בנין שלמה חלק א קב

יום קודם לחג אלמא דבעי לאכשורי מצה ישנה שנאפה למ"ד יום קודם הפסח ובא מעשה לפני מורי הר' יחיאל מפריש והתיר מההיא דירושלמי מצה ישנה כו' והקישא דמצה לא הויא אלא לענין אכילה ולא לענין אפיה עכ"ל המרדכי שם. מיהו לקמן אכתוב בעז"ה דיש ליישב דברי הגאון מהך דירושלמי דאף דבתחלה וודאי מכשיר הירושלמי אף בלא עשאה לשם חג מ"מ לפי מסקנת הירושלמי דכל שלא לשם חג חייש שמא לא שמרה מחמוץ גם בעשאה לשם חג דהיינו בתוך שלשים יום מ"מ כיון שלא עשאה בעה"פ דהוא זמנו חיישינן שמא לא שמרה מחמוץ והיינו נמי טעמייהו דהגאונים המחמירין לאפות אחר חצות היינו משום חשש חמוץ דכל שאופה קודם החג חיישינן שמא אינו שומרה כראוי ואף באופה לשם חג וכמו שמבואר בדברי הטור שאביא לקמן ובזה יתיישב דברי האבי העזרי שהביא בשם הירושלמי דאוסר במצה ישנה אפילו עשאה לשם חג ודלא כהתוספתא דמתרת מצה ישנה שאפאה לשם חג ולכאורה תמוה דהא אדרבה הירושלמי מתיר אפילו בישנה שלא לשם חג ואפי' במסקנא לחשש שמא לא ישמרנה מחמוץ היינו דבעי לשם חג אבל מנ"ל מהירושלמי שלמי לאסור מצה ישנה וכבר תמהתי ע"ז לעיל אמנם הדבר ברור כמו שכתבתי דס"ל דלהמסקנא אפי' לשם חג אסור אם היא ישנה דהיינו אם נאפה קודם י"ד וזהו נמי טעמא של אבי העזרי דמצריך לאפות בי"ד אחר חצות היינו משום חשש חמוץ וכמו שמבואר בטור: וע"פ מה שכתבנו לעיל בשם הלבוש ז"ל דהגאונים המחמירין לאפות דווקא אחר חצות אינו רק מדרבנן משום דחביבה מצוה בשעתה יתיישב מה שתמה מר אחי הגאון זצ"ל בספרו ראשית בכורים דף ז' על הגאונים הנ"ל מהמכילתא דפ' בא דהוצרכה ללמוד מקרא דכל מושבותיכם דאין אדם יוצא ידי חובת מצה בלחם הפנים והא לחם הפנים ע"כ דנאפה בערב שבת העבר דהא לחה"פ אינו נאכל בפחות מתשעה ע"ש ותמיה עצומה היא אמנם לפי דברי הלבוש ז"ל אין מקום לתמיהתו דהגאונים גופייהו לא אסרי אלא מדרבנן אבל מדין התורה בוודאי יוצאין אף אם נאפה קודם הפסח ושפיר צריך קרא דאין יוצאין בלחם הפנים ופשוט הוא

ועתה אבא לבאר דברי הטור ז"ל בסי' תנ"ח שהב"י נסתפק בהבנת דבריו אי מיירי דווקא במצות שאופה למצה של מצוה או אפילו בכל המצות ולע"ד נראה לפרש הנה בתחלה כתב הטור וזה לשונו אין מתחילין להתעסק בפת בי"ד עד אחר וא"ו שעות פשוט דכוונתו דאפילו במצה שאפאה לשאר ימות החג משום דחביבה מצוה בשעתיה וגם דבזמנו מזהר זהיר טפי מחמוץ וזהו לכתחלה אמנם בדעבד אם אפה קודם חצות כתב דאיתא בתשובה מעשה באחד שאפה קודם ד' שעות [נ"ל דטס"ה וצ"ל קודם וא"ו שעות] וכבר בער חמצו ואסרו רבותינו המצה דאתקש לפסח והיינו מצד אסמכתא יש לאסור גם בדעבד וכמ"ש לעיל אמנם ר"א הגדול ור"ש הכהן התירו בדעבד רק דלכתחלה יש ליזהר משום חבובי מצוה בשעתה ואבי העזרי הביא תוספתא דמשמע מינה דאפילו לכתחלה יוצאין במצה ישנה אך מתוך דנראה דהירושלמי פליג אתוספתא ואוסר מצה ישנה אפי' עשאה לשם חג [וטעמו וכוונתו של אבי העזרי שהוציא כן מהירושלמי כבר בארתי לעיל בעז"ה] יש לאסור לכתחלה אבל בשעת הדחק שלא ימצאו לאפות במ"ש יש לסמוך על התוספתא להתיר מיהו כל זה במצה שאופה לשאר ימות הפסח דלכתחלה נמי אינו אלא מפני חשש חמוץ אבל בג' מצות של מצוה בוודאי צריך להדר שיאפה בליל פסח משום חבובי מצוה בשעתיה אבל אסמכתא דהקישא לא ס"ל כלל דאם איתא דס"ל להיקשא היה צריך לאפות אחר חצות דווקא ואם חל בשבת היה צריך לאפות בע"ש אחר חצות משום גזירה דשאר שנים א"ו דלא ס"ל היקשא כלל רק משום חבובי מצוה בשעתיה והלכך כשחל בשבת במו"ש דהיינו בליל יו"ט טפי עדיף. ודעת ר' מתתיהו דמטעם אחר אין לאפות בע"ש אם חל י"ד בשבת משום חשש דיזלזלו ויאכלו מצה בשבת ולא יאכלו בלילה לתאבון ודעת הר"י כהן דבליל שני צריך לאפות שנית לשם ליל הב' וג"כ משום חבובי מצוה בשעתה

והנה מה שכתבתי לעיל בריש התשובה להעיר על פי' הר"ש והרע"ב ז"ל במשנה דעיסת הכלבים. ספרתי להגאון מו"ה ישראל איסר נ"י מ"ץ דפ"ק והעיר עוד על פי' הר"ש והרע"ב ז"ל דמפרשים דבזמן שהרועים אוכלין ממנה דתנן היינו שראויה לאכילת רועים ואף דלא נעשה לאכילת רועים כלל רק לכלבים בלבד מ"מ חייבת בחלה ונאפית ביו"ט ואדם יוצא יד"ח בפסח והוא כאוקימתא דר"ל בירושלמי הנ"ל והעיר דא"כ היאך נאפית ביו"ט הא כתיב לכם ואמרינן לכם ולא לכלבים ומה בכך דראויה לאכילת אדם מ"מ הא אופה בשביל הכלבים כן הקשה הרה"ג נ"י הנ"ל: ואמנם אנכי השבתי לו דלק"מ דהא באמת גם לפי' הרמב"ן והרמב"ם דמפרשים דנעשה לאכילת רועים ממש ג"כ קשה דהא נעשה לשם הכלבים ג"כ ולא גרע מעיסה שיש בה שותפות א"י דאסור לאפות מצד דמצי לפלגינהו בלישה וכבר הקשה הש"ס קושיא זו מהך מתני' בביצה (דף כ"א) ומתרצינן שם דמיירי כגון דאית ליה נבלה לר"ח דס"ל דלא אמרינן הואיל דבוודאי יפייס אותם בנבלה א"כ גם על פירוש הר"ש ז"ל לק"מ דאף דלא נעשה רק בשביל כלבים בלבד מ"מ כיון דראוייה היא לאכילת רועים וגם אית ליה נבלה דמצי לפייסן בנבלה דוודאי לא יאכיל העיסה לכלבים רק יאכלו הרועים בעצמן להעיסה כן אמרתי לו אז בע"פ. וזה אין להקשות דבהס"ד דלא ידע מהך סברא דמצי לפייסן בנבלה א"כ מאי מקשה מהך מתני' על רב חסדא דסבר שם דעיסת השותפות של א"י וישראל לאפותה ביו"ט הא גם בלא דברי ר"ח קשה לפי' ר"ל בירושלמי דלא נעשה רק בשביל כלבים והיאך מותר לאפות ביו"ט וע"כ אנו צריכין לאוקימתא דמיירי דאית ליה נבלה דהא אינו קושיא דלולא דברי ר"ח נ"ל באמת דנפרש במשנה כר' בא בירושלמי דמיירי שנעשה לאכילת רועים ממש אבל לפי דעת ר"ח תקשה לכל הפירושים ואכן כעת ראיתי בבאורי הגר"א ז"ל בסוף סימן ש"ל ס"ק י' שכ' דטעמו של הר"ש ז"ל שפסק כר"ל משום דסוגיא דילן בפ"ב דיו"ט הנ"ל כוותיה מדאמרינן שם שאני עיסת הכלבים וכו' אלמא אע"ג שנעשית לשם כלבים הואיל ויכול לאוכלה נאפית ביו"ט וכו' וכן הני אמוראים בירושלמי ס"ל דלא אמרינן הואיל אבל אנן דקי"ל דאמרינן הואיל קי"ל כר"ל עכ"ל. והנה לא זכיתי להבין דבריו דלפי דעתו נראה דאף שאופה בשביל כלבים לבדו וגם לית ליה נבלה רק משום הואיל דיכול לפייסן בנבלה מותר לאפותה לכתחילה בשביל כלבים לדידן דקי"ל דאמרינן הואיל וזה דבר תימה דא"ה האיך משכחת לה להך דינא דלכם ולא לכלבים דהא לעולם יכול לאפות ולבשל בשביל בהמות וכלבים מטעם הואיל ובאמת הא משמע להדיא בגמ' דאף למ"ד דאמרינן הואיל דמקלעי ליה אורחים מ"מ לכתחלה בוודאי אסור לאפות ולבשל מיו"ט לחול ולא אמרינן רק דאינה לוקה אם עבר ובשל [וצ"ל דתרווייהו דהתראת ספק שמה התראה דהא אף לר"ח דלא אמרינן הואיל מ"מ הוי התראת ספק דשמא יבואו אורחים וע"כ דסבר דהתראת ספק שמה התראה אך דרבה סובר כיון דאמרי' הואיל אין כאן מלאכה ביו"ט כלל דכיון דאם היו באים אורחים לא הוי מלאכה הלכך אף אח"כ נתברר שלא באו אורחים מ"מ כיון דבעת האפי' היה יכול לעלות על הדעת שיבואו אורחים לא מקרי דאופה מיו"ט לחול ואפשר דמ"מ אסור מה"ת לאפות לכתחלה ולסמוך על סברא דהואיל ובפרט לפי מה דקי"ל דספיקא מדאורייתא מה"ת לחומרא ה"נ הוי ספיקא דאורייתא דשמא לא יבואו אורחים ואפילו אם נאמר דכיון דאמרינן הואיל אין כאן איסור תורה כלל מ"מ איסור דרבנן בוודאי אית ביה וא"כ היכי תנן דנאפית ביו"ט לכתחלה וזה אין לומר דהך הואיל דמצי לפייסן בנבלה עדיף מהואיל דמקלעי ליה אורחים ומועיל אף לכתחלה דהא ליתא כלל דא"כ מאי מקשה שם על הך תירוצא ומי אית ליה לר"ח הואיל והא איתמר וכו' ואם איתא מאי קשיא דלמא הגם דר"ח לית ליה הואיל דמקלעי ליה אורחים מ"מ הך הואיל דמצי לפייסן בנבלה אית ליה אלא ע"כ דס"ל להש"ס בפשיטות דהיינו הך וא"כ הדרא התמי' לדוכתא והא דמשמע בגמ' דלמ"ד דאית ליה הואיל הוי ניחא מה דנאפת ביו"ט רק משום דאיכא איסור דרבנן משום דאפשר למפלגינהו בלישה וע"ז אמרי' סברא דהואיל דמצי לפייסן בנבלה אבל באופה רק בשביל כלבים בלבד בוודאי לא מהני סברא דהואיל דמצי לפייסן בנבלה דאם איתא דמהני גם בעושה מלאכה בשביל בהמה לבדה א"כ היכא משכחת לה מיעוטא לכם ולא לכלבים ומשמע דדרשה גמורה הוא ואסור מה"ת ולוקה נמי ודומיא דלכם ולא לנכרים דכ' התוס' דאיכא לאו גמור ולוקה והיכי לוקה דהא בכלבים איכא סברא דהואיל ומצי לפייסן בנבלה אלא ע"כ דהך הואיל ומצי לפייסן גריעא דלא דמי להואיל דמקלעי ליה אורחים דהתם אם יבואו אורחים בוודאי יתן להם והא דקרי ליה דאופה לצורך חול היינו לפי שכבר סעד והוא אין צריך לאכול יותר א"כ הוא אופה לצורך מחר אבל אם היה עולה על דעתו שיבואו אורחים בוודאי היה מכון בשביל האורחים אבל גבי כלבים דהא יודע בעצמו דיכול להאכיל אותם נבלה ואעפ"כ הוא אומר בפירוש דאופה בשביל הכלבים הרי דאין רצונו להאכיל אותם נבלה וסברא דהואיל דאמרינן בגמ' הכוונה הוא דשמא ימלך ויחזור בו ויפייסן בנבלה והלכך לא מהני הך סברא רק בעיסה שאופה גם בשביל הרועים אבל באינו אופה רק בשביל כלבים לבד בוודאי לא מהני הך סברא וא"כ הדרא התמיה לדוכתא על ר"ל דהיכי נאפות ביו"ט. ומיהו הך הוכחה שכתבתי יש לדחות דאף דמהני הואיל