בנין שלמה חלק א קיב

עשה הוא ואם כן ע"כ דגזירת הכתוב הוא דנותר אינו דוחה יו"ט ולא מצד מלאכה וא"כ גם ע"י א"י אסור והלכך שפיר מקרי זמנו ואפשר דמשום זה ס"ל להתוס' בפשיטות דנשרף ביום והיינו משום דמבואר בפ"ק דפסחים דמ"ע דתשביתו הוי דוחה יו"ט גם למ"ד דהבערה לחלק יצאת משום מתוך וא"כ תקשה באמת למה אין שריפת נותר דוחה יו"ט דהא עשה דתשביתו ג"כ הוי עשה שלפני הדיבור ואעפ"כ הוי דחי וע"כ דגזה"כ הוא וממילא מקרי בזמנו וכ"כ מלבי"ם שם דת"ק דהוצרך ללמוד מקרא דעד בוקר ע"כ דס"ל דהבערה מותר ביו"ט והלכך ע"כ הוצרך ללמוד מקרא. ובעיקר טעמא דשריפת נותר אינו דוחה יו"ט כתב הרע"ב בפסחים פ"ז משנה י' משום דשריפת קדשים עשה ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ואולם בפ"ב דשבת משנה ב' פי' הרע"ב דילפינן מוהנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו דתן בוקר שני לשריפתו ומיניה ילפינן לשאר קדשים ולכאורה תמוה אדרבה הכא דמיירי בנותר גופא הו"ל להביא מקרא דנותר גופא והתם דמיירי בתרומה טמאה הו"ל למכתב בטעם משום דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכבר הרגיש בזה התוס' יו"ט בפסחים שם ואמנם אחר העיון ניחא דגבי נותר דאסור להנות ממנו בשעת ביעורו שפיר איכא למילף מקרא דשבתון דהא הוי הבערה שלא לצורך אוכל נפש אבל התם דמיירי בתרומה טמאה דמותר להנות ממנו בשעת ביעורו והוי הבערה לצורך אוכל נפש רק עיקר הטעם דמשום דמכוין לשם מצוה המצוה מחשב לה למלאכה ואף דנהנה ממנה וזה ילפינן מנותר דאסרה תורה ביום טוב ולכאורה הא י"ל מתוך ובפרט למ"ד דס"ל דהבערה ללאו יצאת ולדידיה ביו"ט שרי הבערה לגמרי ולמה אסרה תורה בנותר וע"כ דהמצוה מחשב אותו למלאכה והלכך גם בתרומה טמאה אסור ואם נותן לפני כלבו נחשב ג"כ למלאכה ואסור ביו"ט כמש"כ רש"י בביצה (דף כ"ז) וא"כ שפיר הוצרך הרע"ב להביא שם טעמו של תנא דבי חזקיה. והא דרב אשי נתן טעם משום עשה דשבתון גבי תרומה טמאה י"ל דעיקר מימרא דרב אשי לא נאמר רק גבי נותר ולא מייתי התם רק משום שיגרת לישנא בעלמא ואין להקשות נמי הא מ"מ אמרינן מתוך ומה בכך דאיכא נמי עשה די"ל דרב אשי ס"ל מסברת חוץ דגבי שריפת נותר נחשב למלאכה ולא שייך מתוך ודווקא גבי חמץ מהני מתוך דשריפת חמץ לא מקרי מלאכה: והטעם דחלוק חמץ מנותר כתב האור חדש בפסחים (דף ה') דגבי נותר דכתיב בהדיא דאסור ביו"ט וע"כ דגזה"כ הוא דגבי נותר נחשב מלאכה והלכך גם לכלבו אסור דמה לי אם שורפו או נותן לכלבו הא שניהם מותרים דהא אמרינן מתוך אבל בחמץ דליכא קרא לא חזינן דרחמנה אחשביה והלכך אי אמרינן מתוך מותר ביו"ט והגאון בעל נודע ביהודה ז"ל כתב לחלק בדרך אחר דגבי נותר דמוטל המצוה על כל העולם לשרוף הנותר ולכן חשיב מלאכה אבל מצות ביעור חמץ אינו מוטל רק על הבעלים אבל מי ששורף חמצו של אחרים לא עשה מצוה כלל לא שייך לומר אחשביה דאין סברא לומר דלגבי הבעלים הוי מלאכה ולגבי אחרים לא. כ"כ שם הנו"ב. אבל כמדומה לי דאישתמיט להנו"ב ז"ל גמ' ערוכה בב"ק (דף צ"ט) דאמר רבא שם דאם שרפו במועד פטור משום שהכל מצווים עליו לבערו הרי בהדיא דגם גבי חמץ מוטל המצוה על כל העולם ודברי הגאון צע"ג. וגם בעיקר הסברא לא שייך לחלק בזה דמאי נ"מ אם מוטל המצוה על כל העולם או לאו ועוד דקצת יש מקום לומר להיפך דגבי חמץ דנהי דגבי הלאו כתיב לא יראה לך אינו מוטל רק על הבעלים אבל מותר לראות של אחרים אבל בעשה דתשביתו כתיב סתמא תשביתו שאור מבתיכם ולא כתיב דתשביתו שאורכם ומשמע דאיכא מצוה גם על שאור של אדם אחר אבל גבי נותר דכתיב העשה והלאו בחד קרא משמע דכל שישנו בלאו ישנו בעשה אבל על אחרים אינו מוטל שום מצוה וראיה לזה דהא גבי כסוי הדם מבעי ליה קרא דאם לא כיסה השוחט מוטל על אחרים לכסות והכא ליכא קרא

ועל דברי הגאון בעל אור חדש הנ"ל ג"כ יש לתמוה דא"כ היאך מביא רש"י ראיה דביעור דנותר נחשב למלאכה מתרומה טמאה דהבערה לצורך אוכל נפש הוא ואעפ"כ אסור ולפי דברי הגאון הנ"ל דעיקר הראיה משום דגבי נותר איכא גזה"כ דאסור היאך תלי רש"י תניא בדלא תניא דהא בתרומה טמאה לא מצינן שום קרא דאסור לבער ביו"ט וא"כ מנ"ל באמת דאסור ביו"ט למ"ד דאמרינן מתוך דהא בחמץ אמרינן באמת למ"ד דאמרינן מתוך מותר לבער ביו"ט ומשום דליכא קרא וא"כ תרומה נמי יהא מותר באמת והיכי ילפינן תרומה מנותר דילמא דמי לחמץ ובפרט ללמוד נותר מתרומה זה וודאי לא שייך כלל ומאוד תמהני על הגאון הנו"ב ז"ל שדחה שם דברי הגאון דמלשון רש"י הנ"ל לא משמע כן וטפי הו"ל לתמוה עליו דלפי דבריו אין הבנה כלל לפרש"י שם ולפיכך דברי הגאון בעל אור חדש ז"ל צל"ע. ונידון מש"כ במשנה בחל ט"ז בשבת דנשרף בשבעה עשר דלכאורה משנה שא"צ היא דאם לא דחי יו"ט כ"ש שבת ותי' התוס' יו"ט אינו מובן והנה בפשוטו יש לתרץ דקמ"ל דאף אם חל בשבת ואינו נשרף רק ליום י"ז דאז אינו זמנו בוודאי דהא אם היה חמץ היה נשרף ביום ט"ז ואעפ"כ אינו נשרף רק עד יום י"ז בבוקר אבל בליל י"ז אסור וקמ"ל דנותר שלא בזמנו ג"כ אינו נשרף רק ביום וכן ס"ל לר' יוחנן באמת ביבמות ד' ע"ב ואפי' למאן דלא דריש וא"ו מ"מ וא"ו ה"א דריש ואף דבמכילתא פ' בא איתא דנשרף אור לט"ז ואם חל בשבת נשרף אור לי"ז צ"ל דהמכילתא סבר דנותר שלא בזמנו נשרף אפילו בלילה ודלא כר' יוחנן דיבמות ור' יוחנן לשיטתו אזיל דס"ל דהלכה כסתם משנה ומלשון המשנה משמע דנשרף ביום י"ז והלכך לא קשיא עליה מהמכילתא והמכילתא הפריז על המידה עוד דאף ביום ט"ז נמי מקרי שלא בזמנו דהא אי לאו יו"ט היה נשרף בט"ו והלכך שורפין ליל ט"ז והא שכת' התוס' ביבמות דאינו נשרף רק ביום ט"ז בבוקר הוציאו כן מלשון המשנה דלכאן: ושוב ראיתי דיש ליישב דברי הנו"ב מהסוגיא דב"ק הנזכר דהנה באמת גבי מ"ע דתשביתו כתיב נמי בבתיכם ומשמע דבחמץ שקבל אחריות ומונח בבית חבירו אינו מצווה לבער. אך זה נ"מ בין המ"ע להל"ת דלענין הל"ת ילפינן קראי מהדדי דבקרא דלא יראה לך שאור משמע דאפילו אם מונח בביתו חמץ של אחרים אינו עובר ובקרא דלא ימצא בבתיכם משמע דכל שמונח בביתו אסור ומשנינן כאן דקיבל עליו אחריות וכאן דלא קיבל אבל אם אינו מונח בביתו ואפילו בקיבל עליו מותר דאם מונח בבית חבירו ואין החמץ שלו בוודאי מותר וכ"כ התוס' בשם ר"ת וכל זה בהלאו אבל בעשה דתשביתו דליכא תרי קראי אפשר דאם הוא בביתו חייב בעשה אף דלא קיבל עליו אחריות אבל הא ליתא כלל דודאי איתקש העשה להלאו וכל חמץ דליכא לאו דב"י ליכא נמי עשה ואך הנכון בזה דמה שאמרינן שהכל מצווין לבערו ר"ל מצד ערבות דכיון דרואה דהגזלן אינו רוצה לבערו אז מוטל המצוה לכל מי שרואה וכמו בכיסוי הדם דאם לא כיסה השוחט מוטל חיוב על הכל אבל עיקר המצוה הוא על הבעלים בדווקא כנ"ל ליישב דברי הנו"ב הנ"ל. ודע דנראה ברור דאם גזל בשר הפסח בליל פסח מהחבורה למאן דאמר דקדשים קלים ממון בעלים הוא ואח"כ נעשה נותר אצלו יכול לומר הרי שלך לפניך כמו בחמץ ולענין אם בא אחר ושרפה לדעת הנו"ב פטור שהכל מצווים עליו לבערו אבל לפי מה שכתבתי דנראה דמ"ע דשריפת נותר אינו מוטל רק על הבעלים כמו בהלאו בבל תותירו דהא איתקשו בחד קרא פשוט דהשורף חייב לר"ש דהא הוי גורם לממון הנלע"ד כתבתי בעז"ה

סימן ל"א הנה שמעתי מכבוד ידידי הרב הגאון מהור"ש נ"י שעלה בדעתו להסתפק בספק מ"ע אם דוחה לספק ל"ת ורצה להביא ראיה מהא דקיי"ל דחטאת העוף הבא על הספק אינו נאכל ולא אמרינן דאתי ספק מ"ע דאכילת קדשים ודחי ספק ל"ת דנבלה כן העיר הרב הג' הנ"ל וזה אשר השבתי לו ע"ז הנה לפע"ד נראה ברור דלא שייך להסתפק ספק זה רק אם הספק שיש בהעשה לא תלי בספק של הל"ת כגון בספק אם אכל מצה ויש לפניו כזית מצה שהוא ספק חדש דבכה"ג לא תלי הספיקות אהדדי דאף אם כבר אכל מצה ואינו מוטל עליו עוד מ"ע דמצה מ"מ יש ספק דשמא אינו חדש ואוכל היתר גמור ובכה"ג שפיר איכא ס"ס דשמא אינו חדש ואת"ל דהוא חדש מ"מ שמא לא אכל עדיין מצה ונמצא דעשה דוחה ל"ת וע"ז חל הספק של הגאון הנ"ל דיש לומר דלא נאמר דס"ס אזלינן לקולא רק במקום דשני הספיקות הוא היתר גמור אבל הכא דספק דשמא לא אכל מצה אינו היתר רק מצד דחיה

ועוד יש סברא לומר דלא נלמד מקרא דעשה דוחה ל"ת רק ודאי עשה אבל ספק עשה לא נאמר דדחי אפילו לספק ל"ת דע"ז לא מצינו ראיה למילף מכלאים בציצית דהתם מצווה ודאית היא

אבל במקום דהספיקות תלי אהדדי כגון בחטאות העוף הבא על הספק דאם חטאת העוף הוא הוי וודאי מ"ע וגם ליכא איסורא כלל דחטאת העוף מצוותו במליקה והכשרו בכך ואינו מצד דחיה כלל ואם אינה חטאת העוף הוי וודאי נבלה וגם ליכא מ"ע כלל פשוט דמשו"ה אסור לאכול מספק משום דהוי ספק דאורייתא דשמא פטור מחטאת והוי מליקת חולין והוא ודאי נבלה ולא שייך בכאן לומר דאתי ספק עשה ודחי לספק ל"ת מתרי טעמי דחדא דלא מקרי ספק ל"ת דכיון דצריך לחוש דשמא ליכא כאן מ"ע ואם ליכא מ"ע הוי וודאי נבלה [והיינו טעמא דספק אנדרוגינוס אין מחללין עליהן את השבת ולא