בנין שלמה חלק א ק

אפה בכלן [פי' בכל אסורי הנאה שהזכיר שם] חוץ מעצי אשירה עכ"ל התוספתא ולכן כל דברי השו"ע שם עדיין צ"ע הנלע"ד כתבתי

סימן כז תנן התם (בחלה פ"א מ"ח) עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה וכו' יוצאין יד"ח בפסח אין הרועים וכו' אין יוצאין בה יד"ח בפסח וכו' ויש בזה ב' שיטות להראשונים ז"ל שיטה הא' דבזמן שהרועים אוכלין הכוונה דראויה לאכילת רועים דלא ערב בה מורסן כ"כ וראוי לאכילת אדם ואף דמעולם לא יאכלו הרועים ממנה וגם לא חשב דיאכלו ממנה הרועים מ"מ יוצאין יד"ח בפסח דכיון דראויה לאכילת אדם לחם מקריא אין הרועים אוכלים ממנה היינו שערב בה מורסן הרבה כדרך שעושין לכלבים אז אין יוצאין בה דלא מקרא לחם לענין חלה כיון שאינה ראויה לאכילת אדם דכתיב ראשית עריסותיכם ודרשינן בספרי זוטא שלכם חייבת ולא של חיה וה"ה לענין מצה דכל דלא מיקריא לחם לענין חלה לא מקרי לחם לענין מצה דגבי מצה נמי כתיב לחם עוני ובעינן דאיקרי לחם כ"ה שיטת הר"ש והרע"ב ז"ל וס"ל ז"ל דהא דמפקינן בספרי שלכם חייבת ולא של חיה היינו אם אינה ראויה אלא לחיה: אמנם שיטת הרמב"ם והרמב"ן [וכן נראה מדברי הרא"ש בהלכות חלה ג"כ דהביא שם לדברי הרמב"ן והסכים עמו] דאפילו אם עשאו סלת נקייה כמצתו של שלמה אך דאפאו לצורך כלבים פטורה מן החלה ואינו יוצא יד"ח בפסח והרועים אוכלין ממנו דתנן דאפאה ע"מ שיאכלו הרועים ממנה ג"כ אבל מה שראויה לאכילת רועים זה לא מהני וכן הא דממעטינן בספרי זוטא בשל חיה פטורה היינו אפילו אם ראויה לאכילת אדם רק דאפאה לצורך חיה פטורה והוא באמת פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי שם בפירושא דמתניתין והר"ש והרע"ב פירשו אליבא דר"ל בירושלמי שם ודעת הרמב"ם והרמב"ן הוא כר' יוחנן בירושלמי שם] אך מדברי הרמב"ן נראה שם דדווקא בניכר בתמונת הפת דעשאה לצורך כלבים דאל"כ לא מקריא עיסת הכלבים מחמת מחשבתו לבד כיון דבאמת ראויה היא לאכילת אדם כן הוא דעת הרמב"ן ז"ל אכן מד' שאר פוסקים ז"ל דלא הזכירו זה לא משמע כן

ולכאורה יש לתמוה הרבה על שיטה הראשונה דכל שראויה לאכילת אדם יוצאין בה יד"ח בפסח ואף דלא נעשה לאכילת אדם ואמאי הא בעינן שמור לשם מצה ומשמע מדברי הש"ס והפוסקים דבעי שמור לשם מצה של מצוה לאכול בלילה הראשונה דהא אף כשנשתמר לשם זבח לא יצא וכדאמרינן בפסחים דף ל"ח דמשו"ה אין אדם יוצא יד"ח מצה בחלות תודה אם עשאן לעצמו משום דבעינן מצה המשתמרת לשם מצה יצאת זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח אלמא דבעי שמור לשם מצה של מצוה דווקא וכן כשלשו חשו"ק פסולה ואף דגדול עומד על גביו לדעת כמה פוסקים משום דלא עביד לשמה וכ"ש שלא נעשה לאכילת אדם כלל דוודאי לא הוי לשמה וגם לדעת שיטה הב' ג"כ קשה דהא משמע דמ"מ אם נעשה לאכילת רועים אף לאכול ממנה בחול מ"מ יוצאין יד"ח דהא לא תנן בזמן שהרועים אוכלין, ממנה בפסח רק בזמן שהרועים אוכלים סתמא ומשמע דאפילו אוכלין ממנה בחול ג"כ יוצאין בה ואמאי הא לא נעשה לשם אכילת מצה של מצוה. ועוד דאם אין הרועים אוכלים ממנה דתנן דלא יצא כתבו הפוסקים הטעם דלא הוי לחם וא"כ קשיא תיפוק ליה דלא נשתמר לשם מצה [מיהו הרמב"ם ז"ל בחבורו בהל' חמץ (בפ"ו הלכה ה' מפרש באמת הטעם משום דלא הוי שמור לשם מצה של מצוה וכ"ה בשו"ע וסי' תנ"ד סעיף ב') הטעם משום דאין זה משומרת לשם מצה וכתב ע"ז הרמ"א בהג"ה כך הם דברי הרמב"ם אבל י"א הטעם משום שאינו קרוי לחם וכו' עכ"ל והטורי זהב השיא דברי המחבר לכוונה אחרת ולענ"ד נראה כמו שכתבתי בעז"ה]

ועלה בדעתי לומר די"ל דלא בעינן רק דנשתמר לשם מצה דדעתו הוה לשומרה מחמוץ אבל לא בעינן דיהא מתכוין לאכול בליל פסח דאפילו בדעתו להאכיל לבהמה נמי יוצא בה מ"מ כיון שדעתו היה לשומרו מחמוץ מאיזה טעם שיהיה סגי בהכי וראיה לזה מד' הירושלמי (בפ' כל שעה הלכה) והובא בתוס' (סוכה דף ט') דמצה ישנה באנו למחלוקת ב"ש וב"ה דלב"ה דמכשיר בסוכה ישינה ה"נ מכשיר במצה ישינה והיינו באינה עשויה לשם חג דאלו בעשויה לשם חג גם ב"ש מודה דכשר ולא מקרי ישנה כלל וכמו דתנן במשנה בסוכה שם דאם עשאה לשם חג אפילו מתחלת השנה כשרה הרי דכמו בסיכה לא בעינן רק דעשויה לצל ואף דאינו עשוי לשם צל של מצוה ה"נ במצה סגי בשמור לשם מצה אף לא למצה של מצוה ואף דסוכת גנב"ך רקב"ש כשרה ומצה שלשה ואפאה א"י פסולה היינו טעמא דבסוכה יש להבין דעת הא"י אם עשאה לצל או לא דסתם סוכה להגין מפני החמה היא עשויה וגם דרך הא"י לעשות סוכות לצל והלכך מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שעשאה לצל. אבל לענין חמוץ אין דרך הא"י כלל לעשות עיסה ולהשמר לעשותה מצה ואינו יודע כלל מהו חמוץ ומהו שמירה מחמוץ ואף אם הישראל עומד על גביו ואומר לו דיעשה לשמה מ"מ אמרינן דא"י אדעתיה דנפשיה עביד אבל אי הוה ידעינן דהא"י מכוון לשומרה מחמוץ הוה כשר באמת כמו בסוכה ואין לדחות דהא סוכה ישינה נמי אמרינן בירושלמי דצריך לקדש בו דבר. (וה"ה בסכת גנב"ך ורקב"ש וכמ"ש הט"ז בסי' תרל"ז] הא ליתא דכבר כתב הר"ן בסוכה שם ועוד פוסקים דהך חדוש מדרבנן הוא וחומרא בעלמא הוא הלכך בסוכה דאפשר בחדוש החמירו חכמים אבל במצה דא"א בחידוש כשר אף בלא חדוש. ואף דבירושלמי דסוכה מסיק שם דבמצה גם ב"ה מודה היינו מטעמא אחרינא כדמסיק שם דכיון דלא עשאה לשם חג חיישינן שמא לא שמרה מחמוץ אבל אם היה ברי לו דשמרה מחמוץ כראוי כשר לב"ה ואף דלא נעשית לשם חג ועכ"פ בהא נחתינן ובהא סלקינן מדברי הירושלמי דלא בעינן שמור לשם מצה של פסח דוקא רק שמור לשם מצה סתמא והא דבחלות תודה אינו יוצא משום דנשתמר לשם זבח וכמו דאמרינן בפכ"ש דף ל"ח צ"ל דזה גריעא טפי דשמרה לשם דבר אחר ודלאו מינה מחריב בה דכתיב ושמרתם את המצות בעינן שמור לשם מצה לחוד אבל לא שמור לשם מצה של זבח. אבל שמור לשם מצה של מצוה של חג זה לא בעינן. ועפי"ז א"ש הא דיוצאין בעיסת הכלבים ואף דלא נעשה לאכילת אדם כלל מ"מ הרי שמרה מחמוץ לשם אכילת כלבים דהא מ"מ צריך לשומרו מחמוץ דאל"ה א"א לו להאכילו לכלבים בפסח דחמץ בפסח אסור בהנאה ובשמירה זו יוצא וכעין זה כתב הר"ן בפ"ד דר"ה לענין מתעסק בתקיעות דהיכא דמכוון לדבר אחר גרע טפי וז"ל שם ועוד י"ל דתוקע לשיר כיון דאינו מתכוין לשום מצוה יצא למ"ד מצות א"צ כוונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מתכוין למצוה דהיינו לחנך את התינוקות אותה כוונה מעכבת וכו' ודומיא דאמרינן בזבחים דמינה מחריב בה וכו' וכ"ש לפי' הרמב"ם והרמב"ן דפירשו שעשויה באמת לאכילת רועים הרי שמרה מחמוץ לשם אכילת אדם ואף דלא נתכוין לאכלה בפסח מ"מ לא גריעא ממצה ישינה ואף דלא נעשית לשם חג וכמו שכתבנו בשם הירושלמי: מיהו כל זה לדעת הירושלמי אכן בתוספתא דפסחים פ"ב. [והובאה בטור סי' ת"ס] איתא להדיא איפכא מירושלמי דתניא שם מצה ישינה כשירה ובלבד שיעשנה לשם פסח עכ"ל התוספתא הרי דאינו מכשיר התוספתא רק בעשויה לשם פסח והא דקרי לה ישנה היינו דקמל"ן דלא בעי שיאפנה בעה"פ דווקא אחר חצות וכדעת הגאונים ז"ל דומיא דקרבן פסח קמ"ל דלא בעי בעה"פ דווקא אבל מ"מ לשם פסח בעי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא במשנה דחלה הנ"ל ואין לומר דהתוספתא דהצריכה לשם פסח נמי משום טעמא דירושלמי אצרכה שמא לא שמרה מחמץ כהוגן ולפיכך בעי דיעשה לשם פסח דבעושה לשם פסח וודאי דשומרה מחמוץ כהוגן דזה אינו במשמע בלשון התוספתא דמשמע דמשום לצאת ידי מצה בלילה הראשונה צריך לשם פסח ולדעת הירושלמי משום חשש חמוץ הוא וגם לשאר ימות החג אסור מצה ישנה לדעת הירושלמי ואגב אורחיה ראיתי לתמוה על מה שכתב הטור בסי' ת"ס בשם אבי העזרי שכתב דבירושלמי אוסר מצה ישנה אפי' עשאה לשם חג משום דבעינן שיהיה האפיה ערב הפסח אחר חצות דווקא וכמו קרבן פסח ותמהני דהלא אדרבה בהירושלמי משמע להדיא איפכא דמתיר אפילו בישנה שלא עשאה לשם חג ואף לפי שמסיק אחר כך בירושלמי דבשלא לשם חג חיישינן שמא לא שמרה מחמוץ מ"מ בלשם חג בוודאי משמע להדיא דכשר אפי' עשאה זמן רב קודם החג ולא בעינן בעה"פ דווקא ואדרבה מהירושלמי הלז יש להביא אדרבה ראיה דלא בעינן בעה"פ דאלו מהך דתוספתא ספתא דמתרת מצה ישנה בעשאה לשם חג יש לדחות דמיירי במצה ישנה של שנה שעברה בערב הפסח אחר חצות וכמו שכתב המרדכי דיש לדחות כן מהך דתוספתא והובא בב"י בסי' ת"ס וקמל"ן דלא בעינן עשייה לשם חג הזה אבל מירושלמי בוודאי ראיה דאינו אוסר בשלא לשם חג רק מחשש חימוץ אבל לא מחמת דלא נאפית בעה"פ והכא ליכא למידחי כנ"ל דוודאי בשלא לשם חג מיירי דלא נאפה בעה"פ דאי נאפה בעה"פ וודאי לשם חג היא ועוד דהא הירושלמי מדמי מצה לסוכה ובסוכה בלשם חג לא בעי דיעשה ערב סוכות דווקא ופשוט הוא וא"כ דברי האבי העזרי והמרדכי והטור שהביאוהו צל"ע] וא"כ לפי דברי התוספתא תקשה דהיאך יוצאין בעיסת הכלבים אף אם הרועים אוכלים ממנה מ"מ הרי לא עשאה לאוכלה בליל פסח וכ"ש לפי' הר"ש והרע"ב דלא עשאה לאכילת אדם כלל רק דראויה לאכילת אדם דוודאי תקשה וכנ"ל: