והמקרא מסייע לזה דהא כתיב לעולם זאת על ישראל והלכך כמו דהטילה התורה מ"ע על הישראלים בזמן הבית ליתן תרומות ומעשרות ושאר מתנות כהונה ולויה לכהנים הלוים המחזיקים בתורת ד' ה"נ מוטל מ"ע האידנא על הישראלים ליתן שכירות והספקה לת"ח ולרבני הקהילות מידי שבוע בשבוע כדי שיוכלו להחזיק בתורת ד' וכמו שהטילה התורה מ"ע לשמח את הכהנים הלוים ברגל ולתת להם צרכי החג בעבור שברגל הוטל עליהם עול התורה והעבודה ביותר מכל השנה כולה ה"נ מוטל מ"ע האידנא לשמח את הת"ח ורבני הקהילות ברגל יען שברגלים מוטל עליהם עול התורה ביותר ולהשיב לכל שואל בדבר ד' זו הלכה למעשה בהלכות החג ובאו"ה כן נראה לענ"ד בעז"ה: הלכות תשעה באב

סימן לד בעז"ה יום ד' ט"ו מנחם אב תרל"א לכבוד ידיד ה' וידיד נפשי עוז הרב המופלג בתורה ויראה וכו' מוהר"ר יוסף מייזיל נ"י יצו ה' אתו את הברכה וכו' וע"ד אשר העיר מעכ"ת נ"י על דברי הגר"א ז"ל בבאוריו לאו"ח סי' תקנ"ד סעיף יו"ד דשם העתיק דברי הפוסקים דהביאו ראיות מן הש"ס דמותר ליטול ידיו שחרית בט"ב משום דלא גרע מאם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה דרוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך ידיו מלוכלכות גדול מזה שאינו רחוץ ידיו שחרית דהא אסור לו ליגע ביד לעין ולפה ולשאר מקומות ואמרינן עוד כל חייבי טבילות טובלין כדרכן וההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים אלמא דלא אסרו רק רחיצה של תענוג ורחיצה שהיא של רשות אבל רחיצה שאינה של תענוג כגון אם היו ידיו מלוכלכות או רחיצה של מצוה מותר וא"כ ה"ה רחיצה דשחרית ג"כ מותר כ"כ הגר"א ז"ל לראיה לדברי השו"ע שכתב שם דנוטל אדם ידיו שחרית בט"ב ומשמע דמסכים לדעתו. ואלו בהלכות יום הכפורים בסי' תרי"ג סעיף ב' דכתב שם ג"כ השו"ע דנוטל אדם ידיו שחרית ומברך על נט"י חולק שם הגר"א ז"ל על השו"ע בחוזק היד ודחה דבריו בשתי ידים מד' הירושלמי בפ"ק דברכות הלכה וא"ו דמשמע שם דכל רחיצה אסור בט"ב וביוהכ"פ זולת במקום סכנה וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות תפלה ה"ח וכ"כ המ"ע בשם רבינו פרץ ז"ל ומסיק הגר"א ז"ל שכן עיקר להלכה דאסור לרחוץ ידיו שחרית בט"ב וביוהכ"פ ודלא כהשו"ע וא"כ דבריו סותרים זא"ז דשם בסי' תקנ"ד משמע דמסכים לדברי השו"ע ואין מקום לחלק בזה בין ט"ב ליוה"כ דהרי מהירושלמי דברכות שהביא ממנו ראיה מבואר דאין חלוק וכן מבואר ברמב"ם כן העיר כבודו נר"ו. והנה לכאורה יפה העיר מעכ"ת נ"י על רבינו הגדול הגר"א ז"ל בזה. ונתכוין לדעת הגאון מוהר"ר אליעזר לנדא ז"ל מהוראדנא אחי הרב המגיד דפ"ק בספרו דמשק אליעזר על באורי הגר"א ז"ל שהעיר ג"כ על דברי הגר"א ז"ל בזה ומה שתירץ שם דהגר"א ז"ל מחלק בין ט"ב ליוהכ"פ מחמת שהירושלמי בתענית פ"א ה"ו מחלק בין ט"ב ליוהכ"פ לענין סיכה דביוה"כ אסור אף סיכה שאינה של תענוג אבל בת"ב ובתענית צבור אינו אסור רק בשל תענוג לענ"ד לא נהירא כלל תירוץ זה דחדא דהא הגר"א ז"ל אינו מביא כלל להירושלמי הזה לראיה לדבריו ולא הזכירו כלל. ועוד דהרי מביא מדברי הרמב"ם והמ"ע והם כתבו בהדיא דאפילו בט"ב אסור לרחוץ בשחרית וכתב על דבריהם שהם עיקר הרי דאינו מחלק בזה בין ט"ב ליוהכ"פ. ועוד דבירושלמי ברכות הנ"ל שמביא הגר"א ממנו ראיה ג"כ אינו מחלק בין ט"ב ליוהכ"פ דהרי כללן בהדדי ועל שניהם הוא אומר דאינו מותר אלא במקום סכנה וכמו שיבואר לקמן באריכות וע"כ דמסיכה אינו ראיה שאכתוב לקמן דהא באמת גבי רחיצה תניא בהדיא בברייתא ביומא ובתוספתא דיומא פרק ד' דאם היו ידיו מלוכלכות מותר לרחוץ הרי בהדיא דרחיצה שאינו של תענוג מותר גם ביוהכ"פ ואין סברא כלל דהירושלמי יחלוק על התוספתא וע"כ דסיכה חמיר משום דסיכה כשתיה וכמו שאכתוב לקמן באריכות אי"ה

והדבר יותר נכון כמו שאמר כבודו נ"י דהגר"א ז"ל בהל' ת"ב אין כוונתו רק להביא ראיה לסברת השו"ע דכן דרכו ז"ל בקדש בכ"מ בבאוריו להעתיק ראיות של הפוסקים ואף שהוא בעצמו לא ס"ל כן] אבל לענין הלכה סמך על מש"כ בהלכות יוהכ"פ דאסור וזה נ"ל נכון: אמנם אנכי תמה על מעכ"ת נ"י דנהי דדברי הגר"א ז"ל יש ליישב כן אבל מה נעשה לדברי הירושלמי דהרי הגר"א ז"ל שם בהלכות ט"ב הביא דמהירושלמי דתענית פ"א ה"ו נמי משמע להדיא דמותר לרחוץ בת"ב וביוהכ"פ דגרסינן שם וכן בירושלמי בפ' בתרא דיומא הלכה א'] ר' זעירא בר חמא ריב"ח בשם ר"י בן לוי בתענית צבור מרחיץ פניו ידיו ורגליו כדרכו בת"ב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו ביוהכ"פ מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר את המפה על פניו עכ"ל ופי' המפרשים ז"ל דר"ל ברחיצה דשחרית ומסיים הגר"א דמזה ראיה דמותר רחיצת ידים בט"ב וביוהכ"פ וא"כ לדברי הגר"א ז"ל יהיו דברי הירושלמי סותרין זא"ז ועוד דהיאך מביא מהירושלמי דברכות ראיה לאסור הא מהירושלמי דתענית ודיומא הנ"ל אדרבה יש ראיה להתיר ומאי חזית דדברי הירושלמי דברכות הם עיקר להלכה דילמא הירושלמי דתענית עיקר ובפרט דדברי הירושלמי דתענית נאמר ונשנית גם ביומא וכמש"כ הלכך עדיין דברי הגר"א ז"ל צריך ביאור

ועוד יש לתמוה עליו לכאורה בעיקר הראיה שהביא מהירושלמי דברכות דאסור כל רחיצה זולת במקום סכנה דלכאורה צ"ל דמפרש הא דאמר בירושלמי שם דשמואל בר אבא עלו בו חטטין אתון ושאלון לר' יוסי מהו דיסחי אמר לון דלא יסחי מיית הוא אין בעי אפילו בט"ב אין בעי אפילו ביוהכ"פ ע"כ דר"ל דר' ייסא השיב דאם לא יסחי ימות דהיינו בחולה שיש בו סכנה אז מותר ובכה"ג מותר גם בט"ב וביוהכ"פ אבל זה דבר תימה דא"א לפרש כן בירושלמי כלל דאם נפרש כן בירושלמי יהיה הירושלמי סותר דברי עצמו ומביא ראיה לסתור דבריו דהרי הירושלמי מדייק שם בתחלה מהא דתנן דר"ג רחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו משום דהוי אסטניס דש"מ דהדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר ואמר על זה כהדא דר' שמואל בר אבא עלו בו חטטין וכו' א"כ משמע להדיא דמביא ראיה דאף שלא במקום סכנה מותר רק דאינו של תענוג כגון עלו בו חטטין או אסטניס וע"כ צ"ל דהא דאמר בירושלמי שם דאם לא יסחי מיית לאו דווקא מיתה ממש אלא מיית הוא מלשון צער כמו ואם אין מתה אנכי וכן אדם מדבר בלשון לעז על הצער בלשון מיתה כ"כ שם הגאון בעל ס' חרדים ז"ל דמיית הוא לשון צער כמו ואם אין מתה אנכי וא"כ אדרבה מוכח מדברי הירושלמי שם דאף רחיצה שלא במקום סכנה רק מצטער כגון אסטניס או שיש לו חטטין ג"כ מותר בתשעה באב וביוהכ"פ. [מיהו על דברי הירושלמי בעצמו יש להתעורר קצת מהא דמביא ראיה מחטטין לרחיצה שאינה של תענוג דלכאורה חטטין שאני דהוי כחולי דהא בסיכה אוסר בהדיא בירושלמי בתענית וביומא גם בסיכה שאינה של תענוג ואלו ביש לו חטטין בראשו תניא בהדיא בברייתא דסך כדרכו ואינו חושש וכן פסק להדיא הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שביתת עשור הלכה ט' כהירושלמי דאסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה של תענוג ובין סיכה שאינו של תענוג ואעפ"כ העתיק תיכף בסמוך לזה דאם היה חולה אעפ"י שאינו של סכנה או שיש לו חטטין בראשו דסך כדרכו ואינו חושש וע"כ צ"ל כמש"כ הלחם משנה שם ובהלכות תענית פ"ה דחטטין שאני דהוי כחולי וא"כ היאך מדמה הירושלמי כאן רחיצה שאינו של תענוג לרחיצה של חטטין וצ"ע ולקמן יבואר עוד מזה בעזה"י וכן יש לתמוה על רבותינו בעלי התוס' בברכות ט"ז ע"ב ד"ה אסטניס דהביאו ג"כ ראיה דאם יש לו צער אם אינו רוחץ מותר מהא דיש לו חטטין בראשו דסך כדרכו ואינו חושש והרי התם גופא אסור בסיכה שאינה של תענוג באמת כמש"כ בירושלמי ומיהו בדין ביש לו ערבוביה ברישיה דהזכירו שם התוס' בדבריהם אפשר דהוי כחטטין אבל מה שמשמע