בנין של שמחה פד

יציאת הנפש. וא"כ הרי האיסור הוא דאורייתא לדעת רוב הפוסקים. לזאת ודאי דבעינן סימנים מובהקים ללישנא דסימנים דרבנן. וסתמא דהש"ס קיצרה בלשונה ומוקי בקיצור דקאמרי סימנים. ואנן נפרשהו לכל חד מהנך תרי לישני כדאית לי'. וגם דהשתא איירי בכל גווני גם בלא שהא כדי יציאת הנפש. ובשהא נימא באמת דמיירי גם בסימנים אמצעים אפי' ללישנא דסימנים דרבנן. וגם דהוה כפשטא דברייתא כנ"ל. משא"כ אי הוה מוקי להדיא בשהא דוקא. היה מוכרח להאריך בלישני'. וגם לא בכל גווני. והא דפריך הש"ס שם ותסברא משאל"ס נינהו וכו' ואי כדקאמרינן דמיירי בדלא שהא וכו'. הא הו"מ נמי למיפרך גם אי איירי במשיל"ס דהא ג"כ אסורה אי לא שהא כדי יציאת הנפש. י"ל דה"ק דאפי' אם תפרש הברייתא בשהא וכו' אכתי תקשי דהא משאל"ס הוא וכו'. והב"י בש"ע סוף סעיף ל"ב שכ' ג"כ בדין משאל"ס וז"ל ומיהו אם הי' בו ס"מ ביותר ברגלו סומכין עליו וכו' והוא לשון הנמ"י שם בסוגיא. הגם דע"כ דמיירי גם בשהא כדי וכו' כדמוכח להדיא מדבריו שבריש סעיף זה שחילק וכ' וטבע בים הגדול דחיישי' שמא יצא ממקום אחר ובמים מכונסים שעומד ורואה כל סביביו ושהא כדי וכו' מעיד עליו שמת ומשיאין וכו' א"כ בים הגדול דאסור ע"כ דגם בשהא עד כדי יציאת הנפש מיירי. אמנם ודאי דאין אנו מוכרחים לומר דמיירי דוקא רק ששהא לחוד. אלא טפי מסתבר למימר דמיירי בכל גווני. א"כ להכי נקט בסוף הסעיף מלתא דפסיקא אם היה בו סימן מובהק ביותר וכו' דאז גם בלא שהא שרי

(יד) ולולא דמסתפינא להכניס ראשי בזה. אמינא דלפום קושטא איפשיט ליה לרבא לאח"כ דסימנים דאורייתא מוהי' עמך וכו' (שם כ"ח א') והא דבתר דא תיכף קא' רבא גופי' את"ל סימנים דאורייתא דנראה כמסתפק בדבר הוא כדשני הש"ס ע"ז משום דאיכא למימר כדשנינן. רק איכא למימר ור"ל משום דיש מקום לבע"ד לחלוק ולדחותה כדשנינן דהיינו בעדים. אבל לרבא גופי' עכ"ז איפשט ליה לפום קושטא דסימנים דאוריי' דטפי מסתבר לי' למימר דעד דרוש אחיך אותו היינו בסימנים כדמוכח ממתני' דתכריך שטרות דסימנים דאוריית' [ולמאי דאמר דיש לדחות בעד דרוש אחיך היינו בעדים. ע"כ דחיק ומוקים אנפשי' לתרץ מתני' דתכריך שטרות כמ"ש התוס' (שם כ"ח א') ד"ה מצא כו' דניחא ליה ללוה דליהדר למלוה בסימנים כי היכי דכי ילוה הוא לאחר יהדרו גם לדידי' ע"ש אי אפשר לומר דכיון דברוב מציאות ניחא ליה לבעל אבידה כדא' רבא (שם כ"ז ב') לא פלוג רבנן גם היכא דלא שייך זה מטעם הפקר ב"ד או אפשר הטעם כדכ' הרא"ש שם בסי' ל"ג דלאו משום סימנא מהדרינן דלא הוה סימנא כולי האי אלא לצורבא מרבנן מהדרינן בטביע' עינא דע"י סי' כל דהו מכיר בט"ע עכ"ל **(הגה"ה ועל מ"ש הרא"ש שם ססי"ד דבס"מ גם לרמאי מחזירין קשי' לי טובא דאפי' אי נימא דסימנים מובהקים גמורים הוו דאו' ממש אמנם כיון דהסי' אמצעים הוו דרבנן. ע"כ גם לשאר אינשי לא מהדרי' אבידה מדאו' אלא בס"מ ביותר דוקא. ורבנן הוא דעביד תקנתא באבידה וכמ"ש רבא (שם כ"ז ב'). וא"כ למאי איצטרך קרא דעד דרוש לרמאי. ואולי סובר הרא"ש דקרא דעד דרוש דמייתי מתני' הוא אסמכתא בעלמא וכדתני עלה בברייתא ומשרבו הרמאים התקינו וכו' וכמ"ש התו' שם כ"ז ב' ד"ה דרשוהו וכוונת מתניתין דברמאי לא עביד רבנן תקנתא ואוקמוה אדאורייתא דליבעי דוקא ס"מ ביותר

אמנם לולא ד' התוס' הנ"ל הי' נראה לתרץ קושיית' שם שהקשו דהא במתני' דריש מהך קרא דעד דרוש כו' דלא יחזיר אף בסימנים: ואיך קא' הש"ס דהברייתא דדריש אהך קרא דרשוהו אם הוא רמאי דר"ל ע"י סימנים ע"ש. והוא לפי שיטתם ז"ל בעצמם דס"מ ביותר הוא דאו' גם ללישנא דסימנים דרבנן. דה"ק אלא דרשוהו וכו' מאי לאו בסימנים. ר"ל דהנ"מ בין רמאי לשאר אינשי הוא בענין הסימנים. דברמאי בעי סימנים ביותר מובהקים ובשאר אינשי סגי בסימנים אמצעים הרי דבסי' אמצעים הם דאו'. ודחי לא בעדים ובשאר אינשי סגי בס"מ ביותר ומהך הוא דנפקא לן דס"מ ביותר הוא דאורייתא לשיטת הסוברים כן אמנם הרא"ש שכ שם דגם לפי האמת מדינא מהדרינן בס"מ ביותר גם לרמאי ע"כ לא יפרש כן וע"כ צ"ל או שמפרש כמש"ל דללישנא דסי' דרבנן גם ס"מ ביותר הוא מסברא לחוד דמסתבר להו לרבנן דאין לך עדות ברורה מזו. או דסבירא לי' דקרא דעד דרוש דמייתו לה ארמאי אסמכתא בעלמא הוא וכנ"ל:)** או אפשר דס"ל דתכריך שטרות איירי בנותן שני סמני' אמצעים בצירוף היינו סי' התכריך וסי' המנין והוי כס"מ ביותר כדע' המ"ב וט"ז ולרבא נראה לו דוחק לאוקמה בנותן שני הסימנים דוקא אמנם ליכא לאתויי ראיה מהכא לדעת המ"ב והט"ז דאיכא למדחי בגווני דתלתא שינויי דלעיל ועוד דגם לתירוץ זה נמי י"ל דאדרבה דלהכי לא אוקמה רבא בנותן שני סימנים אמצעים. משום דס"ל באמת דצירוף שני סימנים אמצעים לא חשיב ס"מ ביותר באופן דליכא למשמ' מינה לא תיובתא ולא סייעתא להך דינא דהמ"ב והט"ז וזיל הכא קמדחי' ליה]. ויש מקום לדקדק זאת מלישנא דרבא שם (כ"ז א) דבריש דבריו נקט עדים וסימנים. והיינו כפי' התו' כנ"ל (אות י"ב) ובסוף דבריו מסיים בסימנים לחוד דקא' כ' רחמנא חמור דאפי' בסימני אוכף והיינו משום דאיפשט לי' באמת דסימנים דאורייתא כמש"ל אלא דיש לדחות דנקט לישנא דהבריית' חמור בסימני אוכף לפי' התוס' (שם ע"ב) ד"ה ת"ש שכ' דברייתא היא

(טו) וסמך לדברי מאי דמסתבר ליה לרבא הכי דעד דרוש היינו בסימנים י"ל דאולי דדייק לה מלישני' דאותו דקרא ומפרש ליה מלשון אות וסימן ופירושו שידרשהו מאתך ע"י הסימן שיתן בהאבידה. וכדדריש ליה הכי להדיא בזוהר פ' חקת (קפ"ד א') ע"ש (וע' מנחת שי פ' הנ"ל ע"פ אל תירא אותו) ובזה יתיישב מה שראיתי מקשים בד' רבא דל"ל למינקט הוכחתו דסי' דאו' מקרא דעד דרוש ולא משלמה דנקט בה במתני בהדי' סימנים ולפי"ז א"ש משום דתיבת שלמה לא נרמז בה סימנים וי"ל דאתא לתובעין לחוד אבל בקרא דעד דרוש דייק לה אולי מלישנא דאותו ואע"ג דלרב אשי מספקא ליה (גיטין כ"ז א') אי סימנים דאורייתא או דרבנן לא שבקי' פשיטותי' דרבא משום ספיקא דר"א. וכה"ג אשכחן בדוכתי טובא בפוסקים ובהכי א"ש מתני' מה שמלה מיוחדת שי"ל סימנין ולא נצטרך לדחוקי נפשין למימר דסימנים כדי נסבה כדדחי הש"ס. וגם לא נצטרך לשבש הברייתא דחמור בסימני אוכף כדהוכרח הש"ס לומר אי סמנים דרבנן. אימא בעידי אוכף **(הגה"ה אמנם לדעת התוס' (קט"ז ב') ד"ה וקאמרי ובפ"ק דמציעא (י"ט א'))**