בנין של שמחה פה

**(ד"ה אי סימנים דסבירא לי' דס"מ הוו דאו' גם אי סימנים אמצעים דרבנן יש לדקדק ודאי. אמאי אצטריך לדחוקי ולשבש הבריי' אימא בעידי אוכף אפי' לפי הסברא דסימנים דרבנן ולא משני דסימני אוכף היינו ס"מ ביותר דהוו דאו'. ומלישנא דרש"י פ' א"מ (כ"ז ב') ד"ה מובהק ושלהי יבמות (ק"ך ריש ע"ב) ד"ה מובהק מוכח לכאורה דסבירא לי' דגם ס"מ הוו דרבנן. מסברא דנפשיי' דרבנן דאין לך עדות ברורה מזו כמ"ש רש"י שם ד"ה ודוקא ואין להביא ראי' לפי' רש"י ולאקשויי אתוס' מלישנא דרבא שם ריש ע"א דא' דאי כ' רחמנא שלמה הו"א ה"מ בעדים דגופה וסימנים דגופה וע"כ הא דקא' בעדים דגופה היינו אי סימנים לאו דאו' וכמש"ל אות י"ב ואי ס"מ דאו' לפלוג ולתני בסימנים גופיי' בין מובהקים לאמצעים די"ל דלס"מ נמי קרי להו רבא עדים משום דמעולים נינהו כעדים כמש"ל. [וכעין זה תירץ בב"י סי' י"ז תמיהתו על התוס' שם (כ"ז ב') ד"ה סימנין ע"ש] וגם ממה דדחיק הש"ס לשנויי בשלמה דסימנים כדי נסבה. ולא משני דהיינו בס"מ ביותר אין ראי' דס"מ נמי הוו דרבנן. אי סימנים אמצעים דרבנן דלא הוי מצי לשנויי הכי משום דלא שייך כלל דסתם שלמה י"ל ס"מ ביותר אמנם משינויא דש"ס הנ"ל בחמור אימא בעידי אוכף ודאי יש ראי' לדעת רש"י וקושיא לד' התוס' דל"ל לשבושי הברייתא דקתני בה סימנים בהדיא. וע"כ צ"ל דאי סימנים אמצעים דרבנן גם ס"מ ביותר לא אתיין מקרא מיותר אלא מדרבנן מסברת נפשייהו כמש"ל וכן מצאתי להש"ך בח"פ סי' רס"ז ס"ק ז' שכ' כן:)** וכ"כ הה"מ בפ"ג מה' גזילה ואבידה ה"ה שכ"ה ד' הרמב"ם ע"ש. ונראה דלדידי' גם לישנא דאת"ל לא תבר' כלל. דס"ל ז"ל בכל מקום דאת"ל הוא פשיטות האיבעיא היכי דה"מ למימר האת"ל בגוונא אחרינא משום דמסתמא הכי מסתבר לי' להלכה כמודעת דרכו ז"ל בקדש. וכן כאן המ"ל באת"ל דסימנים דרבנן סימני' מובהקים ועדים ונתן לבעל העדים דהוי רבותא טפי דאפי' ס"מ דאין לך עדות ברורה מזו כמ"ש רש"י בגיטין (כ"ז ב') ודוקא. ואפ"ה עדים עדיפי [ולא מסתבר לומר דבאמת לא עדיפי כלל עדים גמורים טפי מסימנים מובהקים] ואפ"ה אמר את"ל סימנים דאוריי' דוקא. ש"מ דמשום דהכי מסתבר ליה טפי להלכה. והא דפריך הש"ס ארבא את"ל הא פשיט ליה דסימנים דאורייתא הכי פריך דמאי קאמר את"ל דמשמע רק משום דהכי מסתבר לי טפי והא ע"כ מוכח מקרא דעד דרוש דסי' דאורייתא ולא שייך לומר ע"ז את"ל. אהא משני משום דאיכא למדחי דקרא ר"ל בעדים [ומתני' דתכריך שטרות יש להעמידה בד' גווני כמש"ל אות י"ד] אלא רק משום דעכ"ז מסתבר ליה לרבא טפי למימר דהך קרא פירושו בסימנים כנ"ל. לכן אמר בל' את"ל סד"א ואיך שיהי' עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא אי סד"א או דרבנן. וכיון דנ"ד דרבנן הוא אפי' לכתחילה תנשא בסימנים אמצעים דכלים כיון דלשאלה לא חיישי' בכה"ג כמ"ש בס"ד)

(טז) ואם נפשך לומר דהגם דנ"ד סימני הבגדים כפי העדות עדיפא ודאי מסימני חיוורי וסומקי וכמש"ל עכ"ז עדיין לא מקרי סימן אמצעי משום דתאמר דסימנים מצוים הם וכבר כתבתי דסימן המצוי לא מקרי סי' אמצעי ובפרט שפשטי' דדברי התוס' בהאשה שלו' (קט"ו ב') ד"ה וקאמרי סימנים משמעין לכאורה דס"ל דגם במשאל"ס בעינן ס"מ ביותר דווקא [ע"ל אות י"ג] וגם דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות נחלות (הובא שם) מטין לכאורה הכי וא"כ הו"ל רש"י יחידאי לגבייהו בזה אומר שבנ"ד אם נרצה נוכל לומר עוד דלאו מטעם עצם סימני המלבושים אתינן עלה. אלא גם מטעם אחר והוא דהל' המבואר בהגב"ע דנ"ד שאמר העד בזה הל' לא הראוהו לי עד שאמרתי עליו סימנים מורה בבירור שאחר אמירתו הסימני' הראוהו לו ג"כ. וא"כ ודאי הכיר אותו וגם מלבושיו בט"ע גמור. והגם דבענין הכר' פ"פ וחטם יש לעיין אי הוה מהני בנ"ד כיון דהיה כמה ימים בין ההעלאה מהמים עד שראו ה' יעקב העד. שהרי אחר העלאתו בקרילאוו שלחו משם לקרעמענעשוק שיבוא מי להכירו ואח"כ נסע העד הרי דאשתהי טובא ביני ביני ובש"ס פ' האשה שלום (קט"ו ריש ע"ב) אמרי' דלא שרינן במים שאל"ס אלא אי אמרי העדים אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים וכ"א בהאשה בתרא (קכ"א א') וגם דהא אשתהי זמן מרובה במים. וכתב הרמב"ם והוקבע כן להלכ' בש"ע סעיף כ"ו דחיישי' ביה דלמא אשתני במים. והארכתי בזה בתשו' אחת בסייעתא דשמיא והראיתי שם פנים **(הגה"ה אמנם לפענ"ד נראה ברור דדעת הרמב"ם ז"ל דסימנים דרבנן כדמוכח מדבריו בפרק ג' מגירושין הי"א ובפי"ג שם הכ"א וכמ"ש הכ"מ שם ע"ש ועוד יותר מבואר להדיא בפ"ז מה' נחלות ה"ג דכ' דאין משיאין גם ע"י סי' מובהקים [וע"כ ר"ל אמצעים ולא מובהקים ביותר והם שקראום האחרונים סי' אמצעים וקרו להו מובהקים נגד ארוך וגוץ חיוורי וסומקי וכי"ב וכן מצינו לאיזה מהראשונים דקרו לאמצעים מובהקים והכי אשכחן נמי בש"ס כמש"ל אות י"א] ומה שהוצרך שם לומר דהוא מפני חומר איסור כרת הוא משום דהא קאי התם במשאל"ס וצלוב והעוף אוכל בו וכיו"ב שחזקתן למיתה כמש"ש וגם אבד זכרו. דמדאורייתא שריא לגמרי גם בלא שום סי' כלל. ואז מה שהחמירו בזה הוא רק משום חומר איסור כרת וכדאמ' במשאל"ס אשתו אסורה אע"ג דאם נשאת ל"ת. וכן הדין בכל אינך דמני הרמב"ם התם ולכן מורידין יורשיו לנחלה משום דרובן למיתה ואבד זכרן ואי סבירא לי' לרבינו זיל דסימנים דאורייתא. למאי דקדק כמ"פ ואבד זכרו דוקא הא לנחלה מורידין ודאי ע"י הסימנים לחוד גם בלא אבד זכרו וכן היו משיאין את אשתו ע"י הסימנין לחוד ולא הוה חיישינן לאיסור כרת דהא להדיא אמרינן בש"ס פ' א"מ (כ"ז ב') נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים אי אמרת דאורייתא מהדרינן הרי מבואר דאי סימנים דאורייתא לא חיישינן לאיסור כרת. וסמכינן עלייהו וכן כולא סוגיא דשם ובפ' האשה דק"כ מוכיחין דאי סימנים דאורייתא משיאין לאשתו וכן מ' ממ"ש רבינו בפי"ג מגירושין שם ואפי' שומא אין מעידין עליו והרי לל"ק דרבא דסימנים דאו' אמרינן בב"מ שם וביבמות שם דשומא יכול להיות דגריעא משארי סימנים אמצעים ומאי אפי' דקאמר אבל ללישנא דסימנים דרבנן א"ש דאמרינן שם ושם דפליגי ראב"מ ורבנן אי הוו שומא ס"מ ביותר ופוסק כרבנן דלא הוי אלא סימן אמצעי ואין מעידין. ומ"ש בפי"ג מגזילה ואבידה וז"ל הסימנים המובהקים סומכין עליהם בכ"מ דין תורה [וע"כ דלאו מובהקים ביותר קאמר אלא מובהקים קצת והם סימנים אמצעים דהא פירש שם בעצמו והמדה או המשקל או המנין סי' מובהקים הם. ומ"ש הכ"מ שם בפירושן של דברי הרמב"ם אלו כל מעיין הישר יראה שפירושו אין לו מקום כלל בד' הרמב"ם] נ"ל שט"ס הוא וצ"צ כמו דין תורה ור"ל דבאבידה עבדו רבנן תקנתא [וגם אפי' בתכריך שטרות מהטעמים הנ"ל אות י"ד] דלהדרו בסימנים אמצעים כמו אם היו דאורייתא [ואם באנו לקיים הגי' בכ"מ: י"ל לכאורה דר"ל בכל מקום לענין דיני ממונות כגון לענין הורדת יורשים לנחלה ומטעם הפקר ב"ד. אמנם באמת לא יצדק זאת דהא רבא מהדר לאשכוחי טעמא באבידה משום דניחא לי' וכו' ולא סגי בטעם הפקר ב"ד לחוד ובאמת הסברא נותנת דלמה להו לאפקורי בלא טעם ותיקון וא"כ בשארי ד"מ דלא שייך בהו הך טעמא דבאבידה איך סומכין אסימנים אלא שיש לומר קצת דר"ל בכ"מ באבידה והיינו גם היכא)**