בנין שלמה חלק א קג

דמצי לפייסן אף באופה בשביל כלבים מ"מ משכחת לה דלוקה אם אופה לצורך כלבים כגון שאפה לאחר שגמר סעודתו דתו לא חזיא ליה ואף דחזיא לאורחים מ"מ בעינן לתרי הואיל הואיל ומצי לפייסן בנבלה והואיל ומקלעי ליה אורחים וחד הואיל אמרינן אבל תרי הואיל לא אמרינן ועוד משכחת לה בפשיטות דלכם ולא לכלבים באופה או מבשל דבר שאינה ראויה לאכילת אדם כלל רק לכלבים וע"ז נאמר המיעוט דאסור אבל עדיין דברי הגר"א ז"ל תמוהים אצלי דהא סברא דהואיל לא מהני רק לענין מלקות אבל לא לכתחלה ולענין מש"כ לעיל דבאיסור דרבנן מהני הואיל גם לכתחלה מצאתי סעד לזה בצל"ח שם דס"ד לומר דגם לר"ח ס"ל הואיל בדרבנן ע"ש] ומצוה רבה ליישב דבריו

אכן ליישב דברי ר"ל בירושלמי הנ"ל י"ל דמפרש באמת למתניתין כגון דאית ליה נבלה דוודאי יפייסן בנבלה והלכך נאפית ביו"ט כיון דחזיא לאכילת רועים בוודאי לא יאכיל לכלבים ועפ"ז אין נ"מ אי אית לן הואיל או לא דבכה"ג הו"ל וודאי ואין כאן ספק ועפ"ז גם קושייתי שעמדתי לעיל דלר"ל היאך יוצא יד"ח בפסח הא בעינן שימור לשם מצה ואכן להנ"ל ניחא כיון דמיירי דאית ליה נבלה בוודאי עיקר כוונתו לאכילת רועים דהא אפילו חלות תודה ורקיקי נזיר אם עשאן למכור בשוק יוצאין בהם משום דאימלוכי אימלך אי מזדבן מזדבן וכו' וגם דהתם הוי ספיקא מ"מ יוצאין בהן מכיון דלסוף אירע דלא מכרן לשם תודה אמרינן הוברר הדבר למפרע ובמק"א כתבנו מזה להוכיח דשמירה לשם מצה אינו אלא מדרבנן דהא קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה והארכתי בזה הרבה בעז"ה] וכ"ש בנד"ד דהוי וודאי ולא ספק. ואכן קצ"ע דא"כ הו"ל להר"ש להביא הך סוגיא דביצה הנ"ל ולומר דהך מתני' לא מתוקמא רק באית ליה נבלה והדבר צ"ע. וביותר אני תמה דבאו"ח סי' תנ"ד סעיף ב' כתב המחבר דעיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה וכו' ואם לאו אין יוצאין בה וכתב ע"ז הרמ"א בהג"ה כך הם דברי הרמב"ם אבל יש אומרים הטעם מפני שאינו קרוי לחם אם אין הרועים אוכלין ממנו והוא מדברי הר"ש ע"ש והנה דברי הרמב"ם והמחבר עולים כהוגן דאם נעשה לאכילת רועים הוי משומרת לשם מצה ואם לאו לא הוי שמור לשם מצה אבל מש"כ בשם הר"ש דהעיקר החילוק הוא דברישא הוי לחם כיון שראוי לאכילת רועים אם אינו ראוי לא הוי לחם והדבר מתמיה דהא מ"מ בעינן נמי שיהא משומר לשם מצה דאטו הר"ש לא ס"ל דבעינן שימור לשם מצה דהא גמ' ערוכה היא וע"כ דהר"ש מפרש דאית ליה נבלה וא"כ הו"ל להרמ"א ז"ל לבאר זה והדבר צע"ג. ועוד אין לשונו מדוקדק דמשמע דהרמב"ם והר"ש אינן מחולקין רק בטעם דהרמב"ם אוסר מצד דאינו משומר והר"ש אוסר מצד דאינו קרוי לחם וכן בלבוש כתב בהדיא שני הטעמים ומשמע דאין מחלוקת ביניהם לדינא רק דמחולקים בטעם ובאמת טובא איכא בינייהו דהא אם ראויה לאכילת רועים אך דלא נעשה לשם רועים להרמב"ם אינו יוצא יד"ח ולהר"ש יוצא וא"כ הו"ל: להרמ"א לכתוב די"א דאם ראוי לאכילת רועים אדם יוצא יד"ח ואף דלא נעשה בשביל רועים אך דסיפא מיירי דאינו ראוי לאכילת רועים ואז אינו יוצא וא"כ דברי הרמ"א צע"ג ועוד תימה עליו דנראה דסותר דבריו משמע דאין נ"מ ביניהם רק בטעם וא"כ היכי סיים ע"ז וכן נראה עיקר ומאי שייך ע"ז וכן נראה עיקר כיון דאין נ"מ לדינא ביניהם כלל דמאי נ"מ אם אינו יוצא מצד שמירה או דאינו יוצא מצד דלא מקרי לחם ואף דיש נ"מ לענין חלה מ"מ הכא גבי מצה אין נ"מ כלל וא"כ דבריו סותרין זה את זה

ועוד תימה לי בזה על המחבר דכאן סתם כפי' הרמב"ם דכל שלא נעשה לשם רועים אף שאינו ניכר שהוא לכלבים אינו יוצא ואלו התם ביו"ד בס"ס ש"ל כתב כדעת הרמב"ן דכל שאינו ניכר שהוא לכלבים חייבת ומיהו י"ל דספוקי מספקא ליה ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא ומיהו א"כ הו"ל לפרש דצריך להפריש בלא ברכה דהא ספק ברכות להקל. וכן הכא גבי מצה היה צריך לבאר דאם אין לו מצה אחרת רק עיסת הכלבים דלא נעשית לשם רועים אך דלא ניכר מתוך הצורה שהיא לכלבים מחוייב לאכול אותה אך דאינו מברך דשמא הלכה כהרמב"ן דבכה"ג אדם יוצא. וגם על הרמ"א ז"ל יש לתמוה כיון דכ' הכא על דברי הר"ש דכן נראה עיקר א"כ הנ"ל להביא שם דעת הר"ש דאפילו לא עשאה בשביל רועים וגם שאינה ערוכה ועשוייה כצורת לחם וניכר בה שהיא לכלבים מ"מ חייבת בחלה דהא לחומרא בוודאי יש לחוש לדעת הר"ש ולכן דברי המחבר והרמ"א ז"ל שם צע"ג

שוב ראיתי להפרי חדש ז"ל בסי' תנ"ד שהעלה שם בדבר החדש דהר"ש לא פליג אלא לענין חלה אבל לענין מצה מודה דבעינן דווקא שנעשית לשם רועים דהא בעינן שימור לשם מצה והשיג על הרמ"א ז"ל דס"ל דגם לענין מצה פליג הר"ש ע"ש ולפי דבריו ז"ל יסתלק קושייתינו שהערתי לעיל על דברי הר"ש הנ"ל. אכן הדבר מתמיה דלא יתפרש כולה מתני' בחדא גווני וזה לא מצינו בשום מקום. ואין להקשות דהא לפי מה דאוקים ר"ח בביצה שם דהא דנאפית ביו"ט מיירי באית ליה נבילה דווקא ג"כ לאו בחדא גוונא מיירי מתני' דהא לענין חלה ולענין אי אדם יוצא ידי חובתו בפסח לא בעינן דאית ליה נבלה. אינו קושיא דלפי המסקנא י"ל דמוקים ר"ח מתניתין כר"ל דנאפית כל העיסה לצורך כלבים רק דראויה לאכילת רועים. ולכן גם לענין חלה ולענין אדם יוצא יד"ח בפסח בעינן דאית ליה נבילה וא"כ לפי המסקנא נמי כולהו מתני' בחד גוונא מיירי ופשוט דגם לפ"מ דקי"ל כרבה דאמרינן הואיל מ"מ בכה"ג דאופה כולה לצורך כלבים לא מהני הואיל לענין לכתחלה וכמש"כ לעיל דדווקא לפ"מ דס"ד דמיירי באופה נמי בשביל הרועים דאינו אלא איסור דרבנן משום דמצי למפלגינהו בלישה והוי כמרבה באפייה בשביל הכלבים אז מטעם הואיל מותר אפי' לכתחלה וכ"ש לענין חלה ולענין מצה אינו נצרך לסברא דהואיל כלל אבל במסקנא י"ל דמפרש בנאפית כולה לצורך כלבים ובכה"ג ע"כ מיירי דאית ליה נבילה ממש דאילו מחמת הואיל א"א לחייבו בחלה מטעם זה דהא מ"מ השתא הוי לה עיסת חיה וכן בוודאי אינו יוצא יד"ח בפסח דהא מ"מ לא נשתמרה לשם מצות אכילת מצה ומאי מהני הואיל. וכן לענין אפיה ביו"ט מטעם הואיל אין להתיר לכתחלה והלכך כולה מתני' מיירי דווקא בדאית ליה נבילה וכן מצאתי בר"ן בביצה שם דכ' כן דאף לדידן דקי"ל כרבה דאמרינן הואיל מ"מ לא מהני הואיל לענין לכתחלה והיינו כמש"כ בעז"ה. אך צריך להוסיף על דבריו דזהו בנאפית כולה לצורך כלבים אבל אם נאפית ג"כ בשביל הרועים אז מהני הואיל אפילו לענין לכתחלה וכמש"כ. ושוב ראיתי להב"י באו"ח ס"ס תקי"ב דכ' מתחלה ג"כ כסברת הר"ן ז"ל דהואיל לא מהני לענין לכתחלה אך דדחק דהיאך הוה ס"ד דש"ס מתחלה לומר דמותר מצד הואיל וכתב באמת דהש"ס היה מפרש בס"ד דהא דנאפית לאו דווקא אלא ר"ל דלא היה חייב מלקות ומאד תמהני על זה דהיאך אפשר לפרש כן דלאו בדווקא נקיט. והא נאפית קתני. ואולי דכוונתו דה"ה דהוה מצי הגמרא להקשות כן דהא נאפית קתני אלא דעדיפא מינה קמקשה ליה דהא ר"ח ל"ל הואיל כלל. וכן מצאתי בבאורי הגר"א ז"ל בסי' תקי"ב ס"ק י' שכ"כ וכן משמע שם בדברי רמ"א בהג"ה דבשתי קדירות אסור להרבות בשביל כלבים ולא מהני הואיל וכמש"כ שם הגר"א לדעתו ז"ל אבל לע"ד הדבר צ"ע דלא שייך לתרץ בזה דעדיפא קמקשה דאדרבא דקושיא דהא נאפית קתני עדיפא יותר דמעיקרא דדינא פירכא אבל על קושיא דהואיל יש לחלק ולומר דהואיל דאפשר לפייסן בנבילה עדיפא מהואיל דהתם ודו"ק. ובלא"ה יש לתמוה על דברי הרמ"א ז"ל שם בהג"ה דלא הביא עיקר דין המשנה דאם יש לו דבר אחר ליתן לכלבים מותר לבשל אפי' בשביל הכלבים בלבד וכמש"כ לעיל. דכן צריך לפרש לפי' הר"ש והרע"ב ז"ל דפי' כדברי ר"ל בירושלמי הנלע"ד כתבתי בעז"ה

סימן כח ראיתי לכתוב לכת"ר נ"י [והוא ניהו כבוד הגאון מוהר"א אליעזר זצ"ל מ"ץ דפ"ק] אודות אם צריך למחות להאופים שלא לקבל חשו"ק לסייע בעריכה במצת מצוה ואמרתי שלכאורה אין קפידה כ"כ אחרי שבטלה ברוב מצה שנעשו ע"י גדול פיקח ולא שייך בזה אין מבטלין אסור לכתחילה מחמת שעדיין הוא קודם הפסח ולא חל עליו מצות מצה ולא מקרי איסור עדיין [וסברא זו כתב הר"ן בתשובה סי' נ"ט לענין חטים מבוקעות דמותר לכתחלה לבטל בס' קודם הפסח משום דעדיין היתר הוא וכמו שאכתוב לקמן באריכות אי"ה]. וגם הביטול נעשה ממילא אח"כ ואינו מכוין לבטל [וכבר מבואר בטור בסי' תנ"ג בשם הר"ף בהגהות הסמ"ק בלא בררו חטין מאכילת עכבר אין בכך כלום דבטלים הם בס' בשעת הטחינה ואין כאן משום אין מבטלין איסור לכתחילה שאינו טוחן כדי לבטלן עכ"ל]. וכת"ר נ"י פקפק בזה משום דהיתר בהיתר אין לו ביטול. ועוד פקפק כבוד ידידינו הרב הגאון מו"ה שמואל נ"י מ"ץ דפ"ק דלא מצינו ביטול רק באיסור אבל לענין קיום מ"ע דבעי לשמה לא מצינו דמהני ביטול ברוב וגם אמר בשם גאון אחד דזמנינו נ"י שנסתפק בתשובתו בחמץ שנתערב במצה קודם הפסח חד בתרי אם יוצא בו יד"ח מצה בכזית אם האיסור מצטרף להיתר לענין קיום המצוה. ואני שמעתי ולא אבין דלענין מה שהעיר כת"ר נ"י דהיתר בהיתר אין לו ביטול הרי בהדיא מתיר הטור והשו"ע שם לבטל בס' קודם הפסח אם אינו מכוין לבטל ואף דעדיין היתר הוא. ואף דמדברי הר"ן שם בתשובה שהבאתי לעיל משמע