בנין שלמה חלק א קו

שכוונתי לדעתו הגדולה אך מדבריו ז"ל משמע דמצה לעולם מסתמא לשמה ולפי מש"כ לא אמרינן דסתמא לשמה רק בתוך ל' יום קודם הפסח וכמו בסוכה בתוך ל' יום לחג. ומדי דברי בדברי הפר"ח ראיתי לכתוב בכאן מה שנ"ל לתמוה על דבריו ז"ל שם במשכ"ש דאמנם קשה ע"ז מההיא דבציקות של עובדי כוכבים וכו' דלמה אינו יוצא בה הא סתמא לשמה קאי ואני תמה עליו דהיאך עלה בדעתו להביא ראיה מזה דאם אמרינן דסתם מצה לשמה של ישראל גדול משום דסתם עושה אותה לצורך החג יאמרו בבצק של א"י שאפאוהו לצורך עצמו אתמהה ומאי שייך שם דסתמא לשמו כיון דעשהו בשביל א"י. ומש"כ עוד שם להסתפק לדעת הר"ש ז"ל דמחלק בין עיבוד העור לגט האיך הדין במצה איני יודע מה זו ספיקא דפשיטא דדמי לגט דלישה צריך לזה שהיות והמשך זמן בוודאי לא ציית לעשות הכל לשמה. ומש"כ עוד דבנ"ד דמי טפי לגירושין דסתמא לאו לשמה קאי תמיהני דנעלם ממנו הסוגיא דסוכה (דף ט') דבתוך ל' סתמה לשמה קאי ומאי שנא מצה מסוכה לענין זה. ומה שהקשה עוד ממצת כותי דאמרינן דמהו דתימא לא בקיאי בשימור אלמא בעינא שימור לשמה ולא סגי בסתמא. וגם זה צ"ע דמאי ראיה דילמא ישראל העושה עיסה קודם הפסח ומצווה לשומרה מחימוץ סתמא לשמה מכוין דלאיזה ענין מצווה לשומרו מחימוץ אבל א"י העושה מצה לעצמו כיון שאינו יודע שצריך שימור לשם מצוה סתמא לא הוי לשמו. וגם מה שכתב בפשיטות דשימור לשם מצה הוא מה"ת אין זה ברור כ"כ ודעת הח"י הוא להיפך וכמש"כ לעיל בתשובה הקודמת ע"ש

ומענין מה שכתבתי לעיל דגבי מצה אין העריכה מעכב אין להקשות על זה מהא דתנן במנחות (דף נ"ה) דחייב אם החמיץ המנחה על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה ומפקינן לה בגמ' מדכתיב לא תאפה חמץ דאפייה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה וכו' ואם איתא דעריכה אינו מעכב למה חייב על החימוץ [וכן הקשה רב וגדול אחד מפ"ק מהא דתנן במנחות (דף צ"ו) גבי חביתי כ"ג דלישתן ועריכתן ואפייתן בפנים ודוחות את השבת ואם איתא דאינו מעכב היכי דוחה את השבת]

והנה מהתם לא קשיא כ"כ דהא מצינו גם הידור מצוה דדוחה את השבת וכמו בעומר דהיה בא עשרון משלש סאין בין בחול ובין בשבת ואף דזה אינו אלא כדי שיצא עשרון מובחר ואינו לעכובא ואעפ"כ היה מרבה בקצירה ובהרקדה כדי לעשות מצוה מן המובחר וא"כ גבי עריכה נמי יש לומר דמ"מ הידור מצוה יש בזה כדי שיהיו חלות נאות ולכן דוחות את השבת אבל מההיא דחייב משום חמוץ על העריכה בפני עצמה בוודאי קשיא: ואמנם אחר העיון גם מזה לא קשיא דהא משנה ערוכה שנינו במנחות (דף ע"ו) דכל המנחות באות עשר עשר חלות וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' מעשה קרבנות הל' י"ז וע"ש בלח"מ דאפילו במנחת הסולת דהיתה נקמצת סולת באו השיריים חלות ודעת המ"ל שם דדוקא ד' מיני מנחות דהיינו מחבת ומרחשת ומנחת מאפה תנור דהיו באות או חלות או רקיקין דנאפו קודם קמיצה היו צריכות עשר חלות ע"ש היטיב] וע"כ דילפי ממנחת מאפה תנור דהיו באות או חלות או רקיקין וכיון שכן י"ל דהתם באמת גבי מנחות עריכה מעכבת דלא מבעי אם היה מביא רקיקין דע"כ צריך עריכה עד שיהיו דקין כרקיקין אלא אפילו אם היה בא חלות מ"מ צריך לערוך אותה ולתקנה כדי שיהיה כתמונת חלה דהא צריך לתקנה כדי שיוכל לכנוס בדפוס דוודאי בדפוס היה ניתן כמו לחם הפנים ושתי הלחם אבל במצה דלא כתיב חלות שפיר י"ל דאין העריכה מעכב

ושוב ראיתי להטור בסי' ת"ס שכ' דהרא"ש היה משתדל במצת מצוה והיה מסייע בעריכתן ע"כ ומדהיה מסייע גם בעריכתן ע"כ דס"ל דגם העריכה צריכה לשמה ואולי משום דאסור לעשות מצות שיהיה עבה טפח ע"כ צריך לערוך אותן כדי שיהא דקין. או אפשר ע"פ דאיתא בירושלמי בחלה פ"ב הלכה א' דמשו"ה עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה דילפינן חלה חלה ממילואים דכתיב שם וחלת לחם שמן אחת וגו' ע"ש וא"כ י"ל דילפינן נמי לחם לחם מהתם כמו התם בעינן חלות ה"נ בעי חלות ואף דבחלה לא בעינן דיהיה חלות דוקא שאני התם דחיובא משעת גילגול הוא ואינו שייך לומר דאם לא עשאן חלות דיהיה פטורה דכבר נתחייבה משעת גילגול. ומיהו יש להסתפק מהו נקרא חלות גבי מנחות אם יש לזה תמונה ידוע דנקרא חלה או דאין לה צורה ידוע ויכול לעשותה כמו שירצה אך דאם נאפות העיסה עבה נקראת חלה ואם נאפית דקה מקרי רקיקין וצ"ע בזה. וע"פ דברי המ"ל ז"ל הנ"ל דמנחת הסולת דהיתה נקמצת סולת השיריים היה הכהן יכול לעשות בהם כל מה שירצה או לאפות או לבשל בקדרה וגם כשאופה אינו מחויב לעשות עשר חלות נ"ל לבאר לשון הכתוב בפ' ויקרא דכתיב כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ והנה לא הזהיר הכתוב רק שלא לחמץ קודם הקמיצה ובזה הזהיר על כל העשיות שלא תעשה חמץ ואלו בפ' צו כתיב לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי ודרשינן במנחות שם מדסמך חלקם ללא תאפה לאשמעינן דאפילו חלקם לא תאפה חמץ והנה קשה לכאורה דלמה לא כתיב הך אזהרה דאפילו חלקם אסור לחמץ בקרא דפ' ויקרא ומ"ש דהוצרך למכתב הכא ועוד דמ"ש בחלקם לא כתיב רק לא תאפה והנה באמת הך לא תאפה באה ללמד על הכלל כולו דחייב על כל מעשה בפני עצמה אבל צריך להבין לפי הפשט דמ"ש גבי חלקם כתיב לא תאפה דוקא

ואכן לפי דברי המ"ל ז"ל הנ"ל א"ש בפשיטות די"ל דבפ' ויקרא איירי במנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור דהקמיצה היתה אחר האפיה ולפיכך לא משכחת לה איסור חימוץ בשירים דכבר נאפה קודם הקמיצה וקי"ל דהאפוי אינו בא לכלל חימוץ. [ואפשר דחז"ל דקים להו דאפוי אינו בא לכלל חימוץ סמכו אהך קרא מדלא כתיב איסור חימוץ בשירים של ד' מנחות ודו"ק] והלכך לא כתיב רק המנחה אשר תקריבו לה' דהיינו קודם הקמיצה דווקא ובזה חייב על כל עשייה ועשייה דהא צריך ללוש ולערוך ולאפות חלות או רקיקין אבל בפ' צו י"ל דמיירי במנחת הסולת ובמנחת הסולת הוא להיפך דקודם הקמיצה לא שייך אזהרה על העשייה דקודם הקמיצה לא היה עשייה כלל דהיתה נקמצת סולת ולכן כתיב לא תאפה חמץ חלקם דעיקר אזהרה הוא על חלקם לאחר הקמיצה דאסור לחמץ השירים ובשירים ליכא אלא אזהרה אחת על האפייה בלבד משום דע"כ או דצריך לאפות השירים או לבשל אותן בקדרה ואם בשלן בקדרה ג"כ עובר משום לא תאפה דבישול בכלל אפי' והא דנקט אפיה משום דהוא דבר השכיח יותר אבל על הלישה והעריכה א"א לחייבו כיון שאינו מחוייב לעשות כן דהא אם רוצה יכול לבשלו בקדרה והלכך אף אם יערך ג"כ אינו חייב על החימוץ ולכן לא כתיב רק לא תאפה חמץ כן נראה לי לפרש לשון הכתוב לפי ענ"ד וכל זה נ"ל נכון בעז"ה

ולענין מה שכתבתי לעיל אי מהני ביטול למצה שאינה משומרת שנתבטלה בתרי אין לומר דמצה הוי דבר שבמנין ודבר חשוב דהא ר"ע סובר דככרות בע"ב נמי הוי דבר חשוב ולא בטיל וכן פסק בשו"ע בריש סימן ק"י ופשוט דלחם מצות הם בכלל ככרות של בעה"ב ואינם בטילין דהא ליתא דנראה דלא נקרא ככר דבר חשוב רק לאחר האפיה אבל הכא התערובת הוא קודם האפיה וצ"ע בזה והנלע"ד כתבתי בעז"ה

סימן כט כתב הטוש"ע בס' תע"ז סעיף א' ויהא זהיר לאכול האפיקומן קודם חצות והוא ממימרא דרבא בפסחים דף ק"כ ע"ב) אכל מצה בזמן הזה לאחר חצות לראב"ע לא יצא י"ח וכתב הרא"ש ע"ז וז"ל לכאורה נראה דהלכה כראב"ע דסתם מתניתין כוותיה דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים וכן סתם מתניתין דאיזהו מקומן ובפ"ק דברכות ומיהו בפרק הקורא את המגילה למפרע איכא סתמא כר"ע ומאי אולמא תרי או תלת סתמא מחד סתמא מיהו נכון להחמיר כראב"ע דאפשר דר"ע מודה להרחיק את האדם מן העבירה באסור דאורייתא וכן היה נוהג ר"ת ז"ל לאכול האפיקומן קודם חצות עכ"ל הרא"ש ומשמע מלשונו ז"ל דלא חשש אלא לענין להחמיר לכתחלה לאכול קודם חצות משום דאפשר דר"ע נמי מודה דמדרבנן צריך להרחיק כמו כל קדשים הנאכלים ליום ולילה דעשו חכמים הרחקה שלא לאכול אלא עד חצות אבל לענין אם אחר מלאכול כזית ראשון עד אחר חצות אם מברך על אכילת מצה משמע מדבריו שמברך כיון דלר"ע פשיטא שצריך לברך אף אי אית ליה הרחקה דהרחקה מדרבנן אינו אלא לענין לכתחלה כמ"ש התוס' בסו"פ ע"פ (דף ק"כ ע"ב) ד"ה אמר רבא [והוא מפורש בגמרא במשנה קמא דברכות מהא דאמר ר"ג אם לא עלה כו' ולא אמרו חכמים כו' והובא ראיה זו בתוס' שם ודלא כמו שנראה דעת ר' יונה בפ"ק דברכות ודו"ק] ואף דלראב"ע בוודאי אסור לברך אחר חצות ואם מברך הוי ברכה לבטלה מ"מ הא משמע מדברי הרא"ש ז"ל דאין אנו חוששים לדברי ראב"ע אף לספק כיון דאין הכרע מסתימות דמתניתן כמאן הלכה ממילא הדרינן לכללין דהלכה כר"ע מחבירו מיהו מד' הרא"ש בפ"ק דברכות נראה בהדיא דאסתפוקי מסתפק כמאן הלכה ודבריו סותרין זה את זה וכן הר"ן במס' פסחים מסתפק בזה כמאן הלכה: אמנם דעת התוס' בספ"ב דמגילה דהלכה כראב"ע משום דאיכא ג' סתמא כראב"ע ומסיימי התם הכי וז"ל וא"כ צריך