בנין שלמה חלק א קא

אכן נ"ל ליישב בדרך אחרת די"ל באמת דזה וודאי מיירי מתניתין דחלה הנ"ל דדעתו היה בעת לישתה ועריכתה ואפיתה לאכול ממנה כזית בליל פסח והיה שמור לשם מצה של מצוה אך מ"מ לא מקריא לחם כיון דכל העיסה נעשית בשביל הכלבים דבשביל כזית אחד שחשב ממנה להאכיל לאדם לא נעשית כל העיסה לחם ועדיין לא מקרי עריסותיכם כיון דכל העיסה של חיה היא ולכן אמר בזמן שהרועים אוכלין ממנה דהיינו דעשאה אז לאכילת רועים הוי כעיסת השותפות של ישראל וא"י ביחד דקייל"ן דאם יש בשל ישראל כשעור חייבת בחלה וכמו שכתוב בשו"ע יו"ד (סי' ש"ל סעיף ג') וה"נ דכוותיה [ואולי דהכא לא בעי שיהא בשל הרועים כשיעור כיון דהעיסה היא של אדם באמת רק דאופהו לצורך כלבים לא בעינן רק שיהיה האפיה לצורך אדם כדי דיהיה נקרא לחם של אדם ואפשר דגם בפת שאפאו ישראל לצורך א"י חייב בחלה ואפי' אם לא יאכל הישראל ממנו כשעור מיהו לא מצאתי גלוי לדין זה ואפשר דאף דאין דעתו לאכול ממנו כלל רק דאופהו לגמרי לצורך א"י חייב בחלה כיון דהעסה הוא של ישראל והא דאמרינן דגלגול הא"י פוטר (במנחות דף ס"ז ע"א) היינו אם העיסה של א"י אבל אם העיסה של ישראל אף שאפאה לצורך א"י אפשר דחייבת דהא אפילו בעסת הכלבים אם ראויה לאכילת רועים חייבת ואף לדעת הרמב"ן דסובר דבעינן שהרועים יאכלו ממנה וכדעת ר' יוחנן בירושלמי מ"מ הא כתב דדווקא אם ניכר בצורת הפת שהיא של חיה אבל במחשבה לחוד לא נפטר והכא הא ליכא היכרא כלל דנעשה לשם א"י דנפטרו מחלה בשביל זה מיהו לדעת שאר פוסקים דלא הזכירו תנאי זה ומשמע דאף דאם אינו ניכר כלל שהיא של כלבים מ"מ כיון דעשאה לשם כלבים פטור מחלה ה"נ בעיסה של ישראל דאפאה לשם אחרים פטור דכמו דממעטינן של חיה ה"נ אפשר דממעטינן של אחרים וצ"ע בזה] אבל אם אין הרועים אוכלים ממנה פטורה דבשביל כזית אחד שחשב עליה לאכילה לא נעשה כל העיסה לחם

ולפירוש הר"ש והרע"ב דתליא בראויה לאכילת רועים נמי אתי שפיר דאף דחשב לאכול כזית מ"מ כיון דאינה ראויה לאכילת רועים לא מהני מחשבתו מה דחשב לאכילת אדם דבטלה דעתו אצל כל אדם והלכך מחלק המשנה אי ראויה לאכילת אדם אי לא

ובלא"ה יש ליישב לשיטת הפוסקים שהובא בב"י בסי' ת"ס דשמור דאפיה נמי סגי ואפילו אם הלישה והעריכה לא היה לשם מצה א"כ בלא"ה א"ש שי"ל דמיירי דבעת אפיה שמרה לשם מצה של מצוה באמת רק בעת הגלגול לא עשאה רק לצורך כלבים ועיקר חיוב חלה בשעת גלגול הוא והלכך אם ראויה לאכילת רועים או דנעשה לאכילת רועים בעת הגלגול חייב אבל אם אין הרועים אוכלין ממנה דהיינו דלא נעשית לאכילת רועים בעת הגלגול פטורה דאף דאח"כ בעת אפיה חשב לאכילת אדם מ"מ עיקר חיוב חלה בשעת גלגול הוא ובשעת חובתה היתה פטורה וכמו שכתוב בשו"ע יו"ד סי' ש"ל סעיף וא"ו לענין עיסה של ישראל ואחרים בשותפות ועיי' בש"ך ובבאורי הגר"א ז"ל שם

ועל תירוץ הראשון שכתבתי דמיירי דחשב לאכול ממנו כזית בליל פסח לכאורה יש להסתפק בזה דאפשר דתליא בברירה דהא אנן צריכין לומר דאותו כזית שהוא אוכל בליל פסח הוברר הדבר למפרע ששמר אותו לשם מצה ודמי ממש כלוקח יין מבית הכותים דאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה דאמרינן (בעירובין ל"ז) ובכ"ד דתליא בברירה וה"נ צריך לומר בעת אפיה דאותו כזית שאני עתיד לאכול ממנו בליל פסח הריני משמרו לשם מצה וא"כ תליא נמי בברירה ומיהו לדעת הנו"ב מהד"ת (בסי' ע"ט) וכ"כ הח"י להדיא (בסי' ת"ס ס"ק י'). דאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא] דהעלה שם דשמור לשם מצה אינו אלא מדרבנן ניחא דנהי דעיקר מצות אכילת מצה מ"ע דאורייתא הוא מ"מ שמור לשם מצה אינו אלא מצוה דרבנן ובדרבנן הא קייל"ן דאמרינן ברירה. אמנם דברי הח"י והנו"ב תמוהין מהא דדייקינן בסוף פסחים דף ק"כ דתניא הדובשנין והאסקריטין כו' ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ודייקינן באחרונה אין בראשונה לא משום דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן ופשוט דכן יש לדייק ג"כ מברייתא דבציקות נכרים דהתם נמי מסיים בברייתא לבד שיאכל כזית מצה באחרונה וא"כ אם נימא דשמור לשם מצה אינו אלא מדרבנן וגם הא דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן כתב הרא"ש דאינו בזה"ז מן התורה רק דהוא תקנת חכמים דאחר המצה שאנו אוכלין לאפיקומן זכר לפסח לא יאכלו אחריה משום דהיא זכר לפסח וא"כ מה החמירו חז"ל שלא יאכלו בציקות של נכרים דהא הוי כתקנתא לתקנתא ולא מצינו דהחמירו חז"ל לתקנה שלהם אלא וודאי דשמור לשם מצה הוי מה"ת וכן משמע קצת מד' הרי"ף סוף פסחים גבי הדין אם לית ליה רק כזית מצה דמנטרא ע"ש ודו"ק ולכן תירוץ השני שכתבתי נ"ל נכון יותר

ולענין זמן אפית המצה דנחלקו בזה הגאונים ז"ל דקצת גאונים הביאו ראיה דלא בעי אפיה בעה"פ מהא דתנן חלות תודה ורקיקי נזיר דעשאן למכור בשוק יוצאין בהן ואף דוודאי נאפו קודם עה"פ דהא אין מביאין תודה בעה"פ מפני חמץ שבה לכאורה תמוה לי דמאי ראיה היא זו דהא חלות תודה דמתניתין מיירי שעדיין לא נשחט הזבח עליהן רק אופה למכור בשוק למי שיצטרך להם והלוקח יקדיש אותם בקדושת פה וישחוט עליהן את זבח תודתו אבל עדיין הם חולין גמורין דהא דכל לשוק אמלוכי אמלוך אי מזדבין מזדבין ואי לא מזדבין איפוק אנא יד"ח מצה אלמא דאין שום קדושה עליהן דאל"כ הא צריך פדיה] וא"כ י"ל דאפאן בעה"פ ע"מ למכור אותן אחר הפסח למי שיצטרך אז להקריב קרבן תודה ולא אפה רק החלות מצות ועשרה חלות חמץ יאפה לאחר הפסח דהא אינו מחויב לאפות חלות מצות וחלות חמץ כאחת ובלינה לא יפסלו אפי' אם נתקדשו קדושת פה דכל זמן שלא נשחט עליהן הזבח עדיין לא נפסלו בלינה וכמו דתנן במעילה (דף ט') וכ"ש חלות אלו דאף קדושת פה לא נתקדשו עדיין דפשיטא דאינן נפסלין בלינה וא"כ שפיר דנאפו בעה"פ ולכן ראיה זו צל"ע

ולענין דין הגאונים ז"ל המצריכים לאפות את המצה דווקא בעה"פ אחר חצות תמוהים לי דהיכן מצינו דעשיית המצה אתקש לפסח דהא בקרא לא מצינו רק דאכילת המצה אתקש לפסח וכמו דכתיב ואכלו את הבשר צלי אש ומצות אבל העשייה לא מצינו דאתקש ועוד דלדעתם דעשיית המצה היא ג"כ מצוה בפ"ע כמו עשיית הפסח א"כ למה אין מברכין בעת עשייה אקב"ו לעשות מצות או לאפות מצות כמו דמברכין על שחיטת הפסח וע"כ דעשיית המצה לאו מצוה בפני עצמה היא ועיקר מצוה נגמר באכילה ודמי לסוכה דאין מברכין על עשייתה כיון דעשייתה לאו גמר מצוותה וכדאמרינן במנחות מ"ג וה"נ במצה דכוותיה ולא דמי לפסח דשחיטה מצוה בפ"ע היא ומ"ע דשחיטה זו נגמר מיד והאכילה מצוה אחרת היא והלכך מברכין גם על השחיטה אבל לדעת הגאונים ז"ל קשה דיהיה צריך לברך על העשיה ועוד די"ד שחל להיות בשבת תדחה עשיית המצה את השבת כמו הפסח כיון דכתיב במועדו גבי פסח ומצה הוקש לפסח [ומיהו לדעת הירושלמי בברכות פרק הרואה והובא בתוס' מנחות שם דכתבו שמצריך לברך על עשיית הסוכה אף דעשייתה לאו גמר מצותה ופליג על ש"ס דילן נראה דכ"ש דצריך לברך על עשיית מצה דהא מצה אדרבה חמיר טפי דהא סוכה הוי מצוה דכשרה בא"י ומצה הוי מצוה דפסולה בא"י וכבר הוה ס"ד דש"ס דילן נמי התם במנחות דכל מצוה שפסולה בא"י בישראל צריך לברך ואף דלמסקנא הדר ביה הש"ס מזה וס"ל דתליא בעשייתה היא גמר מצוותה מ"מ הירושלמי דלא ס"ל סברא זו דבעינן שעשייתה תהיה גמר מצותה נראה דס"ל דבמצה וודאי צריך לברך] ולכן נ"ל דאף דעת הגאונים המצריכין לאפות אחר חצות לאו מדאורייתא קאמרי רק מדרבנן ועיקר הטעם משום חבובי מצוה בשעתיה וכן מבואר דברי הטור שכתבו בשמם שאביא דבריו לקמן בסמוך והא דסמכי מילתייהו אהקישא דפסח אינו אלא אסמכתא בעלמא דסמכו מילתייהו אקרא אבל עיקר הדבר אינו אלא מדרבנן בעלמא ובזה יתיישבו כל הקושיות בעז"ה. שוב אחר החפוש בספרים מצאתי להרב הלבוש ז"ל שכתב ג"כ שאף לדעת האוסרין אינו היקש גמור רק אסמכתא בעלמא ומדרבנן ות"ל שכוונתי לדעתו: וראיתי לבעל פרי חדש ז"ל בסי' תנ"ח שהרבה להביא ראיות לסתור דברי הגאונים ז"ל ובכל ראיותיו לא מצאתי שום ראיה חדשה שלא הובא בדברי הראשונים ז"ל בעצמם וחזרו ודחו אותם (א') דמה שהביא הפר"ח שם ראיה מחלות תודה כבר כתבתי לעיל דהמרדכי הביא ראיה זו בסופ"ק דפסחים להתיר בלא נאפה אחר חצות וכבר כתבתי לעיל דיש לדחות זה. (ב') וגם מה שהביא הפר"ח עוד ראיה מהתוספתא דמצה ישנה כשירה ג"כ הובא במרדכי שם ודחה די"ל דמצה ישנה משנה העברה שנאפה כדינה בעה"פ אחר חצות (ג') ומה שהביא עוד ראיה ממצת כותי מותרת כבר דחה הוא בעצמו די"ל דמיירי דראה הישראל דנאפה בידו אחר חצות (ד') ומה שהביא עוד מהירושלמי דאין אוסר אלא משום דשמא לא שמרה מחמוץ אבל בלא"ה היה מותר ואף דלא נעשית לשם חג וע"כ דמיירי קודם הפסח ראיה זו כבר הערותי ע"ז לעיל ולכאורה ראיה נכונה היא וכן ראיתי להמרדכי שם שהביא ראיה זו באופן אחר וז"ל שם ועוד ראיה מדגרסי' בירושלמי דפסחים פ' כ"ש מצה ישנה פלוגתא דב"ש וב"ה ועיקר פלוגתא דב"ש וב"ה פ"ק דסוכה גבי סוכה דתניא איזו היא סוכה ישנה כל שנעשית למ"ד