בנין שלמה חלק א קה

יכולין לבטל את העיקר ועוד נ"ל דעיקר סמך הר"ן אסברא השניה שכתב משום דלא טרח לבטולי וכו' ותדע דהא אדרבה אמרינן שם דליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה הרי מצינו דאף היתר בטיל באיסור. דגידולין שהן טבל אוסרין את העיקר ונעשה גם העיקר טבל אלא ע"כ דהר"ן לא כתב כן רק היכא דלא טרח לבטולי ופשוט הוא]

ואין לדחות נמי דשאני התם בתבלה בקצח משום דאית ביה טעם מצה וטעם כעיקר ודמי לעושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן אדם יוצא ידי חובתו בפסח אבל בנד"ד אם יזדמן לו המצה שנערכה ע"י חשו"ק אין בה טעם מצה כשירה. דהא נמי ליתא דהא התוס' הקשו שם בד"ה אלא. דמאי ראיה באמת דבתר בטיל אזלינן דילמא משום דאית בה טעם מצה וכמו העושה עיסה מן החיטים ומן האורז (בזבחים דף ע"ח ע"א) דאף דרובה אורז אדם יוצא ידי חובתו בפסח אם יש בה טעם דגן וע"כ משום דטע"כ דאל"כ תקשה באמת למ"ד דבתר מבטל אזלינן מהך מתני' וע"כ משום דאית בה טעם מצה וא"כ מתבלה בקצח נמי אינו ראיה כן הקשו התוס' שם ותירצו דצ"ל דהך שמעתא פליגא אהך דהתם עכ"ל ולכאורה דברי התוס' צריכין ביאור דהא הדין דהעושה עיסה מן החיטים ומן האורז הוא משנה ערוכה בחלה פ"ג משנה ד' והאיך יחלוק על משנה ערוכה וצ"ל דכוונתם דבמשנה יש לפרש דרובה דגן רק דבעינן נמי דיהא בה טעם דגן אבל בתבלה בקצח דרובה קצח לא מהני טעם דגן אבל בסוגיא דזבחים שם אמרינן בהדיא דאף דרובה אורז יוצאין בה ע"ז אמרו התוס' דצ"ל דהך שמעתא פליגא אהך דהתם וס"ל דטעמא לא מעלה ולא מוריד דאף דטע"כ בכל האיסורים מ"מ לענין לצאת ידי חובת מצה לא נפיק דהא בטע"כ גופה לענין מלקות אינו חייב עד שיהיה טעמו וממשו אבל טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וטעמו וממשו היינו בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס ואוכל כשיעור פרס וכדאמרינן בע"ז (דף ס"ז ע"א) ותבלה בקצח דכשירה היה מפרש הש"ס דאף דאין אוכל ממנה רק כזית ג"כ יוצא ידי חובתו וא"כ ליכא למימר דמצד הטעם יוצא דהא בטעם ליכא כזית מן המצה דכל האכילה אינו אלא כזית וע"כ משום דהקצח נתבטל במצה ונ"ל ראיה לדברי התוס' דע"כ צ"ל כן לדעת הסוברים דלא מהני טעם דגן רק באורז משום דאורז נגרר אחר החיטים ועיין ברא"ש בהלכות חלה ובשנות אליהו להגר"א ז"ל וברי"ט אלגזי בה' בכורות ולכאורה קשיא מתבלה בקצח דג"כ כשר וע"כ דהתם דרובה מצה לא בעי לטעם דגן כלל משום דקצח בטיל ברוב והוי כולה מצה משא"כ התם דמיירי דרובו אורז וכמו דאמרינן בזבחים ולפיכך הוצרך לסברא דטעם דגן וסברא דטעם דגן לא מהני באמת רק באורז משום דנגרר אחר החיטים אבל בשאר דברים בעינן שיהא מן החיטים כזית בכדי אכילת פרס וכמש"כ הרמב"ן בהלכות חלה ע"ש היטיב. וא"כ ה"ה בנד"ד

ואמנם מצד אחר נ"ל דלא מהני ביטול בנד"ד דהנה כבר ידוע דעת המרדכי בסוף חולין בשם רבינו משולם דלא שייך ביטול ברוב רק שהיה הרוב היתר ניכר בפני עצמו בתחילה ואח"כ נתערב בו אבל אם תחילת ביאתו בתערובות אינו יכול לבטל וראיה מיבמה שרקקה דם כשירה משום דא"א בלא צחצוחי רוק ולא אמרינן דמבטל הדם לרוק ועוד ראיה מש"ז של זב דמטמא במשא משום דלא אפשר בלא צחצוחי זיבה ולא אמרינן דמבטל הש"ז לזיבה ומייתי ליה המשנה למלך בפ"א מהלכות מטמאי משכב ומושב הל' י"ד ובנו"ב מהד"ת בחלק יו"ד סי' נ"ד [וע"ש דכתב דלא תקשה מד' המרדכי דגיגית דאמרי' להיפך דכיון דתחילת ביאתו בתערובות אינו נוהג דשלי"מ דשאני התם דרוב ההיתר היה ניכר בתחילתו ולא היה ביאתו בתערובות רק דהאיסור בא בתערובות ולפיכך קיל יותר ע"ש] וא"כ בנד"ד נמי הא כל זמן דלא קרמה פניה בתנור לאו מצה היא ואימתי נעשית מצה שיוצאין בה יד"ח בפסח היינו לאחר האפייה ואז כבר נתערב עם מצה הפסולה ונמצא שתחלת ביאתו בתערובות ומעולם לא חל עליו שם היתר על מצה כשרה. וזה לא היה נראה לחלק דלא כתבו כן רק בתערובות של לח בלח כמו בש"ז של זב או ביבמה שרקקה דם דמעורב בתוך הרוב גופא האיסור דאיתרע הרוב ולפיכך אינו יכול לבטלו אבל ביבש ביבש כמו בנד"ד דההיתר עומד בפני עצמו לא איכפת לן מה שתחלת ביאתו בתערובות וכעין סברא זו ממש כתב המ"ל שם ליישב דברי חכמי אשכנז שכ' דמהני ביטול לחלב של אבר היוצא ע"ש [ואכן למה שכתב הנו"ב שם דבביטול בס' מודה המרדכי אין הכרח לסברא הנ"ל ודו"ק]

ואמנם לענ"ד אין נראה לחלק בזה דהא ע"כ צ"ל דסברת המרדכי הוא משום דכל עיקר דין דביטול ברוב ילפינן מאחרי רבים להטות ושם הרוב ניכר בפני עצמו וא"כ גם ליבש ביבש אינו ראיה דביטול מועיל דהא לא דמי לקרא דאחרי רבים להטות ומנ"ל דבכה"ג מהני ביטול ברוב וא"כ נפל פיתא בבירא ונפל כל ההיתר שכתבנו

אך כל זה לא הוצרכנו לכתוב רק לפי הנחה שגם העריכה צריך להיות על ידי גדול שכל מעשה עשיית המצה לישתה ועריכתה ואפיה הכל בעינן לשמה אבל באמת בכל דברי הגאונים ז"ל שהביא הטור בסי' ת"ס שאוסרין עשיית מצה ע"י חרש שוטה וקטן לא הוזכר בדברים רק לישה או אפייה אבל עריכה לא הוזכר כלל דמעכב ע"י חשו"ק ואפשר דלא בעינן רק התחלת עשיית הלחם דהיינו הגלגול וגמר העשייה שיהיה לשמה דהיינו האפייה אבל עריכה דהוא באמצע לא אכפת לן דהא זה אינו צורך ללחם דאף אם לא יעריך אותם ויאפנו כולה כמו שהיא ולא יחלקה לעיסות קטנות ג"כ מיקרי לחם ויוצא בה יד"ח מצה וא"כ מהיכא תיתי דיהיה בעינן לשמה וכעין זה אמרינן בזבחים נ"ד דמש"ה באשם לא פסיל שלא לשמו ואף דכתיב ביה הוא משום דלא כתיב ביה הוא אלא לאחר הקטרת אימורים והוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר ופירש רש"י דליכא למימר בהקטרה דבעי לשמו לעכב דהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר וא"כ אף אנו נאמר האיך אפשר דבעי לשמה בעריכה כיון אם לא יערוך העיסה ג"כ הוי לחם וכשר לצאת בו: ועוד בעיקר הדבר שהוציאו הגאונים ז"ל השאלתות בפ' צו ורב כהן צדק ורבינו יוסף טוב עלם דלישה ואפיה דמצה בעינן ע"י גדול צריך לעיין בזה דמאין הוציאו כן דהנה באמת דבר זה לא מצינו מפורש לא בבבלי ולא בתוספתא ולא בירושלמי דפסול ע"י חשו"ק וגם הרמב"ם לא הזכיר דין זה כלל וכן רב האי גאון ז"ל מכשיר באמת אם אפאה חשו"ק בפני גדול ע"י שימור כתיקונה וכמו שכתב הטור בשמו. ובאמת לפי מש"כ התוס' בע"ז (דף כ"ז) דמשו"ה מכשיר ר"י מילה בא"י ואף דס"ל לר' יהודה דבעינן מילה לשמה היינו משום דסתם מילה הוי לשמה הרי דס"ל להתוס' דבדבר שסתמו לשמה כשר ע"י א"י משום דלא גרע מסתמא נראה דגם הרא"ש בהלכות ס"ת דהוצרך לתרץ באופן אחר משום דאינו אלא רגע אחת וציית לעשות לשמה אינו חולק על סברת התוס' די"ל דהרא"ש ס"ל דסתם מילה לא הוי לשמה דאפשר דמל לשם רפואה וכיוצא ומשו"ה הוצרך לתרץ בדרך אחר אבל בדבר שסתמו לשמו מודה להתוס']. וא"כ במצה שאופה הישראל קודם הפסח בוודאי סתמה לשמו קאי ותדע דאף ב"ש דס"ל דבעינן סוכה לשם חג אינו פוסל מסתמא רק בעושה קודם ל' יום לפני החג אבל בתוך ל' מפורש בהדיא במשנה שם דכשר אפילו בסתמא דאלו במפרש לשם חג תנן שם להדיא דאפילו עשאה מתחילת השנה כשרה וע"כ בתוך ל' אפילו בסתמא כשר וא"כ ממילא נלמד דכשר נמי ע"י חרש שוטה וקטן דהא ע"י חשו"ק לא גרע מסתמא וא"כ צ"ע דלמה פסלו ע"י חשו"ק (ולא קשיא מבציקות של א"י דאמרינן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דשאני התם דמיירי בבצק שעשאה לעצמו ופשיטא דלא הוי לשמה אבל מצה שאופה ישראל גדול לפסח רק שמעשה האפייה עושה ע"י חשו"ק מהיכי תיתי למפסליה] וליכא למימר דהם מיירי באפה קודם ל' יום דהא ליתא דהא דעת הגאונים ז"ל דאין אופין מצת מצוה רק בע"פ אחר חצות וכמו שכתב הטור בשמם בסי' תנ"ח וצ"ל דהגאונים לא ס"ל לסברת התוס' אלא ע"י חש"ו גרע מסתמא משום דחש"ו אדעתיה דנפשיה קעביד ונ"ל דהיינו טעמיה דהרמב"ם ז"ל דהשמיט דברי הגאונים הנ"ל משום דס"ל כהתוס' וכן הרב האי גאון ז"ל ג"כ נ"ל דס"ל כהתוס' ולפי זה עיקר דבר זה אי כשר אפיית מצה ע"י חשו"ק תלי בפלוגתא דרבוותא. ונ"ל זה בלישה ואפי' אבל בעריכה לא הוזכר בדברי הגאונים לפסול ע"י חשו"ק

ואל יחשדני שומע שנעלם ממני דברי רש"י ז"ל בפסחים (דף מ') דכ' להדיא בד"ה ולעביד שימור מאפייה ואילך ופירש"י משעה שמתקנה לאפייה כגון עריכתה וקיטוף שלה ונתינתה לתנור עכ"ל הרי בהדיא דס"ל לרש"י דאף עריכה וקיטוף בעינן לשמה ובאמת שהפר"ח בסי' ת"ס הוציא מד' רש"י ז"ל כן אבל לענ"ד נראה דמדברי רש"י ז"ל אינו ראיה כלל דפשוט רש"י ז"ל כתב זה לפי קושיית הש"ס דאם נימא דסגי בשימור שאחר הלישה אמאי אינו יוצא בבציקות של עובדי כוכבים נהי דהלישה לא היה לשמה מ"מ יכול לעשות לשמה בעריכה או בקטיפה ויתקן בזה מה שמתחלה לא נעשו לשמה אלא וודאי דהלישה עצמה בעינן לשמה אבל לפי המסקנא דבלישה עצמה בעינן לשמה אה"נ די"ל דעריכה וקיטוף לא בעינן לשמה כלל

ושוב מצאתי להפר"ח שכ' שם ג"כ בדעת רב האי גאון ז"ל דס"ל כהתוס' דסתם מצה הוי לשמה והלכך כשר בחשו"ק ות"ל