בנין של שמחה סז

לכולם גם מה שהביא ידידי סמך לדבריו ממ"ש באה"ע סי' ס"ו ס"ה דהא דכותב בכתובתה דחזי ליכי מדאו' הוא רק לענין לגבות בכסף צורי אבל לכל מילי הוי כתובה דרבנן עכ"ל. ג"כ ליתא דבכתובה תקנת חכמים בתחילה כך היתה שיתן לה מאתים כסף צורי דוקא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה

ובדבר קושייתו לדעת הרשב"א שהביא הש"ך בסי' ל"ט דאפי' אם שיעבודא לאו דאורייתא. מ"מ אם שיעבדו בפירוש הוא דאורייתא. והקשה ידידי דא"כ מאי פריך הש"ס בפ' שום היתומים ארב פפא דא' שפריעת חוב רק מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ממתני' דשום היתומים וכו' לישני דמיירי כששיעבד אביהם בפירוש ודאי קושיא היא. והנה כה"ג איכא לאקשויי על ד' התוס' בקידושין (י"ג ב') ובב"ב (קע"ו א') דר"פ סובר במלוה הכתובה בתורה כגון נזיקין וערכין וקרבן דשיעבודא דאורייתא ובמלוה שאינה כתובה בתורה סובר שיעבודא לאו דאורייתא אמאי לא משני דמתני' דשום היתומים מיירי במלוה הכתובה בתורה. וההכרח לומר בזה לענ"ד דקים ליה לסתמא דהש"ס דגם אי שיעבודא דאורייתא מ"מ ביתומים קטנים אין נזקקין לנכסיהם מתקנת חכמים מטעם הפקר ב"ד ורק בכתובה משום חינא הניחו הדבר על עיקרו ויקבל כבודו שלום וברכה: סליק חלק חשן משפט למלאות העמוד אדפיס גם כאן איזו חידושים בס"ד מאתי המלב"ה הצעיר חיים יוסף בן הגאון המחבר זללה"ה

מ"ק (כ' ע"ב) דתניא מי שמת חמיו או חמותו כו' וכן היא וכו' הרמב"ם ז"ל השמיט הא דאין אשה כוחלת ופוקסת בימי אבלה וצריך טעם למה. והלא ברייתא מפורשת היא כאן ובפ"ק דכתובות. ונראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דמברייתא אין הכרע לאיסור. אלא דקאמר דאם היא רוצה להחמיר ע"ע בכיחול ופיקוס אינו יכול לכופה וכן בסיפא במת חמי' וחמותה. י"ל דבאבילות דידי' שנוהגת עמו מחמרי' עלה טפי. שלא יהא נראה דאינה חוששת לצערו ואבלו. וכיון דאין הכרע ע"כ השמיט ד"ז. ואע"ג דבתענית (י"ג ב) מוקי לברייתא דאין הבוגרת כו' בכיחול ופיקוס. היינו לאוקימתא דרבא שם דס"ל דרחיצה בצונן שרי. אבל למאי דמסיק הלכתא דרחיצה בצונן אסור י"ל דברייתא איירי ברחיצה בצונן ועפי"ז יש לתמוה על הרמב"ן וטוש"ע יו"ד סי' שפ"א ס"ו שתפסו במוחלט לחלק בין נערה לבוגרת. דמנ"ל הא דהא לפום מאי דמסקי' לאסור רחיצה בצונן הא איכא לאוקמה בריית' ברחיצה וכיחול ופיקוס בכל גווני אסור לפי מה שהבינו ברייתא דמ"ק ודכתובות כפשטא וצ"ע

שבועות (ה' ע"א) תוס' ד"ה שתים. ונראה כמ"ש בקונ' במס' שבת כו'. דבריהם ז"ל נפלאו ממני דלכאו' נראה דדבריו ז"ל כאן עיקר דלפי' דהתם ק' הא ע"כ דעריב פטורי דעני ודבעה"ב יחד דהא לגבי עני ליכא הוצאה דפטור. ולגבי בעה"ב ליכא הכנסה דפטור לפי' דהתם דעקירות קחשיב אבל לפירושו דכאן א"ש דלא מהדר אלא למיחשב ההכנסות בפ"ע וההוצאות בפ"ע ואה"נ דעריב פטורי הוצאה והכנסה דשניהם. וגם דכפי' דהכא מ' פשטי' דסוגיין דקאמר הכא דלאו עיקר שבת אבות תני תולדות ל"ת. התם וכו' תנא אבות ותולדות. והיינו משום הכא לא קתני רק חדא זימנא ב' שהן ד' והיינו הוצאות ובמס' שבת קתני תרתי זימני. וחד קאי אהכנסות שהן התולדות והיינו בפנים דקאמר ואידך קאי אהוצאות שהן האבות. והיינו בחוץ דקא'. אבל לפי' דהתם קשיא מא האי דקאמר הכא וכו' אבות תני תולדות ל"ת. הא אע"ג דל"ת הכא רק חדא זימנא ב' שהן ד' ע"כ דתני נמי תולדות שכן הוא פי' דב' שהן ד' והכי הול"ל התם דעיקר שבת הוא תני של עני ושל בעה"ב הכא דלאו עיק"ש הוא תנא רק חדא מיניי' או דעני או דבעה"ב. ותו לא הוה קשיא מאי נינהו וכו' וכ"ת מהן וכו' אלא דהא דומיא דמראות נגעים קתני ולפי' דהכא א"ש. ואע"ג דמסיק הש"ס דשתים שהן ארבע דהכא אבות ותולדות וכלהו לחיובא היינו משום דהכא לא תני מלת בחוץ אבל במס' שבת נקט בפנים ובחוץ לכל חד. ע"כ לפרש דחד קאי אהכנסות לחוד ואידך אהוצאות לחוד

שם (ז' ב) תוס' ד"ה וכפר ומדאיתקש ליכא למימר דא"כ תרומה נמי לא הבינותי דהא כ' בעצמם לעיל מינה ד"ה אתיא דתרומה ליכא לדמויי למקדש דלא דמי ליה בשום גווני דמקדש לאו מידי דאכילה הוא וזדונו כרת וצ"ע

שם (ח' ע"א) תו' ד"ה ואימא יולדות אבל ק' דהא בר קרבן הוא. ק"ל דהא שפיר י"ל דפירכת הש"ס היא בשפגעה יוה"כ קודם מלאת דאכתי לאו בת קרבן היא. כמו בטומאת מקדש וקדשיו דאכתי לא אתידע לה ידיעה בתריי' המביאה לידי קרבן. ומ"ל מחוסר זמן למחוסר ידיעה סוף סוף לאו בת קרבן היא השתא. וכן במצורע טמא בכה"ג הוא דפריך ומעתה אין אנו צריכין לדחוק דכולהו פירכי מיירו בספק וצ"ע: