בנין שלמה חלק א קי

אלא אומרה בלא חתימה. וכן לדעת הגר"א ז"ל דס"ל דכוס הרביעי נמי צריך להיות קודם חצות אפשר דאם אחר לשתות כוס הרביעי עד אחר חצות צריך לשתותו בלא ברכה דהא בשאר ימות השנה אם ברך בורא פה"ג על כוס של בהמ"ז פוטר כל הכוסות שישתה אחריו רק שבליל פסק מחמת שכל כוס וכוס מצוה באנפי נפשי' הוא משו"ה תקנו שיברך על כל כוס וכוס וזהו ששותהו בזמנו ומקיים בו מצות ד' כוסות אבל כששותהו שלא בזמנו הוי ככוס בעלמא ואינו צריך לברך. מיהו העיקר נראה לפע"ד דהר"ן והגר"א ז"ל לא אמרו זה רק לחומרא בעלמא לכתחלה אבל אם איחר עד אחר חצות מ"מ יאמר יהללוך בחתימה בברכה כן נראה לי להלכה הנלע"ד כתבתי בעז"ה

סימן ל הנה הגאון בעל טו"א ז"ל באבני מלואים דפ"ג דמגילה (דף כ"א) בד"ה אף כאן עד חצות עמד בתימה רבתי על הא דאמרי' בפ"ק דברכות (דף ט') והני תנאי כהני תנאי דתניא. שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים ר"א אומר בערב אתה זובח כבוא השמש אתה אוכל מצ"מ אתה שורף ר' יהושע אומר בערב אתה זובח כבוא השמש אתה אוכל ועד מתי א"א והולך עד מצ"מ. ופרש"י לר"א עד חצות לילה הוי זמן אכילה ותו לא דאי לא מאי בינייהו והא דאמר ר"א מועד צאתך ממצרים אתה שורף כלומר בבוקר הוא נעשה נותר שהגיע זמן שריפה אלא לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט ממתינים לו עד בוקר שני. ותמה הטו"א דלמאי נ"מ כתב קרא למצ"מ אתה שורף כיון דא"א לשורפו עד בוקר שני וע"ש שדחק בזה ליישב. ואמנם לע"ד יש ליישב די"ל דהכתוב בא לאשמעינן דהוא זמן שריפה ונ"מ לענין דיכול לשרוף ע"י עובד כוכבים דאמירה לעובד כוכבים אינה אלא שבות בעלמא אבל מה"ת מותר והא דכתב רחמנא בפרשה בא עד בוקר ודרשינן ליתן בוקר שני לשריפתו היינו דהתורה הוצרך לאשמועינן פעם אחת דאסור לישרף ע"י ישראל דאי לא הוי כתיב בשום מקום בתורה דשריפת נותר אינו דוחה יו"ט לא הוי ידעינן כלל והו"א דעשה דחי ל"ת ועוד דהא אמרינן מתוך ובהדיא אמרי' בפסחים (דף ה') דלמאן דאמר דאמרינן מתוך מותר לישרוף חמץ ביו"ט ואף שאסור ליהנות בו וע"כ דנותר גזה"כ הוא והלכך בעינן קרא אבל הכא בפ' ראה בא הכתוב לאשמועינן דאף דאסור לשרוף ע"י ישראל מ"מ יכול לשרוף הנותר ביום ט"ו ע"י א"י דע"י א"י נמי מקיים מצוות שריפה דאף דאין שליחות לא"י מ"מ מקיים המצוה בזה דאין המצוה רק שיהא נשרף ויהא כלה מן העולם ולא בעינן בזה שליחות כלל וכן דעת השל"ה לענין שריפת חמץ וכמו שכתב המג"א בשמו בסי' תמ"ו. ועוד נ"ל דמשו"ה כתיב בפ' בא והנותר ממנו עד בוקר משום דהך קרא נאמר אז על פסח מצרים דמסיים שם וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים ובמצרים לא היו עובדי כוכבים כלל דישרוף הנותר שהרי יצאו ממצרים דרך המדבר ולא היו שום עובד כוכבים הולך ומתלוה עמהם ואף דהלכו האוקטורין עמהם מכל מקום הם בוודאי לא ירצו לשרוף הנותר שהשה היה ע"ז שלהם ולכן שפיר אמר הכתוב בקר שני שבעת שיצאו ממצרים לא יכלו לשרוף הנותר עד יום ט"ז. ובזה ניחא נמי מה דקשה למש"כ התוס' דלמ"ד דהבערה ללאו יצאת ביו"ט ליכא איסורא כלל א"כ למה לא התירה התורה לשרוף ביו"ט עצמו ועוד דאף למ"ד לחלק יצאת מ"מ הא אמרינן מתוך. ואכן לפי הנ"ל ניחא דבאמת הבערה הוא מלאכה ככל המלאכות שהרי היה במשכן ורק דהקרא דלא תבערו מיותר ע"כ צ"ל חד מהני תרי או דאתי לחלק ולמ"ד דידעינן לחלק מקראי אחרינא ע"כ צ"ל דבא להוציא מאיסור מלאכה ולנתוקי ללאו בעלמא וממילא אין מוזהר ביו"ט דהא כתיב ביום השבת ובא הכתוב להוציא משני דברים חדא דאינו אלא בלאו ועוד דאינו נוהג רק בשבת ואכן כל זה לאחר שניתנה התורה ונאמר לישראל מקרא הלזה אבל בפסח מצרים דכבר הוזהרו על מלאכה של יו"ט של פסח וכמו שכ' הקהלת יעקב בפסחים ד' ומהך קרא גופיה דהנותר ממנו עד בוקר מוכח כן דהא נאמר זה גם על פסח מצרים ומדברי הר"ן דסוף פסחים דכ' דלמחר היו מותרין במלאכה משמע ג"כ קצת דביום ט"ו היו אסורין במלאכה וע"ש היטב בצל"ח וכיון שכן בפסח מצרים שפיר אמר הכתוב דאסור לשרוף ביו"ט משום שאז היה נוהג איסור הבערה ביו"ט כשאר המלאכות. ובזה ניחא עוד מה דקשה לכאורה לרב אשי דס"ל דשבתון עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ למה הוצרך בוקר שני הא בלא"ה הוי ידעינן דשריפת נותר אין דוחה יו"ט דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה וכבר עמדו התוס' ע"ז ואכן לפי מש"כ ניחא דאיצטריך קרא לפסח מצרים דעדיין לא הוזהרו על עשה דשבתון דעשה דשבתון נאמר אח"כ באוהל מועד ולא היה רק ל"ת לחוד ושפיר הוצרך משה רבינו להזהיר דלא ישרפו ביום. ובזה יתיישב ג"כ דברי המכילתא בפ' בא דאמר ר' ישמעאל שם דא"צ קרא דעד בוקר על יו"ט דכבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם ושריפה מעין מלאכה היא ומת"ל עד בוקר אלא אם חל ששה עשר להיות בשבת מגיד שאינו שורף אלא עד אור י"ז והנה כבר עמדו ע"ז כל המפרשים ז"ל דכיון דס"ל לר"י דאפילו על יו"ט לא צריך קרא כ"ש על שבת דהא בשבת איכא כרת וסקילה ופשיטא שאינו דוחה ומה שתי' על זה בזית רענן דבשבת קיל טפי דאפשר שיתקיים האיסור בשאר שבתות זה תמוה דהיאך יעלה על הדעת דשריפת נותר יהיה דוחה שבת דהא אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וזה אין לומר דכאן בא הכתוב לאשמעינן זה דהא ליתא דהא בפ"ק דיבמות יליף מקראי אחריני דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. וגם מה שתירץ בס' התורה והמצוה דבשבת הו"א דמותר לשרוף לפני הבירה מעצי המערכה כיון שניתן שבת לדחות אצל המערכה וכמו שכתבו התוס' ביומא ודף מ"ו) לענין אברים ופדרים במח"כ אינו ענין להתם דהתם הא מניח אברים ופדרים על המזבח והכל ענין סידור מערכה הוא ושפיר אמרינן מתוך שניתן שבת לדחות אצל מערכה גדולה ניתן נמי לדחות אצל המערכה של אברים ופדרים דהא נפקא ליה מקרא דצריך לעשות ד' מערכות בכל יום ושבת נמי בכלל אבל מה ענין שריפת נותר של פסח לסידור המערכה דהכי נימא נמי דכל כהן המסדר המערכה בשבת היה מותר נמי להדליק בביתו ונימא מתוך שניתן שבת לדחות אצלו ונותר לגבי המערכה הוא במשקל אחד כמו מדליק בביתו דהא פסח נאכל בירושלים ואינו ענין למערכה כלל ומאי תועלת במאי דשורף בעצי המערכה דאטו העצים גורמין ההיתר הלא עיקר ההיתר הוא בשביל שצריך להקריב התמיד דדוחה שבת ואינו ענין לשריפת נותר של הפסח. ועוד תמוה דא"כ יו"ט נמי י"ל כן ומה שכ' שם דיו"ט היתר הוא ולהא אשתרי וכו' וכמו שאמר רבא בזבחים (דף ל"ב) לא זכיתי להבין דבריו דחדא דאכתי תקשה שם למ"ד דסובר שם להיפך דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי מאי איכא למימר. ועוד תמוה דהא אדרבה בשבת בוודאי התירא הוא וכדאמרינן שם ביומא שבת דהותרה בציבור וא"כ בשבת בוודאי א"צ קרא דלהא אשתרי ולהא לא אשתרי ולכן כל דבריו שם לא נהלם אצלי כלל [ועי' בס' אור חדש על פסחים דף פ"ג מה שתירץ לדברי המכילתא הנ"ל ע"פ דרך החידוד] ואין לתרץ נמי דר"ל דאשמועינן קרא דאפילו בי"ז צריך לשרוף ביום דווקא ואף דאז הוא וודאי שלא בזמנו וקמ"ל קרא דגם נותר שלא בזמנו ג"כ אינו נשרף אלא ביום דהא ליתא כלל דהא בהדיא אמר שם ר"י דנשרף אור י"ז וקי"ל דאור אורתא הוא וצריך לומר דהא דכתיב עד בוקר הוא לאו בדוקא ובזה יש ליישב נמי מה שהקשו התוס' בפסחים (דף פ"ג ע"ב) ד"ה ליתן דהקשו כיון דאסור לשורפו בליל מוצאי יו"ט היכי מוכח דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט ע"ש ואכן באמת במכילתא איתא שם דנשרף אור ט"ז ולק"מ ופשוט דכוונת התוס' להקשות לפי לשון המשנה שם דישרפו בט"ז ובי"ז דמשמע דנשרף ביום. ואכן גם לפי דעת המשנה לא קשיא כ"כ. דמיום ט"ז בלא"ה לא קשיא וכמש"כ התוס' ביבמות ע"ב דכיון דאינו נשרף לעולם בט"ו הוי ט"ז זמנו ומי"ז נמי י"ל דמתני' סובר כמ"ד דנותר שלא בזמנו נמי אינו אלא ביום ודו"ק: ואמנם להנ"ל ניחא והוא בהקדם דנעמוד על הלשון המכילתא שם שאמר ר"י א"צ הרי אומר כל מלאכה לא יעשה בהם ומה לו להזכיר הך קרא בפרט והל"ל לומר דהרי יו"ט הוא ונאסר במלאכה ולכן נ"ל דר"י ג"כ סובר דעיקר קרא נאמר על פסח מצרים דעל יו"ט הוזהרו אז אבל על שבת עדיין לא הוזהרו ורק דשמרו הן בעצמן את השבת וכמו דאיתא במדרש ולכן אמרינן ישמח משה במתנת חלקו שכבר צוה משה לישראל במצרים שישמרו את השבת. והנה ר"ח ניסן דפסח מצרים היה ביום ה' וכדאיתא במכילתא ובשבת פ"ח. והיינו לפי שהוקבע החודש אז ביום ל' של אדר בזמנו וכמו דאיתא במדרש ובפיוט של שבת הגדול אבל בעת שנאמרה להם פרשה זו היה קודם שקדשו החודש שהרי אז נצטוו על קידוש החודש וכמו דאיתא שם בכתוב החודש הזה לכם ראש חדשים ואם לא היו רואים את הלבנה ביום ל' היו קובעין ר"ח ביום ל"א והיה חל יום ט"ז בשבת ולדעת הסדר עולם דניסן חל אז בע"ש חל באמת יום ט"ז בשבת. ונראה דהס"ע ס"ל דלא הוקבע בזמנו ולכן היה ר"ח בע"ש או דס"ל באמת דיום ל' חל בע"ש ועפ"ז עולה לנו דברי ר"י כמין חומר בעז"ה דליו"ט א"צ קרא דהוזהרו אז על יו"ט של פסח דהא כתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ואפשר דהיינו דכתיב כל מלאכה לאשמעינן דאף הבערה שאינו לצורך אוכל נפש נאסר ולא אמרינן מתוך דסברא דמתוך לא נאמר רק לדורות] וא"כ בהדיא אסר הכתוב שריפת נותר ביו"ט גבי פסח מצרים ולכן לא בא הכתוב דעד בוקר אלא לאשמעינן