בנין שלמה חלק א קטו

לו תשלומין כל ז' לא מצי למכתב בחגיך דהוה משמע דכל ז' נוהג שמחה ולכן כתיב סתם וממילא ידעינן דלא קאי רק איו"ט של שבועות דהא לענין חגיגה גופא אי לאו דילפינן מהקישא דחוה"מ דיש לו תשלומין כל שבעה של חג לא הוי ידעינן וגבי שמחה הא ליכא היקשא ועוד י"ל דמש"ה כתיב הכא ושמחת בחגיך כדי למדרש דאינו יוצא ידי שמחה רק בדברים שחגיגה באה מהם וכדאיתא בחגיגה ח' [והיינו משום דכולי קרא דושמחת מיותר דהא הוי ילפינן מחג השבועות כמו דילפינן לחג המצות דחייב בשמחה והיינו משום דאיתקשו כל המועדים זה לזה וכמו דכ' בספר יראים סי' כ"ו ועיין עוד בטורי אבן ז"ל בחגיגה (דף י"ח)] ולא אתי רק לרבות דכל מיני שמחות לשמחה ולא בעינן שלמים דווקא וכן כתב הגאון מלבי"ם ז"ל בספרו התו"מ כאן דמקרא יתירא נפקי ואמנם א"כ הו"א נמי דיוצאין גם בעופות ומנחות ולכן הוצרך לאמר בחגך דדוקא במי שחגיגה באה מהן] אבל בשבועות דעדיין לא כתיב ריבויא דהא קרא דשבועות מבעיא ליה לגופיה לא צריך בחגיך למעוטיה ופשוט הוא ובקרא דשבעת ימים תחוג לכאורה צריך להבין דהא חגיגה אינו נוהג רק ביום ראשון והן אמת שבספרי כאן גם מפרש"י משמע דשבעת ימים אתא לתשלומין אבל קשה דאי לתשלומין הא כבר נלמד מקרא דחגותם דכתיב בפ' אמור וכמו דדריש בספרא שם וכן בש"ס בחגיגה ט' וא"כ הך קרא מיותר הוא ועוד תקשה לפי מה שפרש"י בפסחים ע"א דשבעת ימים הוא מיעוטא למעט שמיני עצרת מחגיגה תמיה לכאורה דהא אם הביא ביום ראשון גם בשבעת ימי החג פטור דחגיגה אינו נוהג רק ביום ראשון ואם לא הביא גם בשמיני עצרת חייב אם לא הביא בכל שבעת ימי החג דהא משנה ערוכה שנינו דמי שלא חג ביו"ט הראשון חוגג והולך כל הרגל כולו ויו"ט האחרון של חג ובשלמא למ"ד דכל ימות החג תשלומין זה לזה איכא למימר דנ"מ דשמיני עצרת בוודאי אינו אלא תשלומין דז' ימי החג ונ"מ אם היה חגר כל שבעת ימי החג ונתפשט בשמיני דפטור משא"כ חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני חייב אבל למ"ד דגם כל ימות החג אינו אלא תשלומין דראשון וחגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני פטור וכן פסק הרמב"ם ז"ל להלכה א"כ מאי נ"מ בין שבעת ימי החג לשמיני עצרת. ועוד צריך להבין מהו זהו נתינת טעם כי ברך יברכך ולאיזה ענין תלוי מצות חגיגה בברכה ואטו מי שאין לו שדה ואינו בכלל ברכה אינו חייב בחגיגה אתמהה. ולכן לולא דמסתפינא הייתי אומר דפירושו דקרא הכי הוא בהקדם הא דתנן מי שיש לו נכסין מרובין ואוכלים מועטין יביא עולות מרובות ושלמים מועטין זה וזה מרובין על זה נאמר כברכת ה' אלהיך וגו' היוצא לנו ממשנה זו דאף דשיעור שלמי חגיגה הוא בשתי כסף מ"מ אם ברכו ה' בנכסים מרובים מצוה עליו להוסיף על החיוב של תורה ולהביא שלמים כפי ערך הברכה אשר ברכו ה' וע"ז אמרו דהראיון אין לו שיעור למעלה דאם הוא עשיר צריך להביא עולות ראיה הרבה וא"כ יש לומר דגם לענין חיוב הימים דאף דעיקר מצות ראיה וחגיגה ביום ראשון בלבד מ"מ אם ברכו ה' בעושר מצוה עליו להביא שלמי חגיגה כל ימות החג וזהו דאמר שבעת ימים תחוג דהיינו דמצוה הוא שיחוג כל שבעת הימים והדר מפרש דאימתי בזמן כי יברכך ד' אלהיך "וכי" זה אינו לשון דהא אלא לשון אם כמו כי יקרא דפירושו לכשיקרא או כי תפגע כי תבואו וכדומה דכולן לשון אם הם והכא נמי דכוותיה דאימתי שבעת ימים תחוג בזמן שיברכך ה' בכל תבואתך אבל אם אינו עשיר אינו מחויב רק ביום ראשון וגם ביום ראשון גופא אינו מחויב להביא רק בהמה אחת של שתי כסף ועפ"ז א"ש נמי המיעוט דשבעת ימים למעט דבשמיני עצרת אין לו להביא שלמי חגיגה אם כבר יצא יד"ח בעיקר הרגל דלא מבעיא למ"ד דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט דודאי אסור דכיון דליכא חיובא הוי כנדרים ונדבות וכמו שכ' התוס' בחגיגה (דף ח' ע"ב ד"ה חוזר) לפי פי' הר"ח שם בגמ' וכ"כ שם בשם הירושלמי אלא אפי' למ"ד דנו"נ קרבין ביו"ט מ"מ בשמיני עצרת מצוה למעט בקרבנות וכדאיתא בסוף סוכה משל למלך וכו' וכל זה יתכן לפי' הר"ח שם אבל לפירש"י שם דאסור להביא אפי' בחוה"מ משום בל תוסיף אם לא במפרש ליום ראשון וכ"נ ד' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' חגיגה ה"ז וכמו שכ' הלח"מ שם צ"ל דקרא מיירי במפרש ליום ראשון או דלא היה שהות ביום להקריב וע"ש היטב בסוגיא שם ודו"ק. הנלע"ד כתבתי בעז"ה

סימן לג שאלה ראוי לברר בדין מצוות שמחה דכבר העלה השאג"א בסי' ס"ה דנוהג גם בזה"ז מה"ת אי ג"כ מצוותו לשמח את הלוי והגר והיתום והאלמנה כמו דכתיב בתורה או דילמא דהאידנא דליכא עבודה אינו מחוייב לשמח את הלוי. ואפשר דגם לשמח יתום ואלמנה לא שייך האידנא: תשובה הנה לענין אם מחוייב לשמח יתום והאלמנה כבר מבואר בזוה"ק בפ' יתרו גודל העונש בזה אם אינו משמח לעניים ברגל וז"ל שם ות"ח בכולהו שאר זימנין וחגין בעי בר נש למחדי ולמחדי למסכני ואי הוא חדי בלחודא ולא יהיב למסכנא עונשא סגי וכו'

ולענין אי שייך האידנא מצות לשמח את הלוי ברגל נ"ל דאף דהאידנא לא שייך לשמח ללוים ממש כיון שאין להם עבודה ושירות כלל בזה"ז והם עוסקין במשא ומתן וסחורה כשאר בני ישראל ואין שייך כלל דיהיו חייבין לשמח אותם אבל מ"מ יש ללמוד מזה דכמו שחייבה התורה לשמח את הלוי ברגל בזמן הבית וע"כ דהטעם משום דהכהנים והלוים לא נטלו חלק בארץ וכמו דכתיב בפ' שופטים לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ד' ונחלתו יאכלון ונחלה לא יהי' לו בקרב אחיו ד' הוא נחלתו כאשר דבר לו. וסיבת דבר זה דלא נטלו חלק בארץ הוא משום דמלבד דהיה מוטל על הכהנים והלוים עבודת בית המקדש כל משמר ומשמר בזמנו שיסדו דוד ושמואל הרואה באמונתם עוד היו ג"כ עמודי התורה ומהם יצאו תורה והוראה לכל ישראל וכמו דכתיב בפ' וזאת הברכה יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכן כתיב ביחזקאל מ"ד ואת עמי יורו בין קודש לחול ובין טמא לטהור יודיעום וכן אמרו חז"ל ביומא ד' כ"ו לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי וכו' ואם הי' להם חלק בארץ והי' טרודים בחרישה וזריעה וקצירה תורתם מתי נעשית [ואף לר' ישמעאל דסובר (בברכות דף לה) דהנהג בהן מנהג דרך ארץ היינו לצאת מצוות ת"ת סגי בקובע עתים לתורה אבל ללמוד ע"מ ללמד ולהבין ולהורות בישראל בוודאי לא סגי עד שישב וילמוד כל היום והלילה וכפשטיות הכתוב לא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה וכדאיתא במכילתא בפ' בשלח דלא ניתנה תורה רק לאוכלי מן שני' להן אוכלי תרומה ע"כ ור"ל הכהנים דהיו מורי התורה לישראל הוצרך להאכיל להם תרומה ולא יהי' להם חלק בארץ כדי שיהיו פנויים כל היום לעסוק בתורה וכן כתיב בד"ה ב' ל"א ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ד' ואפשר דזהו הטעם דאמרינן בחולין ד' ק"ל שאין נותנין מתנה לכהן ע"ה ויליף לה מהאי קרא דד"ה דכל מי שאינו מחזיק בתורת ד' אין לו מנת ואף דלענין עשר מתנות שבמקדש לא חילקה התורה כלל בין ת"ח לע"ה רק חלק כחלק יאכלו וכמו דכתיב בפ' צו וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו ולפי מש"כ ניחא דמתנות שבמקדש הוא בשביל שכר עבודתם באוהל מועד וכמו דכתיב בפ' קרח כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם באוהל מועד ועבודה יד הכל שווין בה שגם הכהנים ע"ה הי' עוסקין בעבודה כמו הת"ח ולפיכך מתנות שבמקדש לא נתנו אלא לאנשי משמר העוסקים בעבודה באותו שבוע אבל עשר מתנות שבגבולין שניתן לכל כהן שירצה אף שאינו עובד אז עבודה במקדש ולא היה רק בשביל שיהא פנוי לעסוק בתורה ולפיכך לא ניתנו לכהן ע"ה דהע"ה אינו עוסק בתורה ופשוט הוא] ולכן לא נטלו חלק בארץ ובשביל זה זכתה להם התורה כל עשר מתנות שבגבולין תרומות ומעשרות וחלה וראשית הגז ומתנות ופדיון הבן וכו' וכל זה הי' נותן להם בעבור סיפוק פרנסתם לכל השנה כולה אבל כאשר הגיעו ימי המועדים והרגלים חששה התורה שמא לא תספוק להם מתנות אלו גם לצרכי החג המרובים לקנות מהם עולות ראיה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה ושאר צרכי החג דקדשים נאכלין על השובע והיו צריכין בתחילה לשחוט חולין ולאכול ובפרט דאז הי' מוטל עליהם העבודה ביותר מחמת דהי' צריכין הכהנים והלוים לדרוש להם בהלכות החג ל' יום מקודם ולהשיב לכל שואל בדבר ד' זו הלכה למעשה בשאלות הנוגע למצוות החג ובפרט בעבודת הבהמ"ק המוטל עליהם ביותר בימי המועדים דאז הי' כל המשמרות שוות ונפישי קרבנות טובא להקריב עולות ראי' וחגיגה ושמחה דכולהו ישראל ולכן באתה התורה לזכות להם בכל מועדי קודש בעבור טרחתם המרובה ולהטיל על הישראל לשמח את הלוי והיינו דיספיק לו מכיסו דיהי' יכול לצאת ידי מצות שמחת החג כתיקונו ובזה נשלם כל הג' עמודים שהעולם עומד עליהם דהכהנים והלוים הי' עמודי התורה והעבודה והישראלים החזיקו בידם להספיק להם ולגר וליתום ולאלמנה וקיימו עמוד של ג"ח וע"י זה נתקיים כל העולם בגללם ובזה יובן מה דכ' בספרים דתכלית הימים הם השבתות ותכלית השבתות הם המועדים וכתבו עוד דכל הג' מועדים הם כנגד ג' עמודים שהעולם עומד עליהם דחג הפסח הוא כנגד עמוד העבודה דכל ישראל הקריבו בו אז הקרבן פסח וכנגד יצחק אבינו דהקריב עצמו קרבן לפני הקב"ה ושבועות הוא עמוד התורה דבו קבלו ישראל את התורה וכנגד יעקב אבינו דהי' עמוד התורה דכתיב בי' ויעקב איש תם יושב אוהלים וסוכות הוא כנגד עמוד ג"ח דאז הוא זמן מתנות עניים וכנגד אברהם