בנין שלמה חלק א קיא

דאם לא יקבע החודש בזמנו ויחול ר"ח ניסן ופסח ביום ו' ויחול ט"ז בשבת ג"כ לא ישרפו בשבת אלא ביום י"ז ואף שעל השבת עדיין לא הוזהרו כלל רק שנהגו בעצמם כן ואעפ"כ אסור וקמ"ל קרא דשריפת נותר לא דחי אפי' למנהג. או אפשר דכיון שעתידה תורה לאסור עליהם את יום השבת לא רצה הקב"ה להתיר להם שריפת נותר כיון שלאחר מ"ת תהיה אסור להם. או דהוראת שעה היתה שלא תדחה את השבת ואף שלא היה רק תקנת משה ועכ"פ נסתלק גודל התמיה שתמהו בזה על המכילתא. והנה הקשה לי כבוד הרב הגאון מוהר"ש נ"י מ"ץ דפ"ק דלמ"ד דהבערה אינו נוהג ביו"ט עד בוקר למאי אתא ואכן לק"מ די"ל דאדרבה דזה גופא בא לאשמעינן דנותר אסור וכן פירש באמת הגאון מלבי"ם ז"ל דמ"ד דילפינן מעד בוקר שאינו דוחה יו"ט ע"כ דס"ל דהבערה ללאו יצאת ע"ש וזה דלא כדעת רבינו הט"א ז"ל דלמ"ד דהבערה ללאו מותר באמת לשרוף נותר ביו"ט ואכן הגאון הנ"ל ס"ל להיפך. ואכן מלבד זה לא קשה די"ל דצריך עד בוקר ליתן תחום לבוקרו של בוקר וכמו דאיתא במכילתא שם דת"ק דריש מיניה לשני דברים. ואכן הך מ"ד וכן האמוראים דילפי לשריפת נותר מקראי אחריני וכמו דאיתא בפסחים פ"ג נ"ל באמת דס"ל דעד בוקר לא אתא אלא לדרשה דתן תחום לבוקרו של בוקר ובפרט לפי מה שכתב שם התורה והמצוה דתליא אי היום מתחיל מע"ה או מהנץ א"כ י"ל דפליגי בזה ע"ש ודו"ק. ושוב מצאתי שמה שעלתה בדעתי לתרץ דר' ישמעאל בא לאשמעינן דגם ביום ט"ז אם חל בשבת ג"כ אינו נשרף רק ביום י"ז אבל לא בלילה כבר כתוב על ספר בית הלוי על החומש להגאון האמיתי אב"ד דק"ק בריסק נ"י לתרץ כן ופשוט דמפרש דמש"כ במכילתא דנשרף אור ליום י"ז דהך אור יממא הוא ומאי דנקט בלשון אור י"ל דקמ"ל דנשרף מע"ה וכדאמר במכילתא שם דתן תחום לבוקרו של בוקר. אבל ק"ל דאם כוונת ר' ישמעאל הוא כן מאי קאמר דליו"ט לא צריך קרא דשריפה מעין מלאכה הוא ומאי קושיא דכמו דצריך קרא על שבת דאין נשרף רק ביום ולא בליל שבעה עשר ה"נ צריך קרא על יו"ט דאינו נשרף רק ביום ט"ז ולא בליל ט"ז דהא באמת יש לטעות דנשרף בליל ט"ז דהא כבר עבר זמנו ושלא בזמנו נשרף גם בלילה ותדע דהא התוס' ביבמות ע"ב הקשו דלמה אינו נשרף עד הבוקר למ"ד דנותר שלא בזמנו נשרף גם בלילה והוצרכו לתרץ דכיון דבט"ו אינו יכול לשרוף מחמת יו"ט נחשב הט"ז כמו זמנו אבל מ"מ בוודאי היה יכול לטעות ולומר דנשרף בלילה וע"ז צריך קרא וע"כ משום דבאמת ר' ישמעאל אינו יכול לתרץ כן משום דס"ל באמת דנשרף בליל ט"ז ובר מן דין קשה לי טובא זה דנאמר דכוונת הכתוב לומר דגם שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום דלזה ילפינן מקרא דוהנותר כמו דדרשינן ביבמות (דף ע"ב) ולא צריך קרא דעד בוקר ובאמת אם חל בשבת יש ללמוד מק"ו דמה אם חל בחול ועבר ולא שרף מ"מ אינו נשרף רק ביום כ"ש בחל בשבת דהי' אנוס ואינו יכול לשרוף פשיטא דאינו נשרף רק ביום ולכן מש"כ לתרץ לעיל נ"ל נכון יותר

שוב מצאתי ראיה ברורה לדברי דר"י סבר באמת דנשרף ליל י"ז מהא דאמרינן בירושלמי דשבת בפ"ב הלכה א' ובפסחים פ"ז הלכה י' כמה דר' ישמעאל אמר תמן תינוק שעבר זמנו נימול ביום ובלילה והכא עבר זמנו נשרף בין ביום ובין בלילה ע"כ ונראה דהירושלמי הוציא כן מדברי ר' ישמעאל דבמכילתא הנ"ל מהא דאמר דנשרף אור לי"ז ויהיה איך שיהיה מ"מ נלמד מהירושלמי דרבי ישמעאל ס"ל כן ומעתה אין מקום להסתפק דהא דאמר ר"י במכילתא אור לי"ז ר"ל ליל י"ז דהא בירושלמי אמר להדיא דרבי ישמעאל ס"ל דנותר שלא בזמנו נשרף גם בלילה וק"ל

וראיתי להעתיק כאן מה שכתבתי בעז"ה בגליון התוס' בפסחים (דף פ"ג ע"ב) ד"ה ליתן בוקר שני דהקשו שם דכיון דנפקא לן מקרא דאפילו בליל מוצאי יום טוב אסור לשרוף עד בוקר של יום ט"ז א"כ מנ"ל להוציא מזה דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט דהא ע"כ גזה"כ הוא וכתבתי ע"ז על הגליון וזה לשוני דמש"כ התוס' להקשות דמנ"ל דאסור ביו"ט מצד איסור מלאכה דילמא דגזה"כ הוא דשריפה הוא ביום ט"ז ותדע דהא אסור גם במוצאי יו"ט הנה מה דפשיט להו דאינו נשרף רק ביום ט"ז בבוקר היינו משום דכתיב בהדיא בקרא עד בוקר ופרשינן דבא לאשמעינן דנשרף בבוקר שני ואף דשלא בזמנו הוא ולא ס"ל כמש"כ התוס' ביבמות הנ"ל דכיון דאסור מה"ת לשרוף ביו"ט הוי כמו בזמנו. וזה אין לומר דנלמד מזה באמת דגם נותר שלא בזמנו אינו נשרף רק ביום וכמו דדריש ר"י ביבמות (דף ע"ב) ומפיק ליה מוהנותר דהא ליתא דא"כ מאי מבעי ליה ר"י לדרשא מקרא דהנותר תיפוק ליה מקרא דעד בוקר ומיהו מה שתירצו דמידי דהוי אשלמים נראה דסמכי ג"כ אסברא דמקרי זמנו דאל"כ מאי ראיה מייתי משלמים דילמא שאני שלמים דעיקר זמנו נשלם לאור שלישי ומש"ה אינו נשרף אלא ביום משא"כ הכא אלא וודאי דסמכי' אהך סברא דגם זה מקרי זמנו כיון דלא משכחת לה לעולם דנשרף ביום חמשה עשר ומיהו כל זה לפי מה דמשמע פשטיות לשון המשנה דנשרף ביום ששה עשר או ביום שבעה עשר אבל במכילתא איתא מגיד שאינו נשרף עד אור ששה עשר וכן בדברי ר"י שם איתא אם חל ששה עשר להיות בשבת אינו נשרף עד אור י"ז וכ"ה במכילתא הנדפס עם זה ינחמנו ובמכילתא הנדפס בווילנא עם פירוש ברורי המדות אכן במכילתא הנדפס בווארשא על החומש עם פי' הגאון מלבים ז"ל נדפס בדברי ר' ישמעאל עד י"ז ולא הוזכר שם תיבת אור ופשוט דטס"ה דק"ו הדברים דמה יום ט"ז דלעולם לא משכחת לה דנשרף מקודם ואעפ"כ ס"ל להמכילתא דנשרף בלילה אור ליום ט"ז וכ"ש בחל ט"ז בשבת דאם לא היה חל בשבת היה נשרף ביום ט"ז עצמו לא כ"ש דוודאי נחשב שלא בזמנו ומותר לשרוף גם בליל י"ז אלא הדבר פשוט דנחסר שם בדפוס] וזה אין לומר דהך תיבת אור ר"ל בבוקר כשהאיר השחר של יום ט"ז והא דקרי ליה אור היינו משום דמצוותו בבוקר כשהאיר השחר ואינו צריך להמתין עד הנץ החמה וכמו דדריש שם במכילתא דמשו"ה כתיב בוקר שני ליתן תחום לבוקרו של בוקר ופירש שם הגאון מלבים ז"ל דהיינו דצריך להקדים מיד כשהאיר השחר. [ונ"ל דמשו"ה לא הוזכר במשנה דמגילה כ' דשריפת נותר אינו נשרף רק עד הנץ החמה כמו שאר דברים דחשיב התם דמצותן ביום דאמרינן שם דצריך להמתין עד הנץ. ואמנם באמת לפי הנ"ל ניחא דבהדיא הקפיד הכתוב דמצוותו מעה"ש ולא ראו חכמים לאסרו וכן בתמיד הקריבו מיד מע"ה והיינו משום דכתיב בבוקר בבוקר ומיהו גבי תמיד י"ל טעמא אחרינא משום דכהנים זריזים הם ולא אתי למטעי] אבל עכ"פ י"ל דהך אור ר"ל ביום ט"ז בבוקר. דהא ליתא כלל דהא כבר תסתיים שמעתתא בפ"ק דפסחים דאור אורתא הוא בכל מקום בש"ס ובמשניות ובכל הברייתות ובפרט גבי נותר דבהדיא בת"כ הקפיד לכתוב על ליל שלישי בלשון אור דאמר שם יכול יהא נאכל אור לשלישי ת"ל עד יום ותו אמר שם יכול יהא נשרף אור לשלישי וכו' והובא בפסחים (דף ג') הרי דקרי ליה ללילה בלשון אור. ואף דכתיב עד בוקר באש תשרופו הך בוקר לאו בדוקא הוא דבאמת דאי בא לאשמעינן דנשרף ביום ט"ז בבוקר הו"ל למכתב בבוקר באש תשרופו ותיבת עד מיותר ומדכתיב עד משמע דעד בוקר מצות שריפה ולא בבוקר עצמו והיינו דזמנו כל הלילה ואם עבר ולא שרף בלילה עבר על מ"ע דשריפה דמצוותה בלילה הסמוך ליום ט"ו מיד ואח"כ כל שעה ושעה עובר בעשה וראיה לדבר זה מהא דדרשינן בתו"כ ובפסחים (דף ג') מהנותר עד יום השלישי דכתיב גבי שלמים לומר דבעוד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי. ולכאורה תמוה דהאיך הוציאו הך קרא מפשטי' דמיירי במצות שריפה דביום השלישי ישרף ודרשי' ליה על זמן אכילה של יום שני שאינו נאכל אלא ביום שני אבל לא בליל שלישי וע"כ דקשה להו לשון עד יום השלישי דהו"ל למכתב והנותר ביום השלישי באש ישרף ויהיה הכוונה מה דישאר צריך לשרוף ביום השלישי ומדכתיב עד דרשי ליה על יום שני וא"כ הכא נמי כן ועוד דהכא גרע טפי דלא שייך לפרש דהך עד קאי על והנותר והיינו דנשאר עד בוקר שני דהא באמת מיירי מנותר שנשאר מהפסח מחצות הלילה של ליל ט"ו וכ"כ האי עד קאי אלמטה וא"כ משמע דהשריפה קודם בוקר כנ"ל ברור טעמו של המכילתא

ובאמת לענין עיקר הדבר אי נחשב יום ט"ז זמנו או לאו נ"ל דתליא בטעמא דאסרה התורה לשרוף הנותר ביו"ט אי נימא דטעמא משום דאין עשה דוחה לל"ת דיו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת הוא או משום דעשה דנותר קיל ואפשר דהוי עשה שלפני הדיבור דהא נאמר בפ' בא גבי פסח מצרים וא"כ פשוט דאינו אסור רק לשרוף ע"י ישראל אבל ע"י א"י מותר דהא אמירה לא"י אינה אלא שבות דרבנן וא"כ מה"ת מותר לשרוף ע"י א"י ומקיים בזה מצוות שריפה וכמש"כ המ"א בסי' תמ"ו ס"ק ג' [ועי' בגליון המג"א שם להגאון מוהרע"א ז"ל שהעיר באמת דהיכי מקיים בזה מצות עשה דתשביתו הא אין שליחות לא"י ונשאר בקושיא ואכן לענ"ד י"ל דס"ל להמג"א דעיקר המ"ע דתשביתו היינו שיהא מושבת ולא בעינן בזה דין שליחות ויש להאריך בזה ואכ"מ]. אבל אם נימא דעשה שלפני הדיבור ג"כ דוחה והך תנא דלמאן דאמר דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט מעד בוקר ע"כ דלא ס"ל דשבתון