בנין שלמה חלק א קז

למהר לאכול מצה בלילי פסחים קודם חצות ואפי' מצה של אפיקומן שהרי חיוב מצה בזמן הזה הוי דאורייתא אבל בהלל של אחר אפיקומן אין להחמיר כ"כ שהרי מדרבנן הוא עכ"ל וכן הוא דעת הסמ"ג להדיא בעשין רכ"ו וז"ל פוסק רבינו יצחק כראב"ע שהרי וכו' וצריך להזהר במצה וכו' ואע"ג דבפרק הקורא את המגילה למפרע סתם לן תנא כר"ע בטל אותה סתמא יחידית מפני כל אלה עכ"ל וא"כ נראה דאין לברך על האכילה אם אחר מלאכלו עד אחר חצות דהא לדעת התוס' והסמ"ג לא יצא יד"ח כלל וספק ברכות להקל [שוב מצאתי להדגול מרבבה בסי' הנזכר שכתב ג"כ דאין לברך אם אחר לאכול עד אחר חצות ועיי' גרסת הרי"ף והרא"ש בפ"ק דברכות]

וראיתי לדקדק לכאורה לפי דעת הפוסקים ז"ל דהלכה כראב"ע דמן התורה אינו נאכל עד אחר חצות למה לא עשו חכמים הרחקה לדאורייתא ע"ז כמו שעשו חכמים סייג והרחקה גבי כל הקדשים הנאכלים ליום ולילה דמצוותן מן התורה עד שיעלה עמוד השחר ועשו חכמים סייג לתורה כדי להרחיק האדם מן העבירה ואמרו שאינן נאכלין אלא עד חצות כמו שמפורש במשנה דפ"ק דברכות [ובפ' איזהו מקומן גבי חטאת ואשם ותודה ואיל נזיר] א"כ גבי פסח ומצה נמי אמאי לא עשו חכמים סייג לתורה שלא לאכול פסח ומצה שעה אחת או שתי שעות קודם חצות וכמו גבי חמץ בי"ד שעשו חכמים הרחקה לדאורייתא שני שעות קודם חצות לר"י דקייל"ן כוותיה דס"ל דאדם טועה בשתי שעות אע"ג דמן התורה אינו אסור בחמץ בי"ד אלא מחצות ואילך

ועוד נראה דכ"ש הוא מהתם דאף דגבי קדשים נמשך זמן אכילתן עד עמוד השחר וליכא למיחש כ"כ שמא יטעה ויאכל אחר עמוד השחר דהא אמרינן בפסחים דף י"ב דבין יממא ללליא לא טעו אינשי אעפ"כ חשו חכמים ועשו הרחקה. גבי פסח ומצה דזמנן בחצות ושייך טפי למגזר לא כ"ש שצריך לעשות סייג

ואין להתעקש ולומר דכאן לא ראו חכמים לגזור משום דהזמן הוא מועט כ"כ דפסח ומצה אינן נאכלין אלא בלילה כמפורש בתורה ואכלו את הבשר בלילה הזה ונישנית במשנה דאיזהו מקומן ומצה נמי אתקש לפסח וכמו דתניא בתוספתא דפסחים הפסח ומצה ומרור מצוותן משתחשך והובא בתוס' בריש ערבי פסחים (דף צ"ט ע"ב ד"ה עד שתחשך) וכתבו שם בתוס' הטעם משום דמצה ומרור אתקשי לפסח וקצת צ"ע דמאי הוצרכו להיקש תיפוק ליה דהא הך קרא דבלילה הזה אמצה נמי קאי דהא דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות ומשמע דבלילה הזה אמצה נמי קאי ואולי דעיקר כוונתם הוא אמרור דמרור נמי בלילה דווקא משום דהוקש לפסח] הלכך כל זמן משך אכילתן אינו אלא ששה שעות ולא דמי לקדשים הנאכלין ליום ולילה דעשו בהם חכמים סייג דהתם זמן אכילתו הוא קרוב למעל"ע מזמן שחיטתן שהוא אחר תמיד של שחר עד הבוקר שלמחר וגם גבי ק"ש של ערבית דעשו בה חכמים סייג התם נמי זמן קריאתה הוא כל הלילה ולפי שיטת ר"ת ז"ל יכול נמי להתחיל לקרוא מפלג המנחה אבל כאן אפשר לומר כיון דזמנה מועט כ"כ לא רצו חכמים לעשות בהם סייג כדי למעט בזמן אכילתה ובפרט להביא קדשים לבית הפסול ונמצא שהיה קלקולו יתר על תקונו והא לא דמיא אלא לק"ש של שחרית דזמן קריאתה הוא עד שלש שעות ן היום מן התורה ולא עשו בה חכמים סייג כמו גבי ק"ש של ערבית דלא אשתמיט בשום דוכתא מהש"ס דעשו חכמים הרחקה גבי ק"ש של שחרית ובוודאי היינו טעמא משום דכל זמן קריאתה אינו אלא שלשה שעות לא עשו חכמים בה נמי הרחקה שיהיה זמן קריאתה מועט יותר: אמנם הא ליתא כלל דמנין לנו לחלק חלוקים מדעתינו סברא זו מה שלא נמצא כלל בש"ס ופוסקים לומר דיש נ"מ בין דבר דזמנו מרובה לדבר שזמנו מועט ובאמת גבי ק"ש של שחרית נמי צריך תלמוד אמאי לא עשו חכמים הרחקה לדאורייתא כמו שעשו סייג גבי ק"ש של ערבית וצריך עיונא במפרשים

ואין לומר נמי טעמא אחרינא בזה שלא עשו חכמים סייג גבי פסח ומצה והוא משום דאמרינן בשבת (דף כ ע"א) דבני חבורה זריזין הן הלכך לא חשו חכמים לעשות סייג כיון דזריזין הן בוודאי לא יעברו זמן אכילתם ובוודאי ימהרו לאכול כדי שלא יבואו לידי נותר דהא נמי ליתא דהא אמרינן נמי בכמה דוכתי דכהנים נמי זריזין הן (בשבת שם דף כ' ובביצה י"ח ובמנחות צ"ה ע"ב) ועוד בכמה דוכתי] ואפ"ה עשו חכמים סייג והרחקה גבי חטאות ואשמות שלא לאכול אלא עד חצות כמבואר במשנת איזהו מקומן ואף שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה כמבואר במשנה שם ועוד בסוף פרק איזהו מקומן הוה ס"ד דש"ס שם דהא דתנן שם הפסח אינו נאכל אלא עד חצות היינו הרחקה מדרבנן הרי למדנו מדברי הש"ס אלו דגם גבי פסח שייך הרחקה ואף דלמסקנא אמרינן דהא דתנן אלא עד חצות דאורייתא הוא וכר"א בן עזריה היינו מדתנן "אלא" עד חצות מלשון "אלא" מוכיח שם הש"ס דמדאורייתא הוא מדגבי כולהו קדשים לא תנן אלא והכא גבי פסח תנן אלא יעויי"ש בסוגיא אבל בעיקר הסברא דשייך גבי פסח הרחקה לר"ע לא מצינו דאפלג ע"ז [ועיי' רמב"ם בפ"ח מהל' חמץ ומצה ובפ"ח הי"ד מהלכות קרבן פסח דפסק שם כר"ע ומשמע שם דלא ס"ל הרחקה רק לגבי פסח ולא למצה ודבריו צ"ע מסוגית הש"ס דסו"פ איזהו מקומן דמשמע שם בהדיא דגם לר"ע הרחקה מדרבנן מיהו איכא ועי' בצל"ח (בברכות דף ט') יעויי"ש ודו"ק] וא"כ מינה נשמע דגם לר"א בן עזריה דס"ל בחצות דג"כ שייך הרחקה: ובזה הי' נדחה נמי מה שיש ליישב לכאורה על מה דלא עשו הרחקה גבי פסח ומצה לפסוק שעה או שני שעות קודם ע"פ דברי המזרחי בבאורו על הסמ"ג בהלכות מגילה שכתב טעם על מה דלא עשו הרחקה בקריאת המגילה של לילה דכתב הרמב"ם וסמ"ג ושאר פוסקים דשל לילה זמנה כל הלילה ולא כתבו שום סייג [וכ"כ בשו"ע סי' תרפ"ז] משום דהיא מצוה חביבה מזמן לזמן ולא חיישינן דפשעי והובא דבריו במג"א בסי' תרפ"ז ועפי"ז יש ליישב גם גבי פסח ומצה דהוא נמי מצוה חביבה מאוד ואין לך מצוה חביבה כפסח ומצה וגם באה מזמן לזמן ומשו"ה לא הוצרכו לעשות סייג דממילא לא פשעי כן יש ליישב לכאורה אבל מדברי הש"ס דלשם נדחה הך סברא דהא חזינן דהוה ס"ד דש"ס לומר דמתניתין דקתני חצות היינו הרחקה מדרבנן ולכן ד' המזרחי ז"ל צ"ע מסוגיית הש"ס דהתם והדר קושייתנו לדוכתא למה לא עשו הרחקה גם אליבא דראב"ע שלא לאכול אלא עד ד' שעות או ה' שעות בלילה וכמו דעשו הרחקה גבי חמץ

וע"ש במג"א (בסי' תרפ"ז ס"ק א) שכתב דלפי מה שכתב לעיל דעיקר מצותו ביום לק"מ עכ"ל וכוונתו לפי מש"ל דקריאה דלילה אינה מתקנת מרדכי ואסתר אלא מדרבנן בעלמא שהתקינו אח"כ תדע דלא הוזכרה במשנה ב' כמו שהאריך בזה הטו"א בפ"ק דמגילה] לא חשו חכמים לעשות הרחקה כיון דכל עצמו אינו אלא מדרבנן כ"ה כוונת המג"א אמנם תימה לי דהא ק"ש לחד מ"ד נמי מדרבנן הוא (בברכות דף כ') ואעפ"כ תנן במתניתין הרחקה בק"ש אלמא דבמצוה דרבנן נמי עשו חכמים סייג ודוחק לומר דמ"ד דק"ש דרבנן סובר באמת כר"ג דלא עשו סייג גבי ק"ש דזה דחוק דא"כ אנו צריכין לומר דת"ק ור"ג פליגי בזה גופא אי ק"ש דאורייתא או דק"ש דרבנן ומחלוקת תנאים הוא בזה א"כ למה פליגי שמואל ור"א אליבא דנפשייהו הו"ל לאפלוגי בהלכה דשמואל אמר הלכה כר"ג ור"א אמר הלכה כחכמים ועוד יש סתירה על דברי המג"א אלו מחמץ בי"ד אחר חצות דעשו חכמים הרחקה ב' שעות קודם ולא מצינו דאפלג ע"ז ר"ש דאף דהוא ס"ל דחמץ לפני זמנו והיינו משש שעות ולמעלה עד הלילה אינו אלא מדרבנן וגם כמה פוסקים יש דס"ל כן עיי' ברא"ש בפכ"ש ובבעהמ"א שם ובצל"ח שם ואעפ"כ ס"ל הרחקה זו הרי בהדיא דלא כמג"א

שוב ראיתי בס' נחל איתן על הרמב"ם להגאון בעל משכיל לאיתן בהלכות ק"ש דכתב באמת דשמואל דסבר ק"ש מדרבנן לשיטתו אזיל דפסק כר"ג (בפ"ק דברכות דף ט') דלית ליה סייג ובזה יישב דברי הרמב"ם דפסק כחכמים והיינו משום דשמואל לשיטתו דס"ל ק"ש דרבנן אבל הרמב"ם פסק דק"ש דאורייתא וכר"א ור"י ממילא לא קי"ל כר"ג והביא ראיה מהירושלמי דר' יוחנן בירושלמי פסק באמת כחכמים דזמן ק"ש אינו אלא עד חצות מחמת סייג והיינו משום דהוא אזיל לשיטתו דס"ל דק"ש דאורייתא בפ"ג דברכות דף כ"א כ"כ בס' נחל איתן אבל דבריו תמוהין ממש"כ לעיל דא"כ דתליא בפלוגתא זו דת"ק ור"ג לא הו"ל לאפלוגי אליבא דנפשייהו ועוד תקשה ע"ז מחמץ לר"ש וכמש"ל וצ"ע]: ולישב תמיהתנו נראה לומר דנראה דבענין סייג שעשו חכמים הרחקה לדאורייתא הוא על אחד משני פנים וכל אחד ואחד איכא בו קולא וחומרא. האופן האחד דעשו חכמים סייג מחמת חשש פשיעה כמו ק"ש ואכילת קדשים דלא שייך התם חשש טעות דהא בין יממא לליליא לא טעו אינשי רק עיקר החששא דחששו חכמים משום דכיון דכל הלילה זמנה יאמר עדיין יש שהות ובתוך כך ישתקע בשינה ונמצא ישן כל הלילה וכמו דמבואר בברייתא דברכות דף ד' דמשום כך חשו חכמים וכדאמרינן שם דלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קמעא ואשתה קמעא כו' וכן פירש"י להדיא במשנה קמא דברכות וז"ל וכן בק"ש לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה ע"ה ויעבור הזמן עכ"ל וכ"כ השג"א (בסי' ד') וז"ל לכאורה היה נראה לפרש דכדי להרחיק את האדם מן העבירה שאמרו חכמים גבי אכילת