בנין של שמחה עד

**(ואיכא משום לא תשא כבר כתבו התו' בר"ה ובכמה דוכתי דברכה שאינה צריכה אינו אלא לא תשא דרבנן ולשי' הרמב"ם ז"ל דס"ל דהוא דאוריי' צ"ע האיך סמכי' אר"ש בהא נגד רבים גם בשעה"ד.)** וכן בפ' כירה (מ"ה א') לענין טלטול שרגא דחנוכה מקמי חברי בשבתא דאיסור מוקצה הוא דרבנן בנן אמר רב דכדאי ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד וכן בגיטין (יט א') לענין נכתב ביום ונחתם בלילה דפסולו ג"כ מדרבנן אי משום פירות אי משום בת אחותו אמר ריב"ל כדאי הוא ר"ש שמכשיר בהא לסמוך עליו בשעה"ד וע' בת' הרשב"א ח"א סי' רנ"ג. ורשב"ץ בפסקיו לנדה שם בד' ו'

אך באמת ג"ז עדן לא מעלה ארוכה למשרי אתתא דא משום הך לחוד דהד"מ באה"ע סי' קכ"ז אות ד' הביא בשם הרד"ך בת' בית ד' דנראה דאין לומר כלל בזה"ז שראוי לסמוך על מי בשעה"ד עכ"ל. וגוף ת' זו אינה בידי לעיין בו טעמו בזה ואולי טעמו הוא משום דהקטן בחכמה ובמנין אין סומכין עליו נגד הגדול ממנו בחכמה ובמנין אפי' בשעה"ד אא"כ יש בזה הפסד מרובה ע"ש ברשב"א סי' רנ"ג (וע' במשנה דעדיות הנ"ל באות ד') ואנן לא בקיאינן כ"כ איזהו מקרי גדול מחבירו בחכמה

(ו) ותו אמינא דלפענ"ד אין לקרות דעת הר"א מווראדין הנ"ל בזה אפי' בשם דעת יחיד נגד רבים כיון שהפוסקים והב"י דחו דעתו זאת בשתי ידים והתפלאו ע"ז מאד וכן נראה ברור דעת כה"פ ראשונים ואחרונים ז"ל מדלא אשתמיט חד מנייהו לסמוך על שריותא דא ובפרט לתקנת עיגון כי רבה היא ולא הזכירו דעתו זו אפי' לצירוף וסניף בעלמא והרמב"ם ז"ל לשונו מראה להדיא בלי שום פקפוק דס"ל דלעולם אסור כדדייק להדיא בה' גירושין שם ובה' נחלות שם וז"ל מי שטבע כו' במשאל"ס ואבד זכרו ונשתכח שמו אעפ"כ לא תנשא ע"י עדות זו

גם עיקר דקדוקו של הר"א מווראדין מדלא קתני אסורה לעולם הוא קלוש וחלוש מאד להוכיח קולא מזה מד' התוס' ברפ"ק דביצה ודאי אין מזה שום ראי' כלל לומר דלישנא דאסור משמע לעולם דהא בביצה או אפרוח שנולד ביו"ט לא שייך כלל איסור לעולם דמה"ת יאסר לעולם ואיסורו בו ביום הוא כמו בעלמא איסור עולם דהיינו כל משך הזמן דשייך בו האיסור שלו רק שתחילה כתבו התוס' וכ"ת אוסרין משמע לעולם ר"ל וכ"ת דלשון אוסרין לא שייך כלל אלא על דבר שאסור לעולם דוקא ולא על דבר שאיסורו ע"כ נפסק לזמן ע"ז כתבו דמהך ברייתא דאפרוח מוכח דשייך לשון אוסרין גם על איסור שנפסק ע"כ לזמן וסתמו כפירושו דהיינו עד כל משך זמן שהאיסור שייך בו והיינו איסור עולם דילי' אבל דבר ששייך בו איסור עולם ודאי אי תני אסור סתמו כפירושו דר"ל איסור עולם. וע"ע בפ' חרש (קי"ג ב') א' אביי וכו' דקתני גבי דידה נשתטית לא יוציא וגבי דידי' לא יוציא עולמית מ"ש הכא דקתני עולמית ומ"ש התם וכו' אלא ש"מ הא דאוריי' והא דרבנן ובפ' מי שאחזו (ע"א ב') אמר אביי וכו' מאי עולמית לאו אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב אר"פ וכו' ומאי עולמות אע"ג דחזינא לי' דחריף א"נ לכדר"י ערש"י שם ד"ה א"נ אבל דיוק כי האי דר"א מווראדין לא אשכחן

(ז) ולכאורה הי' נראה להביא ראי' לדעת הר"א מווראדין מהא דאמר בעובדא דגברא חרוכא (קט"ו א') ומחמת כיסופא אזל וערק לעלמא ולכאו' שהוצרך לזה ולא אמר סתם דפסחא דידי' דשדי לאו הוכחה היא משום דאימר נורא איתלי' בי' בידי' לחוד ואיתייליד בי' מומא וכיון דהך אינה הוכחה ממילא קם דינא דהוי ממש כעישונו עלינו בית כדסבר למימר מעיקרא ולמה הוצרך להוסיף גם טעמא דכיסופא אלא ע"כ דהיינו משום דאל"כ תקשי אמאי אסורה לעולם עכ"פ [דבהא נראה ודאי גם דעת הר"א מווראדין דלעולם אסורה] גם אחר שאבד זכרו דהא אם הי' בעולם איך לא בא לביתו גם אחר זמן מרובה ע"ז אמר דהטעם משום דאימא מחמת כיסופא אזל כו' ולכן גם עתה כסיפא לי' לשוב לביתו וא"כ לפי"ז הא ממילא מוכח מינה דדוקא היכי דשייך טעמא דכיסופא כההוא עובדא דהתם דבהילולא דילי' הוה והי' בוש מכלתו [דאלת"ה מה"ת דנימא דמיכסף במומא דאתייליד בי' ע"י סיבה מן השמים] אבל בנטבע במשאל"ס ובאופן דלית ביה טעמא דכיסופא. לפי"ז תהוי שריא להתנסבא אחר שאבד זכרו לזמן מרובה ולא שב לביתו

אבל באמת הא ליתא דא"כ אכתי תקשי בדינא דעישינו עלינו בית דאמרי' ג"כ דאינה נאמנת. ומשמע דגם הר"א מווראדין מודה בהא דלעולם אסורה דלא אשכחן שהקיל רק במשאל"ס ואמאי הא גם בזה ליתא לטעמ' דכיסופא א"ו עכ"ל דלדינא מה שלא שב לביתו גם אח"ז מרובה ואבד זכרו אינה הוכחה כלל להתירה בשום דבר היכא דספיקי' דאוריי'. דמי יודע איזה סיבה נתחדשה לו שמחמת זה לא יכול לשוב לביתו. כי מקרי בני האדם רבים ומתחדשים בהתהפכות הזמנים. והר"א מווראדין לא הקיל ע"י איבוד זכרו אלא במשאל"ס לבד משום דאיסורו דרבנן לחוד [דאלת"ה תקשי באמת אהר"א מווראדין גופי' אמאי הקיל ע"ז רק במשאל"ס] ומה שהוצרך לומר בעובדא דהתם טעמא דכיסופא הוא לדעתי רק דלא תקשי האיך מדמי לה רחב"א לעישינו וכו' הא התם לא הי' יכול לבוא תיכף לביתו גם אם ניצל. דלישנא דעישינו ע"ב משמע דר"ל לסטים נפלו עליהם ועישינו עליהם הבית. ולכן לא בא לביתו תיכף מיראתו מהלסטים אבל בההוא עובדא אם ניצל אמאי לא בא תיכף לביתו. עז"א דגם כאן י"ל טעם דמשום כיסופא אזל וערק לעלמא ודמיא ממש לעושינו כו'

(ח) אמנם עדיין יש מקום אתי להצדיק דעת הר"א מווראדין בזה. וממילא יצא מזה צד היתר גם לנ"ד והוא לפמ"ש התוס' בפ' החולץ (ל"ו ב') ד"ה הא לא שהה דהניצולין במשאל"ס מיעוט המצוי הוא וכ"נ דעתם גם בפ' האשה בתרא (קכ"א א') ד"ה ולא היא ע"ש: והנה דעת הר"א מווראדין שבמרדכי שם מראין להדיא דלא הקיל באיבוד זכרו לבד אלא בצירו' לזה שאר אומדנו' מוכיחו' **(הגה"ה ולפי"ז יצא לנו דאיסורו דמשאל"ס לר"מ במתני' שם וכן משיל"ס לדידי' דאין חילוק ביניהם לא הוי כאיסורו דמשאל"ס לרבנן דר"מ התם דלר"מ איסורו הוא ספיקא דאוריי' ולרבנן איסורו מחומרא דרבנן לבד דר"מ אית ליה בפ' עשרה יוחסין (פ' א') ובפ' כיסוי הדם (פ"ו א') סמוך מיעוטא לחזקה ורבנן דר"מ ס"ל התם להדיא דלא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה)**