בנין שלמה חלק א קח

קדשים לאו למימרא שחשו כדי שלא יבא לאכלם בעבירה לאחר שיעלה עמוד השחר דוודאי בין יממא לליליא לא טעו אינשי כדאמר בפ"ק דפסחים גבי עדות אלא האי להרחיק מן העבירה שאמרו גבי אכילת קדשים פירושו כמו גבי ק"ש לזרז את האדם וכו' עכ"ל [ומש"כ שם דלפי"ז תיקשי מ"ש בנאכלים לשני ימים ולילה אחד לא חשו חכמים לעשות הרחקה דבשלמא אי טעמא משום טעות איכא למימר כמו שכתבו התוס' (בזבחים נ"ו) דהתם לא שייך טעות דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל אי טעמא משום זרוז אין לחלק כ"כ בתשובת שאגת ארי' שם אכתוב לקמן בסמוך דלק"מ] ואיכא באופן הזה קולא וחומרא. קולא דחשש זה לא שייך אלא בלילה דאיכא אונס שינה אבל ביום לא שייך חששא זו אף בדבר שיש בו שהות דכיון דביום לא שייך חששא דשינה והלכך בקדשים הנאכלין לב' ימים ולילה אחד דכלה זמנן בסוף היום לא עשו חכמים סייג ונסתלק בזה קושיית השג"א שרמזתי לעיל ומה שהוצרכו התוס' לומר משום דניכר מתי כו' היינו משום דאל"כ היה לחוש צריך עכ"פ לחששא דטעות וכמו שאכתוב לקמן

אמנם איכא חומרא בזה דהך חששא חשו גם בכהנים זריזין דכיון דטעמא משום אונס שינה לא שייך לחלק בזה בין זריזין לשאין זריזין דדוקא בדבר שחשו משום טעות שייך לחלק בין זריזים לשאינם זריזין. וכדאמרינן בפסחים (דף י"ב) עדות מסורה לזריזין ולא אתי למטעי בין ה' לשבע חמץ לכל מסור. אבל בקדשים ובק"ש דהחשש משום אונס שינה לא שייך לחלק והלכך גזרו גם בקדשים שאין נאכלין רק לזכרי כהונה וז"ב

והאופן הב' מצינו שחששו חכמים דילמא אתי למטעי דיסברו על שעה שביעית דהיא חמישית וכמו בחמץ בי"ד דזמנו לאחר חצות אלא משום דאדם טועה בשתי שעות חשו חכמים שלא יאמר על שביעית שהיא חמישית והלכך גזרו חכמים לאסור באכילת חמץ גם בשעה חמישית ובזה איכא ג"כ קולא וחומרא. חומרא דגזירה זו שייך גם ביום דכיון דטעמא משום טעות הוא ולא משום אונס שינה הוא מה לי ביום ומה לי בלילה וכמו גבי חמץ דגזרו בו אף שהוא ביום והא דלא גזרו בקדשים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד משום טעות כבר כתבו התוס' בזבחים (דף נ"ח) דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה ולא אתי למטעי] אמנם איכא בזה קולא דלא גזרו רק בשאינן זריזין אבל בזריזין לא גזרו שמא יטעו וכמו דאמרינן בפסחים (שם ד' י"ב ע"ב) אי הכי בה' נמי ניכול תרגמה אביי אליבא דרבא עדות מסורה לזריזים חמץ לכל מסור. ואף דגבי עדות ג"כ אמרי' דטועין בשעות וכמו דמבואר שם בין אליבא דאביי אליבא דר' ובין אליבא דרבא לד"ה רק דבין ה' לשבע לא טעו משום דבחמש חמה במזרח ושבע חמה במערב. נראה דהיינו משום דבאמת עדות נמי מסורה לכל אדם דהא כל אדם כשרין לעדות רק עיקר הזריזות הוא כמו שפירש"י שם וז"ל אין אדם בא להעיד על הנפש אלא א"כ בקי בשעות לפי שיודע שסופו לדרוש בדרישה וחקירה עכ"ל הרי דמצד עצמו אינו זריז רק משום דירא שמא ידרשו אותו בדרישה וחקירה וימצא שהוא שקרן הלכך זה לא שייך רק לענין חמש ושבע דיכול לעיין אם חמה במזרח או דחמה במערב בזה י"ל דירא שמא ידרשו אחריו אבל בשאר שעות דא"א להבין מן החמה מאי שייך דירא דכיון דאינו יודע באמת ולפי דעתו הוא שעה שלישית באמת או שעה חמישית ואין לו דבר לחקור אחריו ע"כ טועה כנ"ל פירושא דגמרא דהתם. דאל"כ מ"ש בין חמש ושבע משלש וה'. אבל באנשים דזריזין מצד עצמן כמו בכהנים ובני חבורה וודאי אמרינן דלא טעו כלל ואגב אורחי' אנו למידין מדברי רש"י ז"ל אלו שהבאתי דבדיני ממונות דא"צ דרישה וחקירה לא שייך סברא דירא שמא ידרשו אחריו שפיר טועה גם בין חמש לשבע וא"כ אם העדים מחולקין בדיני ממונות דאחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע דעדותן קיימת אמנם ברמב"ם ובטור ובשו"ע בסי' למ"ד לא חלקו בזה וכתבו סתם דאם הוכחשו בחקירות עדותן בטילה ומשמע דדמי לגמרי לדיני נפשות וצ"ע בדין הזה להלכה ותמהני על האחרונים שלא העירו בדין זה]

ומאחר שהודיע ה' אותנו את כל זאת מעתה לק"מ מה שהערנו דאמאי לא עשו הרחקה לראב"ע שלא לאכול פסח ומצה שתי שעות קודם חצות והיינו משום דפשוט דבפסח ומצה ליכא לב' האופנים דלעיל דטעמא דטעות ליכא דהא אמרינן דבני חבורה זריזין הן ולא חיישינן דאתי למטעי וגם משום דפשיעה ואונס שינה ליכא דכיון דכל זמנו לא נמשך אלא עד חצות בזמן זה לא שייך כ"כ לחשש דאונס שינה דבאותו זמן עדיין בני אדם הם נעורים וכדמשמע בפ"ק דברכות (דף ד' ע"א) ובדף ט' ע"א ע"ש ברש"י ד"ה רבנן ודו"ק. ובפרט בליל פסח דטרודים בכמה מצות ובפרט במצוה של ספור יציאת מצרים דמשו"ה לא עשו הרחקה כלל דליכא לכל הב' טעמים של הרחקה כאן כלל וא"ש הכל ולק"מ. ומה שאמרינן בזבחים דאיכא סייג גם בקרבן פסח היינו לר"ע דזמנו כל הלילה ואיכא חששא דאונס שינה וכמו בשאר קדשים. מיהו עדיין צ"ע דמנ"ל דגם בזמן הזה לענין אכילת מצה נמי אמרינן הך סברא דבני חבורה זריזין הן דאפשר באכילת קדשים אמרינן כן אבל לא באכילת מצה דחולין הוא וצ"ע בזה: ולענין אכילת מצה בליל שני אפשר דאין להחמיר כ"כ לאכלו דווקא קודם חצות דהוי ס"ס שמא הוא חוה"מ ואפי' את"ל שהוא יו"ט מ"מ שמא הלכה כר"ע דנאכל כל הלילה מן התורה ואף לדעת הרא"ש ז"ל דמדרבנן מודה ר"ע דצריך להרחיק אדם מן העבירה [וכמו שמשמע באמת בגמרא דזבחים סו"פ איזהו מקומן ועי' בחדושי הרשב"א ז"ל בברכות פ"ק והובא בצל"ח שם ועיי"ש בצל"ח שהאריך בזה] מ"מ הוי ס"ס דהוי תרי ספיקי בדאורייתא וחד ספיקא בדרבנן ומבואר בש"ך בסי' פ"ג לענין שומן דגים טמאים ובכללי הספיקות בסי' ק"י דמקרי ספק ספיקא בכה"ג

אמנם לפי מ"ש הגאון המזרחי ז"ל בבאוריו על הסמ"ג בהל' מגילה דכל ס"ס לכתחלה אסור נראה דנכון להחמיר אף בליל שני וכבר הארכתי לעיל בתשובה בסי' י"ג בנידון ס"ס לכתחלה יעויי"ש

ועוד נראה טעם אחר דנכון להחמיר אף בליל שני דזה הוי כדבר שיש לו מתירין דהא יכול לאכלו מקודם וכמו דמבואר בנדרים בפרק הנודר מן הירק דנ"ח ע"א דשביעית מיקרי דבר שיש לו מתירין מהאי טעמא דיכול לאכלו קודם הביעור וכמו שפי' הר"ן שם ע"ש בר"ן בד"ה אמר וכבר מבואר ביו"ד סי' ק"י דבדבר שיש לו מתירין לא מהני ס"ס וכן נראה לי להלכה דאם נתערב חמץ קודם הפסח לח בלח בששים ואף דאינו חוזר וניעור בפסח וכמו שנתבאר (בשו"ע או"ח סי' תמ"ז) סעיף ד' בהג"ה ומותר לאוכלו בתוך הפסח מ"מ נראה דלכתחלה אסור לשהות אותו תבשיל עד הפסח כיון דיכול לאוכלו קודם הפסח וכמו בפירות שביעית שנתערב קודם זמן הבעור דאינו בטל אפילו באלף וצריך לאכלו קודם זמן הבעור דווקא וכמו שמבואר בדברי הש"ס דנדרים הנזכר ובדברי הר"ן דלשם: ואם אחר לאכול כזית מצה בליל שני עד אחר חצות נראה דאסור לברך על אכילת מצה משום דהוי ס"ס שמא הוא חוה"מ. ושמא הלכה כראב"ע דאחר חצות עבר זמנו מן התורה ואינו יוצא כלל באכילתו והו"ל ברכה לבטלה ואף דבפ"ב דשבת דף כ"ג אמרינן דיו"ט שני דדבריהם בעי ברוכי משום דלא אתי לזלזולי ביה. מ"מ נראה דהיכא דיש עוד ספק לבד הספק של יו"ט עצמו אין צריך לברך דבכה"ג ליכא זלזולא ופשוט הוא כנ"ל להלכה

ולענין מרור אי צריך לאוכלו קודם חצות נראה לי דבזמן הבית היה צריך לאוכלו קודם חצות כיון דטפל הוא לפסח כמש"כ בכתוב על מרורים יאכלוהו א"כ פשוט דכמו דפסח אינו נאכל אלא עד חצות מן התורה ה"נ מרור אבל בזמן הזה דמרור מדרבנן אין לחוש מלאוכלו קודם חצות ותדע דהא רבא לא אמר אלא אכל מצה אחר חצות לראב"ע ולא קאמר אכל מצה ומרור אלא וודאי דמרור מותר לאכלו אחר חצות וטעמא משום דכיון דמרור בזמן הזה אינו אלא דרבנן בעלמא וחכמים לא החמירו בתקנתן כ"כ כמו מצוה של תורה וכן מצינו בפסחים (דף ל"ט ע"ב) דמיבעיא לן התם מהו שיצא אדם יד"ח במרור של מעשר שני בירושלים במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל במרור דרבנן נפיק או דילמא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון יעוי"ש: אמנם יש להקשות ע"ז דהא רבא בעצמו פשיט התם דמסתברא מצה ומרור אלמא דס"ל לרבא דאף מרור בזמן הזה דהוי דרבנן מ"מ שוה למצה בכל פרטיו ודיניו

אמנם נ"ל ליישב די"ל דלרבא ספוקי מספקא ליה אי הלכה כראב"ע או לא [וכמו דנסתפקו לרבותינו הפוסקים בדין זה כן י"ל דלרבא עצמו היה מסתפק בזה] ולכן לא הזכיר אלא מצה משום דמצה דאורייתא גם בזמן הזה וראוי להחמיר בספקו דספיקא דאורייתא לחומרא ולכן אמר דאכל מצה אחר חצות גם בזמן הזה לראב"ע לא יצא יד"ח ונ"מ גם לדידן דיש להחמיר דדילמא הלכה כראב"ע אבל מרור אין נ"מ לדינא אי יוצא אליבא דראב"ע או לא דאף דלראב"ע אינו יוצא מ"מ לדידן דמספקא לן כמאן הלכה בוודאי אין קפידא דהא ספיקא דרבנן לקולא: שוב ראיתי דבלא"ה ניחא מה דלא הזכיר רבא מרור משום דפשיטא הוא דלא יצא לראב"ע דגבי מצה הוצרך לאשמועי' דהו"א דאפקיה קרא מהיקשא קמ"לן דכי אהדריה קרא למילתא קמייתא אהדרה וכמו דאמרינן שם בגמרא דזה קמל"ן רבא אבל במרור פשיטא דלא יצא ולא הוצרך לאשמועינן דלא אפקה קרא מהיקשא גבי מרור: