בנין שלמה חלק א קד

להדיא דס"ל דאף באינו מכוין לבטל ג"כ אסור [ונ"ל דטעמו משום דהו"ל פסיק רישיה ולא ימות וטעם מחלוקותם נ"ל דהסמ"ק ס"ל דביטול איסור אינו אלא איסור דרבנן ודלא כהראב"ד וכבר כתבו התוס' ביומא דף ל"ג) דבאיסור דרבנן דבר שאינו מכוין מותר אפילו לר"י וא"כ י"ל דלדידן דקי"ל כר"ש אף בפסיק רישיה מותר באיסור דרבנן דלא חמיר פסיק רישיה לר"ש יותר מדבר שאינו מכוין לר"י בלא פסיק רישיה אבל הר"ן י"ל דס"ל כהראב"ד דהא דאסיר לבטל איסור לכתחלה הוא מה"ק דילפינן מזרוע בשילה וכמו שהביא שם בתשובה לדעת הראב"ד והלכך אף באינו מכוין אסור משום דהוי פסיק רישיה כן נ"ל לבאר טעם מחלוקותם בזה] מ"מ בעיקר הדין דעתו מסכמת שם דקודם הפסח מותר לבטל אפילו בידים משום דעדיין היתר ולא אמרו רק דאין מבטלין איסור לכתחילה אבל קודם הפסח לא מקרי איסור רק היתר [וטעמו של הר"ף בהגהת סמ"ק דאינו מתיר לבטל רק באינו מכוין נ"ל דחמץ כיון דשמו עליו לא מקרי היתר אף קודם הפסח וכעין זה הביא הר"ן בפסחים בפ' כל שעה דיש פוסקים דס"ל דחמץ כיון דשמו עליו לא מקרא היתרא בלע ע"ש וא"כ י"ל דהר"ף והר"ן בתשובה נחלקו בזה ודו"ק] רק דמתחילה נסתפק שם הר"ן דאפשר דכיון דעדיין היתר הוא לא שייך ביטול ואימת חל הביטול לאחר זמן איסורו וא"כ מ"מ נקרא מבטל איסור לכתחילה משום בעת חלות הביטול כבר נעשה איסור ועוד העיר בספק דשמא חוזר וניעור בפסח דחמץ בפסח במשהו והא דקי"ל דחמץ לפני זמנו בטיל בס' צ"ל דמיירי לענין לאכול בי"ד לאחר חצות כ"כ הר"ן שם ומשמע דעלה על דעתו לומר דאף לח בלח חוזר וניעור דהא קמח בקמח לח בלח הוא ועוד מדלא מצא אופן דחמץ בטיל בס' קודם הפסח רק לענין י"ד ודו"ק]. ושוב הביא ראיה מהמשנה דצמר גמלים וצמר רחלים וכו' ופשיט מיניה ב' הספקות חדא דהיתר בהיתר חל הביטול מיד וא"כ ממילא מותר לבטל לכתחלה ועוד דלא אמרינן דחוזר וניעור [ונ"ל כוונתו משום דאי אמרינן דחוזר וניעור היכא מהני אם הרוב הוא מצמר גמלים הא כשיארוג אותו בבגד ויעשו חוטין לא בטילי דחוטין חשיבי ולא בטלי וכמו דתנן בערלה פ"ג משנה ג' דהאורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד או משער נזיר בשק ידלק ועי' בסוף תמורה ודו"ק ובאמת שהרבה יש לתמוה לדעת הסוברים דבחמץ בפסח חוזר וניעור היאך יפרנסו למתני' זו והתם הא דמי ליבש ביבש ונראה דמזה ראיה להסוברים דאף לדעת הפוסקים דביבש ביבש חוזר וניעור אינו אלא כשחוזר ומבשל המצה בתבשיל בפסח דאז נותן האיסור טעם בפסח ואף דאינו אלא משהו מ"מ טעם משהו נמי אסור ואז אמרינן דחוזר וניעור אבל לאוכלי' בעיניה מותר וא"כ לק"מ משם דהתם הוי כמו בעיניה ודו"ק היטיב] ע"ש בר"ן. ובנד"ד לד"ה מהני ביטול מתרי טעמי דחדי דאינו מכוין לבטל ומותר לדעת הסמ"ק מיהת ועוד דעדיין היתר הוא ומותר לבטל אפילו בידים ומותר לד"ה ועד כאן לא פליג הסמ"ק רק לענין חמץ משום דשמו עליו אבל בנד"ד דכולו מצה היא רק שלא נעשית לשמה לד"ה מותר. ואף דהר"ן ז"ל בתשובה שם מסיים דמ"מ לענין מעשה לא מלאו לבו להקל י"ל דעיקר החששא שלו משום הסברא דחוזר וניעור דיש לדחות דלא דמי לצמר גמלים וכמש"כ לעיל אבל לענין עיקר הדין אי מותר לבטל בידים היתר בהיתר בזה אינו מחמיר כלל דהא זה מוכרח מהמשנה שם דהיתר בהיתר יש לו ביטול והביטול חל מיד דאם איתא דאינו חל רק כשיארוג בבגד היכי מהני הביטול דהא חוטין חשיבי ולא בטלי אלא ע"כ דהביטול חל מיד וכיון שחל מיד פשוט דלא שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחלה. ובר מן דין דאף אם נאמר דהר"ן חושש לענין מעשה דלא מהני ביטול קודם הפסח מ"מ הא כבר נפסק להלכה בטוש"ע דלא כהר"ן

ועוד נ"ל לומר סברא דלאוכלו כמו שהוא ביבש מותר מטעם ס"ס דחדא שמא הלכה דאינו חוזר וניעור ועוד דשמא הלכה כדעת הפוסקים דביבש ביבש גם בפסח סגי ברובא ומיהו לדעת הרמב"ם דחמץ בפסח הוי דשיל"מ לא שייך סברא זו דהא בדבר שיל"מ לא מהני ס"ס כידוע. ולענין מה שהעיר הרה"ג מוהר"ש נ"י דהיכי מצינו ביטלו לענין קיום המצוה תמיהני דהא ברייתא ערוכה שנינו בתוספתא דפסחים פ"ב יוצאין במצה מתובלת בין שנתבלה באלפס ובין שנתבלה בקדרה ומייתי לה ברייתא כעין זה במנחות (דף כ"ג ע"ב) ע"ש בתוס' ד"ה תבלה] תבלה בקצח ובשומשמין וכו' כשירה היא מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת ולפי הס"ד שם דמיירי דאפיש לה תבלין טפי ממצה ואעפ"כ אינה בטילה המצה בתבלין משום דבתר בטיל אזלינן וא למ"ד דבתר מבטל אזלינן ע"כ איירי דלא אפיש לה תבלין דרובה מצה היא מ"מ שמעינן דברובה מצה יוצאין אף שמעורב בו דבר אחר שאין יוצאין בה חובת מצה הרי דמהני ביטול אף לענין קיום מצוה ואין לדחות דשאני התם דאוכל מן המצה עצמה כזית אז לא חיישינן מה שמעורב בו דבר אחר אבל בנד"ד יש לחוש דשמא יזדמן לו למצת מצוה אותם המצות שנערך ע"י חשו"ק דהא ליתא דהנה כתבו התוס' שם בד"ה קא ס"ד דאף דאין דרך לעשות כן התבלין יהיה יותר מן המצה מ"מ נאספין התבלין במקום אחד ואכל מאותו צד שיש בו רוב תבלין עכ"ל הרי דהתוס' מפרש דיוצא בה אף שאינו אוכל ממנה רק כזית אחד ואף דאיכא בהך כזית רוב קצח מ"מ יוצא. [איברא דתמי' לי דהיכי באמת יוצא בזה נהי דלא בטיל המצה בקצח מ"מ הקצח לא בטיל במצה נמי דהא המצה הוא מיעוט והיכי בטיל הרוב במיעוט ואם נימא דכיון באמת נגד כל המצה הוי הקצח מיעוט ובטיל מתחילה הקצח במצה דהא ליתא דא"כ למה צריך לומר דאפש לה תבלין טפי ממצה דהא בלא"ה מוכח דבתר בטיל אזלינן דהיינו הקצח והואיל וא"א להיות כמבטל ולכן בטלי אבל למ"ד דבתר מבטל אזלינן היכי בטילי הא הוי מין במינו דהא המבטל יכול להיות כבטול לכי מעפשא. וכן תמוה דמאי משני דלא אפיש להתבלין דלא בטיל להו למצה מ"מ קשה דהא מ"מ הקצח נמי לא בטלה במצה משום דהוי מין במינו דהמבטל יכול להיות כבטל וא"כ בתרווייהו לא בטלי להדדי והיכי מצרפינן הקצח לכזית והדבר צע"ג. והן אמת דלולי דברי התוס' היה י"ל דמיירי באמת דאוכל את כולה ואז יוצא אך דמתחלה היה סובר דלא עירב התבלין יפה בתוך הכזית מצה ובמקום אחד המצה יותר ובמקום השני התבלין יותר ונמצא דבמקום שהתבלין יותר בטיל המצה בהם ונמצא שחסר מכזית וע"כ דבתר בטיל אזלינן והוי מין במינו ולכן אינו מבטל הקצח להמצה ומשני דמיירי דעירב יפה ונמצא דבכל מקום המצה יותר ולכן אינה בטילה המצה אבל לעולם הקצח אינו מצטרף לשיעור אך לשון התוס' שכתבו רוב תבלין לא משמע כן והדבר צ"ע] ולמ"ד דבתר מבטל אזלינן מיירי דרוב מצה ומ"מ שמעינן מיניה דמצטרף הקצח לשיעור מצה משום דבטל ברוב דאם איתא דבעינן דיהיה אוכל כל כך עד שידע שיאכל מן המצה עצמה כזית מאי ראיה מייתי מיניה למ"ד דבתר בטיל אזלינן דהא י"ל דלקח כזית אחד של מצה ותבלה בקצח באופן שצריך לאכול כולה ונמצא שרובו מצה דהא כתבו התוס' דזה אין דרך כלל שיהיה התבלין יותר מן המצה ואדרבה המצה הוא יותר מן התבלין אלא שהראיה הוא משום דלפעמים אם אוכל מן המקום שיש שם רוב תבלין נמצא הרי תבלין רובא וזה שייך אם סגיא שיאכל כזית מן הכל אבל אם נאמר דצריך שיאכל כזית מן המצה ע"כ צריך לאכול כולה ונמצא שהמצה היא רובא כנגד התבלין ואין כאן ראיה דבתר בטיל אזלינן אלא וודאי דס"ל להש"ס דסגי שיאכל כזית בין הכל ולמ"ד דבתר בטיל אזלינן יוצא בכזית ואף דאית ביה רובא תבלין ולמ"ד דבתר מבטל אזלינן אינו יוצא עד שיהיה באותו כזית רוב מצה ועכ"פ שמעינן מיניה דמצטרף התבלין לשיעור כזית וע"כ דנהפך התבלין להיות מצה וא"כ בנד"ד נמי בוודאי יוצא דאף שיזדמן שיאכל המצה שנערך ע"י החשו"ק מ"מ כיון שנתבטל ברוב נהפך להיתר ובזה נפשט נמי מה שאמר הרה"ג נ"י הנ"ל בשם הגאון מהרי"ט ליפמאן נ"י אב"ד דק"ק מיר בספרו בנתערב מיעוט חמץ במצה אם מצטרף החמץ לשיעור מצה איברא דתמי' לי דנהי דמן התורה בטיל ברוב מ"מ כיון דקי"ל דחמץ בזמנו במשהו יבש ביבש א"כ בלא"ה אינו יוצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דהא עובר על איסור דרבנן ואולי דמסתפק ליה לדעת הסוברים דיבש ביבש בטיל חד בתרי אף בחמץ ולפי מש"כ הוא ראיה ברורה מהש"ס הנ"ל דמה לי קצח ומה לי חמץ דכיון דע"כ צ"ל דנתהפך המיעוט להיות כרוב אף בחמץ יש לומר כן

ובזה נפשט נמי מה שנסתפק הפמ"ג ביו"ד בפתיחה להלכות תערובות בחקירה הב' בחתיכה של היתר שנתערב בשני חתיכות של איסור אם נאמר דאחרי רבים להטות והוה כולו איסור ולוקה על, כל אחד מגזה"כ או דאין היתר נהפך לאיסור ונשאר בספק ולפע"ד הוא ראיה מכאן דכמו דאמרינן דנהפך התבלין להיות מצה ויוצא בה מצות מצה פשוט דה"ה לענין מלקות נמי אמרינן דנהפך דמ"ש [ומה שהעיר כבוד הגאון מו"ה יוסף נ"י מפק"ק הנ"ל על הפמ"ג הנ"ל מהא שכתב הר"ן בנדרים (דף נ"ט ע"ב) גבי הא דאמרינן שם דהגדל בחיוב חייב דהתירא לא בטיל שהאיסור דרכו להתבטל אבל לא ההיתר עכ"ל הרי דהתירא לא בטיל אבל באמת לא קשה מידי ודברי הר"ן צריך ביאור באמת דכיון דביטול איסור מפקינן מקרא דאחרי רבים להטות מה לי איסור בהיתר או היתר באיסור אלא הדבר פשוט דהר"ן לא כתב כן רק לענין גידולין דאף למ"ד דאין הגידולין כעיקר מ"מ אינן