בנין של שמחה סח

אבן העזר סימן א ב"ה יום ו' עש"ק ט' ניסן תקצ"ו לפ"ק מסטיסלאוו

לענין שאילתא דשאילנא בדבר האשה אשר זה ערך שנה ומחצה שלעתים איננה שפוי' בדעתה והי' באפשרי למצוא מזור ותרופה למחלתה זו אך אישה ר' שלמה מיאן בכתף סוררת מתת לכסף מוצא כראוי על ענין כזה והמציא לו איזה מורים וסדרו לו ספר כריתות בסתר והצנע במקום אשר מעולם לא סדרו שמה שום גט וגם נשתנה עתה שם המקום ע"י אנשי ר' שלמה הנ"ל שהושיב שמה על אדמתו ועפ"י גב"ע מאנשיו הנ"ל בדבר אשתו שהיא שוטה גמורה ובלא היתר ממאה רבנים תחילה והשליש הגט ביד אחד ולא השליש תחילה הכתובה ותוספת ביד ב"ד או נאמן המרוצה ואף גם בגדיה ותכשיטיה הם עדיין תח"י אישה ומאז שהושלש הגט דנה בגירושין ושילוחין בזרוע רמה והכאות מביתו ומארבע ילדי' שילדה לו ואביה ומשפחתה מר צורחים והיא גם היא ברחובות תתן קולה יקבל בקגא"ס על זבל"א וזבל"א ושליש המרוצה ואשר יצא מאתם עלינו לקיים ולא אבה שמוע. כל זה נתברר לי אחר החקירה מהצד

תשובה הנה ודאי לא למימרא בעי שגם לדעת הסוברים דבמקום מצוה כגון יבום וכיו"ב לא גזר רגמ"ה איסור שתי נשים וא"כ במקום עיגון דאיש דלא תהו בראה כגון בנישתטית [ע' בש"ע אה"ע סי' א' סעיף יו"ד בהג"ה] דלא מהני לה בדיקות פקחות כמ"ש רבינו שמחה חד מגדולי הראשונים שהביא הרש"ל בת' סי' ס"ה ומצוה דלא תהו הא מקרי מצוה רבה כמ"ש בפ"ב דמגילה (כ"ז א') דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה [וכמ"ש התוס' בשבת (ד' א') ד"ה וכי וריש חגיגה ד"ה לא תהו ופסחים (פ"ח ב') ד"ה כופין וגיטין (ל"ח) ד"ה כל ושם (מ"א) ד"ה לא וב"ב (י"ג א') ד"ה שנאמר ובת' רבי' שמחה שם ולדעת הדרישה שהביא הש"ך ביו"ד ריש סי' רנ"ב עדיף גם מפדיון שבוים דאחריני דקראוהו בהדיא בב"ב (ח' א') מצוה רבה והגם שהש"ך חולק עליו יש להליץ בעד הדרישה בזה ואכמ"ל] מ"מ במאי פקעה זכות הראשונה ביבום וכיו"ב לכ"ע רק בנישתטית באנו בזה למחלוקת הרמב"ם עם הראב"ד והרמ"ה והרשב"א עי' בטור וב"י בסי' קי"ט. וכבר הכריע הרמ"א ז"ל והוסכם מכל האחרונים ז"ל כהראב"ד ורמ"ה והרשב"א דחייב האיש ברפואתה וה"ה בשאר וכסות [כנראה משמעות דעת הב"י בבדה"ב שם שלדעת הראב"ד חייב גם בשאר וכסות ופשיטא להרמ"ה והרשב"א שכ"כ להדיא] ודירה לפי כבודה או לפי כבוד משפחתה אם רגילין בגדולות יותר ממנו אע"ג דאין כולם רגילין בכך כיון דאינה אוכלת עמו עתה כמ"ש הטור בסי' ע' הביאו בש"ע

ולכאורה הי' נראה לומר דלדינא לא פליגי הרמב"ם והראב"ד בענין חיוב רפואתה [הגם שהראב"ד לא כך הבין בדעת הרמב"ם] די"ל דהרמב"ם מיירי בשוטה שדברו בו חכמים בכ"מ שאינו בן רפואה כדאמר להדיא בגיטין (ע' ב') שוטה לאו סמיא בידן ודוחק לומר דלר"י [ע' בירוש' שם הגי' מוחלפת] דפליג התם אר"ל להכי מדמי קורדייקוס לשוטה היינו משום דס"ל דגם שוטה סמיא בידן ואפ"ה אין כותבין אלא כשישתפה דאין סברא דלפלגו במציאות אלא ודאי דגם ר"י ס"ל דשוטה לאו סמיא בידן אלא משום דלא מסתבר לי' לחלק דמשום דקורדייקוס סמי' בידן יהא משו"ה בר גירושין גם כשהדיין אינו בן דעת ולא עבדו לי' סמא ואם נאמר כן בדעת הרמב"ם ע"כ נפרש דמ"ש הרמב"ם שם ואינו חייב לרפאותה כפי' הב"ש בסק"י שם דר"ל אם חלתה בעת שטותה בשאר חולי. והכל מטעם שכ' הה"מ שם עי"ש אמנם באמת לבי מגמגם בזה דנראה מדלא אמר הש"ס בגיטין שם שוטה לאו בר רפואה הוא והאי בר רפואה הוא נראה דהש"ס ר"ל דשוטה לאו סמי' ביד כל אדם וצריך עכ"פ לרופאים מומחים משא"כ קורדייקוס סמי' ביד כל אדם שרפואתו בדוקה וקלה שביד כל אדם לעשותו כדא' התם בשרא סומקא אגומרא וחמרא מרקא [מזוג במים הרבה] וע"כ לומר כן דהא ודאי כל שוטה אינו בר גירושין בעת שטותו וא"כ ע"כ לומר לפי"ז דכל שוטה לאו סמיא בידן ואינו בן רפואה וזה ודאי החוש מכחישו וכמ"ש הראב"ד ועל כל פנים יש שמשתטות מחמת חולי וחוזרות ומתרפאות

ועכ"פ גם לפי הבנת הראב"ד בדעת הרמב"ם ודאי דחייב לשכור לה דירה ולהעמיד לה שומר קבוע שלא ינהגו בה מנהג הפקר שהרי זה כל טעם תקנת חכמים שתקנו שאינו יכול לגרשה גם ביודעת לשמור גיטה אם א"י לשמור א"ע ואי נימא דיוכל האיש גם להוציאה מביתו א"כ הלא תהוי תקנת חכמים זו קלקלתה. דהלא מוטב הי' שיגרשנה ואם ינהגו בה מנהג הפקר פנוי' היא עכ"פ משיוציאנה עתה מביתו ואם ינהגו בה מנהג הפקר יכשלו בא"א החמורה וכמו במומרת דמזכה לה גט ע"י אחר כמ"ש הרב בהג"ה בסי' א' סס"י וע' בביאורי הגר"א ז"ל שם סקל"ג שהביא ראי' לזה מהש"ס ולכן דקדק הרמב"ם בלשונו שם וכ' ואם גרשה ה"ז מגורשת ומוציאה מביתו אבל בריש