בנין שלמה חלק א קיג

אמרינן דאתי ספק מילה ודחי לספק כרת וע"כ דחיישינן דשמא הוא פטור ממילה וממילא איכא ודאי איסור כרת] ועוד בלא"ה לא שייך התם לומר דיבא ספק עשה וידחה ספק ל"ת דהא ע"כ צ"ל דס"ל להך תנא דיש שחיטה לעוף מה"ת דאם סבר דאין שחיטה לעוף מה"ת והאיסור הוא מצד טריפה וכדאמרינן בחולין דף כ"ח כי שבר שדרה ומפרקת הוי לה טרפה זה א"א לומר דהא לזה יש תקנה דיחזיר סימנין לאחורי העורף וימלוק וכמ"ש התוס' בנזיר דף כ"ט למ"ד דהאב מדיר את בנו בנזיר אינו אלא לחנכו במצות ע"ש. ודוחק לומר דהוא ס"ל דאסור להחזיר הסימנין [ועוד לפי מ"ש המהר"ם לובלין בחולין דף כ"ח ע"א לתרץ קושיית של מקשין העולם אין כאן טרפה כלל אפילו אינו מחזיר הסימנין דהכל נחשב כנחירה ע"ש. ואכן תמהני דנראה דנעלם ממנו ד' התוס' דנזיר הנ"ל דלא ס"ל כן וגם מה שהביא הקושיא בשם מקשין העולם תמוה דהא הוא קושיית התוס' בנזיר הנ"ל ולכן דבריו צ"ע] וכיון דסבר דיש שחיטה לעוף מה"ת יש כאן גם עשה שאינו זבוחה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה

ועוד דהא באמת מסקינן בנזיר שם דריב"י סבר דאין שחיטה לעוף מה"ת וגם חולין בעזרה לאו דאורייתא ומ"מ אינו נאכל מדרבנן משום דהעמידו חכמים דבריהם במקום מ"ע דאכילת קדשים וא"כ אין מכאן ראיה כלל דספק מ"ע אינו דוחה לספק ל"ת דהא הכא אינו אלא ספק ל"ת דרבנן ואעפ"כ לא דחי ואולי דכוונת כת"ר נ"י דאם ס"ד דדוחה לספק ל"ת של תורה היאך החמירו בספק ל"ת של דבריהם יותר ממה שהחמירה התורה בספק

וגם לפי דעת הרמב"ם ז"ל דספק דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן במקום דאין לו חזקת איסור בוודאי אין ראיה דהא במקום דיש לו חזקת איסור מודה דאסור מה"ת וראיה דהא חייב באשם תלוי בחתיכה משני חתיכות וע"כ משום דשם איכא חזקה וא"כ בלא"ה לא קשיא דלמה לא דחי ספק מ"ע דאכילת קדשים לספק נבלה דלדעת הרמב"ם הספק מ"ע אינו מוטל עליו רק מדרבנן דהא להמ"ע דאכילה ליכא חזקת חיוב והספק נבלה יש לה חזקת איסור דאמה"ח וא"כ לענין נבילה אסור מה"ת מספק ולא אתי מצוה דרבנן ודחי ל"ת של תורה דהל"ת יש לה חזקת איסור והמ"ע אין לה חזקת חיוב

ואכן יש לפשוט ספיקו של כת"ר נ"י מד' השאג"א סי' כ"ט דהקשה על הרמב"ם ז"ל דס"ל דכהן שלבש בגדי כהונה שלא במקום עבודה לוקה משום האבנט דהוא כלאים והקשה השאג"א מחטאת העוף הבא על הספק דהיכי מייתי מספק דשמא אינו חטאת העוף ונמצא שלבש כלאים שלא במקום מצוה וע"ז יתכן תמיהת כת"ר נ"י דמאי קושיא דהא י"ל דאתי ספק מ"ע של הקרבה ודחי לספק ל"ת של כלאים אלא וודאי דס"ל דלא דחי [ומיהו בעיקר קושיית השאג"א כ"כ בעצמו דאינו קושיא דהא התם בנזיר ילפינן מקרא דקריבה על הספק ואפילו למ"ד דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא מ"מ מותר וכמו שכ' התוס' שם וא"כ בהדיא התירה התורה גם איסור כלאים] והא אין להקשות על השאג"א כיון דהקושיא הוא על הרמב"ם ז"ל ולהרמב"ם הא כל ספק אינו אסור רק מדרבנן והלכך לא חיישינן לאיסור כלאים דאינו אלא ספק דהא ליתא דחדא דלהרמב"ם חיוב הקרבה ג"כ אינו אלא מדרבנן ולא אתי חיוב מדרבנן ודחי איסור דרבנן [ומיהו מ"מ יש לומר וליישב קושייתו דלענין חיוב מדרבנן לא שייך לקרותו ספק רק דיש עליו בוודאי חיוב מדרבנן וגם האיסור הוא וודאי מדרבנן וא"כ למה לא נימא דאתא עשה דרבנן ודחי ל"ת דרבנן ולפי זה יתיישב קושיית השאג"א ז"ל על הרמב"ם לשיטתו דאמרינן דאתי עשה דרבנן ודחי ל"ת דרבנן

ועוד י"ל דכיון דכלאים הוא בוודאי רק דחל ספק דשמא הוא חטאת העוף ושם הותר כלאים ומקרי ספק שיש לו חזקת איסור דמספק אי אתה יכול לסלק ממנה איסור כלאים דהכלל הוא בידינו דכל דבר מעמידין על חזקתו והא דכ' הרמב"ם ז"ל דספק דאורייתא אינו אלא מדרבנן היינו במקום דלא אתחזק לא איסורא ולא התירא ושפיר הקשה השאג"א דהא הספק של הקרבה אין לו חזקת חיוב וספק כלאים יש לו חזקת איסור והאיך יכול לדחות וא"כ קושיית השאג"א כראי מוצק

ולענין מה שכתבנו לעיל בספק אם אכל מצה ויש לו כזית שהוא ספק חדש נ"ל דלהרמב"ם בוודאי דחי דהא הספק חדש אינו אסור אלא מדרבנן לדעת הרמב"ם ז"ל דהא אין לו חזקת איסור והספק של המצה יש לו חזקת חיוב דהא נתחייב בוודאי במ"ע רק דספק לו אם נפטר ממנו והלכך אתי חיוב דאורייתא ודחי לל"ת דרבנן ועי' בצל"ח ברכות דף כ') דהקשה כמו כן בספק קרא ק"ש למ"ד דק"ש דרבנן דלמה אינו חוזר וקורא הא יש לו חזקת חיוב וע"ש שהביא מחלוקת בזה באיסור דרבנן אי מהני חזקת איסור אבל עכ"פ משמע שם דלד"ה מקרי בכה"ג חזקת חיוב ואפשר עוד לומר דהכא אפילו מדרבנן מותר לאכול וגם מצוה לאכול דהכא לא שייך לגזור כזית ראשון אטו כזית שני דהא הוי גזירה לגזירה דגם בכזית שני אינו אלא איסור מדרבנן לדעת הרמב"ם [ומיהו הדבר צ"ע ודו"ק]: ועפ"ז י"ל לכאורה דיבמה שנפלה לפני יבם והיא ספק חייבי לאווין דאפשר דהיה מותר לייבם דלא שייך גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דהא הוי גזירה לגזירה דהא להרמב"ם כל ספק אינו אלא מדרבנן ולא עוד אלא אפילו אם ספק אם הוא חייב ביבום אך דיש לו חזקת חיוב כמו בגוונא דיבמות דחשיב שם דף ל"א דהוי חזקה ליבום והספק של חייבי לאוין אין לו חזקת איסור ג"כ אפשר דלדעת הרמב"ם ז"ל היה מותר לייבם דאתי ספק מ"ע של יבום ודחי לספק ל"ת וצ"ע גם בזה והנלע"ד כתבתי בעזה"י: הלכות חג השבועות

סימן לב בשו"ע או"ח סי' תצ"ד סעיף ג' אסור להתענות במוצאי חג השבועות וכ' המג"א ע"ז דהטעם מפני כשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר השבת ע"כ. והנה כבר תמה ע"ז המשנה למלך בפ"ב מהל' כלי המקדש הל' י' דהא אדרבה כשחל עצרת בשבת היה מותר ביום טבוח בהספד ותענית כדי שלא לקיים דברי הצדוקין שהיו אומרים עצרת אחר השבת וכדאיתא בחגיגה (דף י"ח) ונשאר בקושיא ואמנם כבוד מר אחי הגאון זצ"ל אמר ליישב דברי המג"א בטוב טעם ודעת בהקדם מה שתמה עוד המ"ל שם דלפי המבואר בתוס' בפסחים נ' דביום טבוח היה אסור גם במלאכה ותמה דאמאי לא הוזכר דין זה בשום מקום בדברי הפוסקים ז"ל ואף דהאידנא ליכא קרבן מ"מ הרי ערב פסח נמי דאסור במלאכה אחר חצות הוא משום עשיית קרבן פסח ואעפ"כ אסור גם האידנא ונשאר ג"כ בתימה ואמר מר אחי ז"ל הנ"ל דקושיא חדא מתורצת בחברתה דוודאי בזמן הבית דהיה אסור במלאכה ביום טבוח מן התורה והלכך לא היה יכולת ביד החכמים להתיר במלאכה ביום טבוח כדי שלא לקיים דברי הצדוקים דא"א לעבור דברי תורה בקים ועשה משום גזירה וחששא בעלמא ולכן הוצרכו להתיר בהספד ותענית מיהת דאי היה אסור גם בהספד ותענית בוודאי היה בזה קיום לדברי הצדוקים דהא היה נוהג בו כל הדינים והחומרות שנוהג בחג השבועות עצמו והלכך ע"כ הוצרכו להתיר בהספד ותענית ואיסור דהספד ותענית ביום טבוח אינו אלא מדרבנן [דאפי' בי"ט עצמו לר"א אין בו איסור תענית מה"ת ואף לר"י דאמר דחלקהו ומשמע דדרשא גמורה היא מ"מ ביום טבוח וודאי אינו אלא מדרבנן] והלכך הם אמרו והם אמרו אבל בזה"ז דאינו אלא זכר למקדש ושניהם מדרבנן והלכך ראו חז"ל לבחור יותר לאסור בהספד ותענית ולהתיר במלאכה משום ביטול מלאכה לעם ובזה יהיה היכרא להוציא מלבן של צדוקים דהא חזינן שמותר במלאכה וכיון שס"ס דבר אחד צריך להתיר כדי שלא לקיים דברי הצדוקים ראו חז"ל להתיר יותר איסור מלאכה כדי שלא יהא ביטול מלאכה לעם ונתיישב בזה ב' הקושיות של המ"ל ז"ל כן שמעתי מפי מר אחי הגאון זצ"ל ודבריו ז"ל אלו הם כפתור ופרח לפענ"ד

ועוד אמר טעם נכון על מה דהמחבר לא הביא דין דאסור להתענות ביום שאחר החג זולת אחר חג השבועות ורק הרמ"א בהג"ה הזכיר דין דאסרו חג גם בחג הפסח בסימן תכ"ט ומשמע מלשונו שם דבכל המועדים צריך לעשות איסור לחג באכילה ושתיה ביום שלאחר החג אבל המחבר לא הזכיר רק במוצאי חג השבועות והיינו משום דבאמת יש לתמוה דהיאך אפשר לומר דאסור להתענות במוצאי יו"ט [וע"ז כיוונו חז"ל במה שאמרו דכל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב וכו'] דהא ברייתא ערוכה שנינו במג"ת בפרק ט' ומייתי לה בתענית (דף י"ח) ובר"ה (דף י"ט) דשבתות ויו"ט לפניהם ולאחריהם מותרים משום דד"ת אין צריכים חיזוק וע"כ צ"ל דהא דהעושה איסור לחג היינו ביו"ט גופא וכפי' קמא שפרש"י שם והלכך לא כתב דין זה דאסור להתענות במוצאי יו"ט רק בחג השבועות משום דאם חל בשבת היה יום טבוח לאחר השבת. אמנם כל זה בא"י דאין עושין רק יום אחד יו"ט אבל בחו"ל דעושין שני יו"ט מספיקא ויו"ט שני הוא מדרבנן ושפיר צריך חיזוק. וע"פ הצעה זו יהיה עולה לנו דברי המחבר והרמ"א ז"ל כמין חומר בעז"ה דכל אחד כתב לפי מנהג מקומו דהב"י דהיה דר בא"י בעיר צפת תוב"ב ושם אין עושין רק יום אחד יו"ט והלכך לא הזכיר דאסור להתענות במוצאי יו"ט. אבל הרמ"א ז"ל דהיה דר בחו"ל דעושין שני יו"ט שפיר צריך חיזוק ולכן כתב דאסור להתענות