בנין שלמה חלק א קט

אמנם עדיין קשה דמ"מ הוצרך לאשמועינן לענין זמן הזה דהוי דרבנן ואשמעינן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכמו שאמר רבא בפסחים (דף ל"ט ע"ב) ודוחק לומר דסמך אדהתם לכן ע"כ אנו צריכים לתירוץ הראשון שכתבתי דלרבא ספוקי מספקא ליה הלכה כמאן ולכן לא הזכיר מרור משום דבמרור אין נ"מ לדינא בזמן הזה. זמן הבית דהוי דאורייתא לא הוצרך לאשמעינן דפשיטא הוא ועוד דהוי הלכתא למשיחא והיינו דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות משום דלזמן הבית לא הוצרך לאשמעינן דהוי הלכתא למשיחא ואף דאמרינן (בזבחים מ"ה) דדרוש וקבל שכר מ"מ לא שייך למפסק הלכה כמי וכמו דאמרינן שם הלכה למה לי ועיי"ש בתוס' ד"ה הלכתא

ואין להקשות דלמה לנו לחקור בזה אי צריך לאכול מרור קודם חצות או לא דפשיטא דצריך לאכול קודם חצות דהא בלאו הכי צריך לאכול אפיקומן קודם חצות ואכילת מרור הוא קודם וא"כ ע"כ צריך לאכול מרור קודם חצות דהא ליתא דנראה דמעיקר דין תורה אין חיוב לאכול מצה על השובע רק דאם אוכל אחר כזית מצה הראשון ע"כ צריך לאכול כזית מצה אחר האכילה כדי שישאר טעם מצה בפיו משום דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן וכדאמרינן בפסחים קי"ט ע"ב אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן דכמו דפסח נאכל באחרונה ה"נ מצה צריך לאוכלה באחרונה כדי שישאר טעם מצה בפיו אך דברא"ש שם משמע דמ"מ איכא חיובא מדרבנן לאכול מצה על השובע כדי לעשות זכר לפסח שהיה נאכל על השובע וא"כ גם במצה דאפיקומן חל הספק כמו במרור אי צריך לאכול קודם חצות דווקא דהא תרווייהו הוו מדרבנן [ועי' ברשב"ם דמשמע מדבריו דאם אוכל אחר המצה אינו יוצא יד"ח מעיקר הדין וצריך לאכול שנית וברא"ש חולק ע"ז ע"ש]. ואין להקשות עוד דהא מ"מ צריך לאכול הכזית מצה קודם הכריכה והכריכה עצמה צריך לאכול קודם חצות דהא נמי ליתא דאי נימא דיכול לאכול מרור לאחר חצות גם הכריכה יכול לאוכלה לאחר חצות דהא הכריכה לא בא אלא בשביל האכילת מרור דמחויב לכורכה עם המצה דווקא אבל מצות כזית מצה כבר יצא בכזית ראשון מן התורה והכריכה לא בא רק דילמא הלכה כהלל דצריך לכורכן בבת אחת מן התורה למצה ומרור בזמן הבית וא"כ האידנא נמי דתקנו חכמים לאכול מרור צריך לכורכו עם המצה מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וא"כ גם הכריכה מדרבנן הוא והא דלא סגי דיאכל מרור עם מצה בכריכה ולמה צריך לאכול מרור בפני עצמו היינו משם דמספקא לן דילמא הלכה כרבנן וא"צ כריכה ואם יכרוך מרור עם המצה אתי מצה דרשות ומבטל למרור מדרבנן כיון דלא צריכה כריכה אפי' מדרבנן א"כ מצה השניה רשות היא לגמרי והלכך צריך לאכול בתחלה מרור בפ"ע אבל אליבא דהלל באמת א"צ לאכול מרור ב' פעמים רק פעם אחת וכורכו עם מצה ויוצא יד"ח וכ"ז ברור: ועוד ראוי לחקור אם נימא דגם מרור צריך לאכול קודם חצות משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומ"מ עדיין ראוי לנו להסתפק דהיאך הדין אם איחר מלאכול עד לאחר חצות אי יכול לברך על האכילה ונראה דאינו יכול לברך דהא הוי ספיקא דדינא כמאן הלכה וספק ברכות להקל דהא אפילו במצה דעת הדגול מרבבה דאם איחר מלאכול עד אחר חצות דאין לברך וכ"ש מרור דהוי דרבנן שוב מצאתי ג"כ בדגול מרבבה שכתב וז"ל דבאין לו שהות אזי יאכל המצה והמרור קודם הגדה ומשמע דס"ל דגם מרור צריך לאכול קודם חצות: ולענין קריאת הלל בלילי פסחים אחר חצות הנה דעת התוס' בספ"ב דמגילה דכ"א דבהלל דרבנן אין לחוש ונראה דטעמם דחכמים לא החמירו כ"כ כמו בפסח ומצה דמדאורייתא נינהו אמנם קצ"ע דברי התוס' דלמאי הוצרכו לזה תיפוק ליה דמצה גופא אי לאו דאתקש לפסח היה יוצא גם לאחר חצות כמו שמבואר והלל אפילו הוי דאורייתא מ"מ לא הוקש לפסח [וגם בעיקר הדבר אני מסתפק דלדעת הרמב"ן בס' המצות שלו דהלל דיו"ט הוי דאורייתא וכן הלל דשחיטת פסחים א"כ אפשר דהלל דאכילת פסחים נמי דאורייתא הוא. אמנם אפשר כיון דטעמו משום מצות שמחה ובליל יו"ט ראשון אינו נוהג מצות שמחה וכדאמרינן בפסחים (דף ע') משום דאין שמחה לפניו והרבה יש להאריך בזה ואכ"מ ועי' היטב בתשו' שאג"א סימן ס"ט]

ואפשר דס"ל לתוס' כיון דהלל מצותו לאומרו על הפסח דווקא בעת אכילתו כמו דתנן בסו"פ מי שהיה טמא (דף צז) א"כ ממילא כמו דפסח מצותו קודם חצות דווקא ה"ה הלל דהא צריך לאומרו בעת האכילה ומשו"ה הוצרכו לומר דבזמן הזה אין לחוש כיון דמדרבנן נינהו לא חשו לעשות זכר לפסח

ואגב אנו למידין מדברי התוס' דבמרור אף דמדרבנן נינהו יש לחוש מדלא כתבו דבהלל ומרור דמדרבנן נינהו אין לחוש וטעם החילוק שבין מרור להלל הוא פשוט דבמרור כיון דבזמן הבית היה דאורייתא היה צריך לאכול קודם חצות מן התורה דהא הוקש לפסח הלכך בזמן הזה צריך לאכלו מדרבנן קודם חצות דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון משא"כ הלל דבזמן הבית גופא לא היה החיוב לאמרו קודם חצות אף אי נימא דהלל בליל פסחים דאורייתא נינהו דהא לא הוקש לפסח רק דממילא היו אומרין אותו קודם חצות מפני שהיו צריכין לאומרו בזמן האכילה דהיא קודם חצות הלכך זה לא שייך אלא בזמן הבית אבל האידנא דליכא פסח אין קפידא בזה כן נ"ל ברור כוונת התוס' בזה לפענ"ד: וכל זה לדעת התוס' בסופ"ב דמגילה אבל הר"ן בסו"פ ע"פ ובספ"ב דמגילה כתב בשם רבותינו בעלי התוספות דגם ההלל צריך לאומרו קודם חצות דווקא וכן פסק הרמ"א בהג"ה בסי' (תע"ז סעיף א') וז"ל ויקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות עכ"ל ולפיכך נראה דאם לא אמר הלל עד לאחר חצות דאין לברך אחריו כיון שהוא מחלוקת הפוסקים וספק ברכות להקל

אמנם אפשר דברכת יהללוך שאנו מברכין על ההלל בלילי פסחים [או ברכת ישתבח לדעת המחבר דס"ל דחותם בישתבח ועיי' בזה ברשב"ם וברא"ש ובמהרש"א וב"ח ושאר אחרונים כמה דעות בזה בסדר נוסח הברכה שאחר ההלל בליל פסחים] אינו ברכה על ההלל אלא שבח בפני עצמו ואינו שייך להלל כלל וכן משמע מלשון המשנה דקרי ליה ברכת השיר וכן משמע להדיא מדברי התוס' שם ד"ה יהללוך דכתבו שם דאף במקום שלא נהגו לברך על ההלל לאחריו מ"מ בלילי פסחים מצוה לברך יעויי"ש בתוס' אלמא דלאו ברכה על ההלל הוא אלא ברכה בפ"ע הוא. ולפי"ז אפשר לומר דאף בקרא ההלל לאחר חצות מ"מ מברך אחריו ברכת יהללוך ונשמת כל חי כ"ז נראה לי ברור. וקצ"ע לפמש"כ הר"ן בר"פ הקורא עומד דמשו"ה ברכה שלאחריה שאחר קריאת המגילה פותחת בברוך משום שהיא ברכה בפ"ע ואינו ברכה על המגילה יעויי"ש א"כ ברכה אחרונה שעל הלל בלילי פסחים דג"כ ברכה בפ"ע היא למה אינה פותחת בברוך ועוד בר מן דין דהא בלילי פסחים ליכא ברכה לפניה ובלא"ה צריכה לפתוח בברוך ומצאתי להתוס' (בפסחים ק"ד) שהקשו כן ותירצו משום דהיא ברכה שלאחר הפסוקים אינה צריכה לפתוח בברוך דהא בלא"ה ניכרת שהיא ברכה בפ"ע ודבריהם תמוהים אצלי דא"כ ברכת התורה לאחריה למה פותחת בברוך הא היא נמי ברכה שלאחר הפסוקים. אמנם ראיתי בר"ן שהביא בשם הגאונים ז"ל תירוץ אחר משום דיהללוך בלילי פסחים אינה ברכה לאחריה רק ברכת השבח ומשו"ה אינה פותחת בברוך דברכת השבח אינה צריך לפתוח בברוך אמנם הוא ז"ל דחה תירץ זה ויישב לעצמו בב' אופנים יעויי"ש או משום שהיא סמוכה לאשר גאלנו או משום דכיון שכל יהללוך אינה פותחת בברוך לא חש לשנות נוסח מטבעות יעויי"ש

וראיתי להגר"א ז"ל בבאוריו בסי' תע"ז שכתב טעם דמשו"ה צריך לומר הלל קודם חצות משום כוס רביעי דהוא קודם חצות ודבריו צל"ע מאי אולמא כוס רביעי מהלל דהא ד' כוסות נמי מדרבנן הוא כמו הלל ואם נימא דהלל מותר לאומרו אחר חצות ה"נ ד' כוסות ומה שרמז לעיין בסי' תע"ב לא מצאתי בסי' תע"ב שום ראיה לדין זה ואולי כיון למ"ש שם בריש הסימן דלא יאמר קדוש עד שתחשך ומבואר שם באחרונים הטעם דכל ד' כוסות מצותן משתחשך כמו מצה ומרור ואפשר דמזה הוציא הגר"א ז"ל דה"ה שלא לאחרן עד אחר חצות כמו מצה ומרור אמנם לפע"ד הקלושה איני מבין מאי ראיה היא זו דדילמא לענין סוף זמן שאני. ותדע דהא התוס' כתבו דבהלל מדרבנן אין לחוש הרי דס"ל דדבר דהוי מדרבנן אין מחמירין בו וה"ה לד' כוסות ולכן דבריו צל"ע

היוצא לנו להלכה מכל מה שכתבנו לעיל דלכתחלה צריך ליזהר במצה ומרור ואפיקומן והלל לעשותן קודם חצות ואפי' בליל שני מיהו בדעבד אם איחר שלא אכל מצה עד אחר חצות דעת הדגול מרבבה שאין לברך על אכילת מצה אלא אוכל בלא ברכה וכ"ש בליל שני דוודאי אין לברך אם איחר. ולענין מרור אם איחר ג"כ אין לברך על אכילת מרור וכ"ש בליל שני. ולענין ההלל כבר כתבתי לעיל דיש לברך יהללוך אף אם איחר מלומר הלל עד אחר חצות משום דאינה ברכה על ההלל רק ברכה בפ"ע כמו שכתבו הגאונים ז"ל הובאו דבריהם בר"ן וכן התוס' (בפסחים קי"ט). אכן כעת נ"ל דאפשר דלדעת הר"ן ז"ל כמו דס"ל דהלל צריך לאמרו קודם חצות ה"נ יהללוך דכל הברכות שבאותו לילה צריך להיות קודם חצות דווקא וא"כ אפשר דאם לא אמר עד אחר חצות לא יסיים בברכת יהללוך דהוי ברכה לבטלה ואפי' אם אמר הלל קודם חצות אך לאחר שהגיע לברכת יהללוך הגיע חצות אסור לומר ברכת יהללוך בחתימה